נקודה אבודה בין מיליוני נקודות
בגיל 83, ואחרי שלושה עשורי אשפוז בבית חולים לחולי נפש, ממשיכה האמנית היפנית יאיוי קוסמה ליצור במרץ. באחרונה היא אף החלה לשתף פעולה עם בית האופנה לואי ויטון, שאימץ את דוגמאות נקודות הפולקה והפרחים שלה. "נקודות הפולקה הן סמל של אהבה לנצח, האופנה אפשרה לי להרחיב את המסר של אהבה בעולם", היא אומרת בראיון נדיר
קוסמה. האמנית המצליחה ביותר ביפן כיום. אחד מציוריה נמכר ב־5.79 מיליון דולר
רטרוספקטיבה של יצירותיה, המוצגת בימים אלה במוזיאון וויטני בניו יורק, לצד הקולקציה שיצרה עם בית האופנה לואי ויטון ומעוטרת באובססיביות בנקודות פולקה בצבעים עזים, רק מעמיקים את הפנטזיה. גם העובדה שהיא מתגוררת מרצונה החופשי כבר 35 שנה בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו משתלבת בהזיה העל־טבעית. אבל קוסמה דווקא מחוברת מאוד למציאות, ונחשבת האמנית המצליחה ביותר ביפן כיום. ציורי הקנבס הגדולים האחרונים שלה נמכרים בסכומים של שש ספרות בדולרים בגלריית גגוזיאן בניו יורק, ואחד מציוריה המוקדמים נמכר במכירה פומבית ב־2008 ב־5.79 מיליון דולר - סכום שיא לציור של אמנית חיה.
בימים שבהם הקשר בין עולם האמנות לאופנה הולך וגובר, ומוזיאון המטרופוליטן מציג תערוכות אופנה מדוברות, חשוב לזכור שקוסמה היתה בין הראשונים שיצרו קשר בין העולמות. ב־1968, כשהיא כבר אמנית מוכרת בניו יורק, הקימה חברת אופנה והחלה למכור פריטי אופנה אוונגרדיים בבלומינגדיילס. האוספים האוונגרדיים שיצרה אז כוללים נעליים, מעילים ומכנסי מקרוני, המוצגים כעת בתערוכה בוויטני (שהוצגה קודם לכן בטייט מודרן בלונדון). במקביל העלתה לאורך השנים מיצגים שבחנו את הקשר בין הבגדים לגוף וביטאו מסרים פוליטיים ופמיניסטיים רדיקליים. לא אחת גם הצטלמה בעירום בתנוחות פרובוקטיביות.
נעל מהקולקציה המשותפת עם לואי ויטון
"מאז 1967 היו לי הרבה יוזמות, לא רק בניו יורק, אלא גם בהולנד ובאיטליה", היא מספרת בראיון אינטרנטי נדיר ל"כלכליסט". "אחרי שהתחלתי לייצר את הדגמים שלי והם נמכרו בחנויות כלבו ברחבי ארצות הברית, פתחתי ב־1969 בוטיק בשדרה השישית בניו יורק וייסדתי מותג אופנה בשם The Nude Fashion Company, שמכר בגדים ובדי טקסטיל. ב־1971 ביימתי כמה מיצגי רחוב ותצוגות אופנה באירופה".
אופנה ואהבה
שיתוף הפעולה האחרון שלה עם בית לואי ויטון נוצר בעקבות הערצה הדדית בינה לבין המעצב מארק ג'ייקובס, והוליד קולקציה המציעה פרשנות ליצירות האמנות עתירות הסמלים שלה, ובראשן נקודות הפולקה. "נקודות הפולקה", היא אומרת, "הן סימן ההיכר שלי. הן מסמלות את המעגל של האדמה, השמש והירח, סמל של אהבה לנצח. האופנה אפשרה לי להרחיב את המסר של אהבה בעולם". בראיונות קודמים עמה תיארה את חייה כ"נקודה אבודה בין מיליוני נקודות".
מפגש בין ג'ייקובס לקוסמה ב־2006 בטוקיו הוליד את שיתוף הפעולה הנוכחי. ג'ייקובס התרשם מאופיין האובססיבי של יצירותיה, ובחר לכסות באובססיביות את פריטי העור האיקוניים של ויטון - הבגדים, הנעליים, האביזרים - בנקודות פולקה בצבעים עזים מעורבים, המושכות את העין, אופפות את המתבונן, מתעתעות בו ומציירות תנועה מדומה. "היא הצליחה לחלוק עמנו את נקודת המבט שלה על העולם", אמר באחד הראיונות עמו.
