חיקוי מאורות

כשדאנפול יאנג (Danful Yang) החלה לעבוד בצוות ההפקה של גלריית פרל לאם בשנגחאי, היא לא שיערה לעצמה ששלוש שנים אחרי, ב־2006, היא כבר תיוצג על ידי הגלריה ביריד העיצוב החשוב "דיזיין מיאמי/בזל" עם כיסא בעיצובה, ושהכיסא הזה יירכש עבור אוסף העיצוב הקבוע של מוזיאון האמנות במונטריאול. יאנג, שהגיעה לגלריה ללא כל רקע בעיצוב או אמנות, גילתה את אהבתה וכישרונה לתחום, והפכה במהירות מסחררת למעצבת בעלת שם בינלאומי שרהיטיה נמכרים בעשרות אלפי יורו לאספני אמנות ועיצוב מהשורה הראשונה, כמו קרייג רובינס (מבעלי "דיזיין מיאמי") והפילנתרופ בילי וייסמן (בעליה של קרן וייסמן לאמנות).

כיסא Fake Chair שהזניק את יאנג לתודעה העולמית. עבודות בעשרות אלפי יורו

הסיפור של יאנג מדהים לא רק בגלל הדילוג שלה על המסלול המפרך של סטודנט־שוליה־אמן, אלא גם משום שהוא התחיל בזכות מפגש אחד ויחיד: המפגש של יאנג עם פרל לאם, בעלת הגלריה ואספנית הנחשבת לאחת מאושיות האמנות והעיצוב המשפיעות ביותר באסיה ובעולם בכלל. יאנג הגיעה ללאם בגיל 23, אחרי שסיימה תואר במינהל עסקים, ולאם הציעה לה משרה כחלק מצוות הפקה בפרויקט עיצוב משותף סיני־צרפתי. המעורבות בפרויקט חשפה את יאנג לתחום, לשיטות, לחומרים ולטכניקות העבודה של מסורת הקראפט הסיני, והפגישה אותה עם מעצבים בינלאומיים מהמערב כמו אנדריי דובריל, מרטין באס, יורגן ביי, מטייה בונטי וטום דיקסון, שאת העבודות שלהם היא הוציאה לפועל. שנתיים מאוחר יותר לאם הזמינה את עובדי הצוות לעצב תכשיט; יאנג עיצבה אז את הפריט הראשון שלה, ומכאן פתחה בקריירת עיצוב תחת חסותה של לאם. ב־2010 היא קיבלה מלגת לימודים לתואר שני בתחום "אוצרוּת של עיצוב עכשווי", מסלול משותף של מוזיאון העיצוב ואוניברסיטת קינגסטון בלונדון, וכיום היא עובדת עם XYZ Design, חברת העיצוב של לאם, ומיוצגת על ידי הגלריה.

צוות האורגות מבצע הדום של יאנג מסדרת Packing Me Softly

העיצוב הראשון של יאנג שזכה להצלחה היה כיסא בשם "Fake Chair", שסימן היטב את הכיוון ההיברידי של סגנונה של יאנג, המשלב בין תרבות המזרח לתרבות המערב. הכיסא הוא חיקוי של כיסאות בייצור המוני בסגנון אימפריאלי, והריפודים לקוחים מתיקי מעצבים מזויפים של מותגים מהמערב כמו לואי ויטון ושאנל, שגם מיוצרים בסין בייצור המוני. דוגמה נוספת לעבודות עם דגש על אלמנט הזיוף אפשר לראות גם בסדרת רהיטים סיניים טיפוסיים שעיצבה, שמגולפים בהם אלמנטים מערביים, כמו שרפרף עץ עם "איש מישלין" (סמל חברת צמיגי מישלין הצרפתית) מגולף על אחד מרגליו. המקום הבין־תרבותי הזה, של זיוף ומקור ושל שילוב טכניקות סיניות מסורתיות עם חומרים מערביים מודרניים, משקף גם את סגנון חייה של יאנג, שנעה בין שנגחאי ללונדון.

יאנג בסטודיו שלה

עבודה מרגשת אחרת היא סדרת ההדומים "Packing Me Softly", המחקים עד לפרט האחרון את המנהג של שימוש מחדש בארגזי קרטון לצורכי משלוח. עבודת הרקמה כוללת גם את ההדפסים על הקרטון, את מדבקות השילוח ואת הסרט הדביק החותם את הארגז; שני ההדומים הראשונים בסדרה (מתוך 50) מחקים ארגזים ממעבר הדירה האמיתי של יאנג, וכוללים אפילו רשימה של התכולה. לאחר שיאנג בוחרת ארגז היא שולחת אותו לבית מלאכה לרקמה בסין, שארבע העובדות בו עמלות על מלאכת הרקמה במשך חודש ימים, ובסופו של התהליך תופרות את חלקי הבד על גבי חומר מוקצף. התוצאה, מספרת יאנג, היא מדויקת כל כך עד שהמבקרים בירידי העיצוב נוטים לבעוט ב"ארגז" כדי להסיט אותו הצידה - ובכך ממחישים את הרעיון מאחורי העבודה, שבוחן את היחסים שבין העתק למקור ובין האריזה לתכולתה. ההדומים הללו הפכו גם הם ללהיט בקרב אספני עיצוב, ומחיריהם נעים בין 8,000 ל־10,000 יורו ויותר.

ספסל בעיצובה של יאנג

יאנג, כוכבת של התרבות הסינית העכשווית, מרגישה שהיא מייצגת את הדילמה של הזהות הסינית החדשה המתגבשת בשנים האחרונות, זהות שחיה במתח בין הצורך להפגין נאמנות לשורשי התרבות הסינית ובין הצורך לצעוד קדימה מבלי שהדבר ייחשב כחיקוי של המערב. כחלק מביטוי המתח הזה, יאנג מציפה בעבודותיה את נושא הייצור ההמוני מול עבודת היד הפרטנית. בראיון ל"HK Magazine" בדצמבר האחרון היא הסבירה כמה קשה למצוא מפעל בסין שמוכן לייצר את העיצובים שלה, מכיוון שהמפעלים מכוונים תמיד לייצור המוני בעלויות נמוכות - בניגוד לבתי מלאכה באירופה, לדבריה, ששמחים לייצר את עבודותיה אפילו כשמדובר בפריט אחד. מצד שני, במערב העיצוב מתפתח במקביל להתקדמות טכנולוגית; בסין, לעומת זאת, כוח העבודה הזול והזמין מאפשר ביצוע עבודות כמו "Devil or Angel" שיאנג יצרה ב־2012, הכוללת עשרות תינוקות מפורצלן.

סוגיה נוספת ומהותית שעולה בעבודותיה של יאנג היא פערי ההגדרות בין המערב למזרח. "בסין אנחנו לא מבחינים בין עיצוב לאמנות", היא אומרת. "המונח 'מעצב' נכנס לסין רק בשנות השבעים, כתוצאה מחשיפה למערב. עד אז כל מלאכת הקראפט נחשבה עיצוב. במערב, מבחינה היררכית, אמנות נמצאת בראש הפירמידה, אחר כך אמנות דקורטיבית ובתחתית עיצוב. בסין אין אפליה שכזו. שלוש הדיסציפלינות שוות ערך בחשיבותן. זו פשוט שאלה של מה שעומד מאחורי היצירה".