$
מוסף באזז יולי 2012

להקפיא את הגיהינום

הצלמת הבינלאומית מיכל חלבין רגילה ללכת על הגבול המטריד של המציאות, אבל שום דבר לא הכין אותה לצילומים בבתי הכלא השמורים באוקראינה וברוסיה, ולמפגש הישיר עם האנסים, הקניבלים, הרוצחות והילדים שלכודים בתהום המסויטת הזאת

לימור בן דוד 09:1708.07.12

"זו חייבת להיות הדפסה טובה. התצלום הזה הולך למטרופוליטן", אומר עודד פלוטניצקי, בעלה של הצלמת מיכל חלבין המשמש גם כאסיסטנט וכמנהל שלה, לאבי המדפיס בברומייד. הוא מתכוון למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, שרכש לאוסף שלו את התצלום "אליסיה" שחלבין צילמה באוקראינה ב־2005: ילדה־נערה יושבת במושב האחורי של מכונית כחולה ישנה, מתבוננת החוצה אל העדשה במבט ספק מהורהר, ספק נוגה. במושב הקדמי יושב גבר, פניו מופנות למחצה אחורה. כל אחד מהם נמצא בעולמו הפנימי, מתבונן לנקודה אחרת, וברקע תחושה חזקה של ניכור.

 

"אליסיה" הוא דוגמה מייצגת לסגנונה של חלבין: היא מצלמת סדרות שבמרכזן אנשים יוצאי דופן, לעתים כאלה שחיים בשולי החברה - אנשי קרקס, מתאבקים, גמדים, אקרובטים, נערות גומי, רקדנים, נוודים ומהגרים בעיירות קטנות. הצילומים שלה מצליחים לנוע על התפר שבין ריאליזם ואגדה או חלום, וליופיים מתלווה התחושה של עולם סמוי ואפל.

 

בימים אלו חלבין מדפיסה סדרה חדשה שתוצג בספטמבר בגלריה אנדראה מייזלין בניו יורק ותצא במקביל גם כספר, ובה אסירים ואסירות שצילמה בשבעה בתי סוהר באוקראינה וברוסיה. חלבין עושה חסד עם המצולמים שלה: משהו בתאורה שהיא בוחרת ובמבט הנוגה, מעין הילה שנסוכה אפילו על הפנים הפגועות של חלק מהאסירים, הופך אותם לדמויות הלקוחות היישר מתולדות האמנות, והצופה מתמסר ליופי הזה. הוא מתפכח מהאשליה רק בסוף הספר, כשהוא קורא מיהם המצולמים ומה הסיבות לכליאתם.

 

גם חלבין עצמה הפרידה בין המצולמים למעשיהם: היא בחרה קודם כל לצלם, ורק אחר כך לשאול את המצולמים מיהם ומדוע הם כלואים. הקושי הגיע מאוחר יותר, כשסיימה לצלם. "לא רציתי להסתכל על החומרים. בייחוד אחרי שחזרתי מהכלא של הנשים והילדים, הייתי צריכה שנה עד שיכולתי לחזור לזה. המצלמה היא מעין פילטר שדרכו אני יכולה לעסוק בחומרים שמפחידים אותי, אבל ברגע שהחומרים מוכנים כבר אי אפשר להסיט את המבט".

 

מעבר לערך התרפויטי של העיסוק בחומרים קשים, יש לה, היא אומרת, "משיכה טבעית לעולמות סגורים שאנחנו לא מכירים. נראה לי שאני גם תמיד מחפשת עולמות שהיומיום בהם מתערבב עם הפנטזיה - למשל בסדרת המיצגנים. הערבוב הזה מתקיים גם בנערה בבית הסוהר, שנראית כמו מלאך אבל רצחה את החבר שלה; או בפנים המעוותות של אחד המצולמים על רקע טפטים פרחוניים. הצילומים מבטאים עולם עם ניגודים. הם מראים שבתור בני אדם אנחנו מלאים בקונפליקטים וסתירות".