מלבד הקולקציה המשותפת, יקבלו הנקודות האינסופיות של קוסמה ביטוי גם בחלונות הראווה של חנויות ויטון ברחבי העולם, שיקושטו במוטיבים סמליים: פסלים בצורות הלקוחות מן הטבע ("תחילתו של היקום"), פרחים ("פרחים שפורחים לנצח בדמיוני"), ונקודות אדומות על רקע לבן, שביניהן אפשר להבחין בדמויות המכונות "מחיקה עצמית".
קוסמה ומארק ג'ייקובס בטוקיו ליד פסל דלעת שיצרה (2006) צילום: KISHIN SHINOYAMA
בשביל בית האופנה הצרפתי הוותיק זה אינו שיתוף הפעולה הראשון עם עולם האמנות. למעשה, הקשר הזה החל שנים מועטות לאחר הקמת המותג היוקרתי ב־1874 ונשמר כל העת. לואי ויטון עצמו התרועע עם חברי התנועה האימפרסיוניסטית, ובאמצעות הצלם הצרפתי נדאר הוא פגש באותה תקופה גם את מונה, רנואר, סזאן ודגה. נכדו גסטון לואי ויטון גילה עניין מיוחד באמנויות דקורטיביות ושיתף פעולה עם מעצבי האר דקו הגדולים של תקופתו. הוא שימש סגן נשיא ועדת התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות, שעל שמה קרוי סגנון האמנות אר דקו, וביתו באסנייר הוא עדות חיה לעניין הכן של המשפחה באוונגרד האמנותי.
עשרות שנים אחר כך, עם מינויו של מארק ג'ייקובס למנהל האמנותי של המותג ב־1997, הלך והתהדק הקשר עם קהילת האמנים, וכלל בין היתר את סטיבן ספראוס ב־2001, ג'ולי וורהובן ב־2002, וטקאשי מוראקאמי מ־2003 ועד היום. במקביל החל בית ויטון לשלב ארכיטקטורה ועיצוב בחלונות הראווה של חנויותיו. בחנות בשאנז אליזה בפריז נחשפות יצירות של אמנים בני זמננו, ובהם ג'יימס טארל ואולאפור אליסון, וב"חלל התרבות של לואי ויטון" בקומה השביעית באותו מבנה מוצגות מדי שנה כארבע־חמש תערוכות ומתקיימים מגוון אירועי תרבות העוסקים בנסיעות, אמנות, אופנה ומורשת. ב־2006 גם הוקמה קרן לואי ויטון ליצירה, ששמה לעצמה למטרה לסייע לאמנות בת זמננו בשאיפה לחשוף כמה שיותר בני אדם לאמנות של המאה ה־20 וה־21, אך גם לאמנים היסטוריים.
דומה ששני הצדדים מרוויחים משיתופי הפעולה - ויטון מחזק את הדימוי שלו, ומראה שהוא לא רק סמל סטטוס יקר להחריד, אלא בית אופנה בעל מורשת, השפעה על התרבות הפופולרית ויוקרה אמנותית, והאמנים משיגים חשיפה ציבורית רחבה וערך עבודותיהם עולה.
תיק מקולקציית החורף של ויטון
נקודות, פרחים וכוכבים
קוסמה נולדה ב־1929 בעיר המחוז היפנית מאטסומוטו וגדלה בה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. נישואי הוריה לא היו מוצלחים במיוחד: אביה נודע כרודף נשים ואמה היתה אשה כועסת ומרירה שנהגה לרדות בה, הצעירה בילדי המשפחה. קוסמה הצעירה מצאה מפלט בספרים ובציור, עד שכמו יפנים אחרים נגררה למאמץ המלחמתי ועבדה שעות רבות במפעל למצנחים.
באוטוביוגרפיה שראתה אור ב־2002 סיפרה שהזיותיה הראשונות, שורשי מחלת הנפש שלה, התרחשו בימי מלחמת העולם. סיגליות בעלות פנים אנושיות החלו מדברות אליה וצורות של פרחים עטפו את החדר. תרגום החזיונות הללו לציורים הרגיע אותה, סיפרה. בראיונות אחרים הסבירה כיצד היתה אמה אחראית לתחילת האובססיה שלה לנקודות הפולקה: "היא היתה קנאית והכעס שלה היתרגם לאלימות כלפיי", סיפרה בראיון למגזין "W". "היא היתה צובטת אותי חזק ומותירה סימני עיגולים על העור".