 

מיכל חלבין. "הצילום בבתי כלא היה התמודדות עם עולם לא מוכר. זה מה שחוזר בכל העבודות שלי: תמיד עולם בתוך עולם, עם חוקים משלו" מיכל חלבין. "הצילום בבתי כלא היה התמודדות עם עולם לא מוכר. זה מה שחוזר בכל העבודות שלי: תמיד עולם בתוך עולם, עם חוקים משלו" צילום: נמרוד גליקמן

 

ריח של פחד

 

חלבין (38) נולדה וגדלה בחיפה. בחטיבת הביניים למדה צילום בויצ"ו חיפה, בצבא שירתה כצלמת בדובר צה"ל ולאחר מכן סיימה תואר ראשון בצילום בויצ"ו חיפה. את התערוכה הראשונה שלה, עוד כשהיתה סטודנטית, הציגה בסוף שנת 2000 בגלריה רוזנפלד בתל אביב. בהמשך הציגה תערוכות יחיד במוזיאון הרצליה, ולאחר מכן נסעה לחיות בניו יורק, שם הציגה בין היתר בגלריה יוסי מילו ובגלריה אנדראה מייזלין וזכתה להצלחה בינלאומית. לפני כשנתיים וחצי חזרה לארץ.

 

ב־2008 היא הציגה במוזיאון תל אביב את התערוכה "מוכר אך זר", שצולמה במשך חמש שנים בישראל, רוסיה, אוקראינה ואנגליה, ובמרכזה אקרובטים, נערות גומי, רקדנים, נוודים ומהגרים בעיירות קטנות. בשנים 2006–2009 צילמה את הסדרה "The Black Eye", פורטרטים של מתאבקים אחרי קרב או אימון ברוסיה ובאוקראינה. אז גם נולד הרעיון לצלם בבתי הכלא: "נסענו באוקראינה בדרך לא דרך, ופתאום מיכל ראתה מין חומה ענקית ושאלה את הנהג, 'מה זה המקום הזה?'", משחזר פלוטניצקי. "אמרו לה, 'כלא'. היא אמרה 'אני רוצה', אמרו לה 'אי אפשר'. כך זה התחיל".

 

סקארהוד. נשפט על הריגה וקניבליזם. כלא גברים, אוקראינה, 2008 סקארהוד. נשפט על הריגה וקניבליזם. כלא גברים, אוקראינה, 2008 צילום: מיכל חלבין

 

הצילומים התקיימו במשך שלוש שנים בשבעה בתי כלא שונים של נערים ונערות, גברים, נשים, ומחלקה שמיועדת רק לנשים וילדיהם. בתקופה זו הם צילמו מאות אסירים ואסירות בני גילים שונים שמרצים עונשי מאסר על עבירות שונות, החל בגניבה, עבור באונס ורצח וכלה בקניבליזם. "בכל ביקור היינו שם מהבוקר ועד הערב", מספרת חלבין, "ובכל פעם עלתה בי המחשבה שגם אני יכולה למצוא את עצמי כלואה. באיזשהו מקום זו היתה התמודדות עם פחד לא מוכר ועם עולם לא מוכר. זה גם מה שחוזר אצלי בכל העבודות: בהתחלה זה היה עם העולם של המיצגנים שצילמתי, ואחר כך המתאבקים - זה תמיד עולם בתוך עולם, עם חוקים משלו. פה זה אותו הדבר: לא רק שזה עולם בתוך עולם, זה גם עולם סגור שאין בו תקשורת עם החוץ. אתה מנותק".

 

היו דברים שהופתעת מהם?

"הספר נפתח בראיון שקיימה איתי אי.אם הומס, סופרת אמריקאית ידועה. היא שאלה אותי מה היה הכי מפתיע במפגש הזה עם הכליאה. אמרתי לה שהכי מפתיע זה שאתה מת מפחד בהתחלה".

 

ממה פחדת?

"את אף פעם לא יודעת מי יודע מה, ובאיזה מעמד הביקור הזה אושר. שמונה דלתות שנסגרות מאחורייך, את מפקידה את הדרכון והטלפון ונכנסת למקום אחר. תמיד היה לי את החשש שלא נצא משם.

 

"מה שהפתיע עוד יותר הוא שבפנים תחושת הפחד נעלמה: הכל זרם, האנשים לא נראו מאיימים. היינו בשבעה בתי כלא שונים, חלקם עם מקסימום אבטחה. היו כאלה שהיו יותר מפחידים והיו כאלה שהיו פחות מפחידים, למשל בכלא נערות או בכלא נשים".