קוסמה ויוקו אונו צילום: איי אף פי
בעבודותיה המוקדמות שילבה קוסמה בין התרבות היפנית לאלמנטים מערביים ששאבה מספרי אמנות ומגזינים. היא התפרסמה ב"רשתות הנצחיות" שלה, רשתות חד־צבעיות שהורכבו ממרכיב ייחודי זעיר החוזר על עצמו עד אינסוף. העניין שלה בעבודותיה של ג'ורג'יה אוקיף, לצד תחושתה שיפן לא תוכל לספק את שאיפותיה, הובילו אותה לעבור להתגורר בניו יורק ב־1958, חרף מחאות אמה. עד מהרה הפכה לחלק מסצנת האמנות האוונגרדית שם, ועם חבריה נמנו פרנק סטלה, ג'וזף קורנל, אנדי וורהול והפסל קלאס אולדנברג.
"הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לניו יורק היה לבקר בבניין האמפייר סטייט, שהיה הגבוה ביותר בעולם אז", היא מספרת עכשיו ל"כלכליסט". "טיפסתי למעלה בשאיפה לתפוס את כל מה שקורה בעיר ולהפוך לכוכבת. כשג'ורג'יה אוקיף ביקרה בניו יורק ב־1961 והזמינה אותי לניו מקסיקו, סירבתי להצעה כי ידעתי שרק בניו יורק אוכל להפוך לכוכב. כוכב מעצם טבעו מאיר אבל הוא גם אנונימי, הוא נקודה בשמים חשוכים. כוכב יכול להיות המרכז של מערכת השמש שלו או כתם ביקום, ובשבילי הוא שני הדברים".
-
"Narcissus Garden" -
פורטרט עצמי (1966) -
שיתוף פעולה עם חברת אאודי|צילום: איי אף פי -
מתוך תערוכה של קוסמה|צילום: איי אף פי -
תערוכה|צילום: איי פי אי -
תערוכה|צילום: איי אף פי
שנות השישים היו התקופה הפורייה ביותר שלה. בשנים ההן יצרה מיצגים פרובוקטיביים ששימשו גם להבעת מחאה פוליטית, למשל על מלחמת וייטנאם ("גוף האדם יפה מכדי למות במלחמה", אמרה אחרי שציירה רקדנים עירומים). ב־1968, שנים לפני שנישואי גברים היו לאפשרות מציאותית, היא עיצבה "שמלת כלה להומואים". לאחרונה אמרה בראיון כי תפקידם של אמנים למחות כל הזמן, כי "יש הרבה בעיות בעולם עם דמוקרטיות וזכויות האזרח, והפער בין עשירים לעניים גדל".
"בשנים ההן הייתי פעילה מאוד", היא מספרת עכשיו על שנותיה בניו יורק. "הושפעתי מהתנועה נגד מלחמת וייטנאם והבחירות לנשיאות באמריקה, ויסודות חברתיים נוספו לאמנות שלי. אחת העבודות המפורסמות שלי, 'Narcissus Garden', אמנם קידמה אותי בתקשורת, אבל גם שימשה לי הזדמנות להביע ביקורת על המיכון והקומודיפיקציה של שוק האמנות. האמנות אפשרה לי לבטא את נקודת המבט שלי גם בנושאים פוליטיים וחברתיים".
השגשוג של קוסמה בניו יורק נמשך כעשור בלבד, עד שהפעילות האינטנסיבית גבתה ממנה מחיר כבד. תשישות נפשית וביקורות על חשיפת יתר ורדיפת פרסום גרמו לה לשוב סופית ליפן ב־1973, תשושה וחסרת אמצעים. ב־1977 אשפזה עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, שבו היא שוהה עד היום, אבל ממנו היא ממשיכה לצאת לעבוד בסטודיו השוכן בקרבתו. אף שהיפנים התקשו בתחילה לקבל אותה והתייחסו אליה כאל מלכת השערוריות ולא כאל אמנית מובילה, ההכרה המקומית בה לא איחרה לבוא, ומשנות השמונים החלה להציג בתערוכות יוקרתיות. ב־1993 ייצגה את יפן בביאנלה בוונציה.