 

פלוטניצקי: "זה לא שאנחנו תמימים, זה לא שהמקום הזה הוא גן עדן, ובמיוחד בכלא נערים, זה הגיהינום עלי אדמות. אתה מרגיש את המתח, אבל אנחנו לפחות לא הרגשנו איום".

 

למה גיהינום?

חלבין: "כי נורא קשה להם להתקיים שם. זה הכל מעמדות, הכל כוחות. לנערים האלה זו הישרדות בתוך עולם עם חוקים חדשים. זה עולם בתוך עולם. צעדת פנימה והחוקים השתנו לגמרי. הם מסתכלים כל הזמן ימינה ושמאלה שאף אחד לא דוקר אותם או תוקף אותם. הם לא יכולים לישון בלילה".

 

פלוטניצקי: "גם אין שם שום היגיון. יש ילד שקיבל מאסר של חמש שנים על זה שהוא הרג מישהו, וכבר ניסה להתאבד, ולידו ילד שגנב פלאפון וקיבל שלוש שנים. יש תחושה של אנרכיה. הרגשנו שם גם את ההורמונים, זה גיל מסובך גם למתבגר שאינו בכלא.

 

"בכלא הגברים זה אחרת, בעיקר המבוגרים יותר. 90% מהם הם זומבים, אפים שבורים, אין להם כוח, חוץ מכמה אסירים שמנמנים שהתלוו אלינו ממקום למקום. אחד מהם אמר לנו: 'אני יכול לעשות פה מהומה של מאה אסירים שישברו ויתפרעו, אבל אני אוהב אתכם, אז נעזוב את זה עכשיו'".

 

היה רגע שבו הרגשתם מאוימים?

חלבין: "כן, בכלא הגברים האחרון שביקרנו בו היו גברים מלאי הורמונים, היה משהו באווירה. צילמתי שניים מהם, והרגשתי שבכל רגע הם יכולים להתפרץ, להתפוצץ".

 

לא הסתובבתם עם סוהר?

"הרבה פעמים כן, אבל הרבה פעמים גם השאירו אותנו לבד. ואת צריכה לראות את הסוהר - אי אפשר ממש להרגיש בטוחים איתו.

 

"יש עוד משהו בסיפור של הכלא, והוא התחושה של הריח. יש איזשהו ריח של המקום. היה שם בחור אחד בן 22 שלא היה לו את הריח הזה: הוא היה מבושם ומסורק, כאילו לא שייך, וגם דיבר אנגלית שוטפת. פתאום גילינו שהוא בא ממשפחה אמידה, והם משלמים עכשיו, ובמקום לרצות את עונשו בבית כלא הוא נמצא באגף של המעצרים, שהוא רך יותר. שם הוא מרצה עונש על הריגה".

 

סשה. נשפט על רצח. כלא לעבריינים צעירים, אוקראינה, 2010 סשה. נשפט על רצח. כלא לעבריינים צעירים, אוקראינה, 2010 צילום: מיכל חלבין

 

הילדים שבבית, הילדים שבכלא

 

חלבין אינה מסתירה את האמפתיה הגדולה שלה למצולמים. "נסיבות החיים הביאו אותם לשם, אבל כל אחד יכול למצוא את עצמו במצב כזה. בסיטואציה אחרת זו היתה יכולה להיות אני, או כל אחד אחר". התחושה של האמפתיה וההזדהות גוברת בתצלומים שמתמקדים בנשים ובתינוקות, במיוחד בתצלום שבו קבוצת ילדים רכים עומדים בלול, מחזיקים בלונים, וברקע קירות צבועים בקשת צבעונית, ציפורים ושמים כחולים. בדיעבד מתברר שהגננת שעומדת לצדם היא אם לילדה בת שש שיושבת על רצח.

 

"התקופה הכי קשה במהלך הצילומים היתה כשנסענו לכלא הנשים והילדים", אומרת חלבין. "בן, הילד השני שלנו, היה בן ארבעה חודשים. מצד אחד הרגשתי נורא ואיום שהשארתי את הילדים בבית, שכביכול זנחתי אותם, זה הפגיש אותי עם רגשי אשמה נוראים, ומצד שני היה לי קשה לראות את החיים האומללים של הילדים שם, וגם של האמהות שלהם".

 

"היו הרבה דברים קשים רגשית", מוסיף פלוטניצקי. "למשל, בכלא נערות צילמנו מישהי ועוד מישהי, ופתאום מתברר לך שהן אחיות, שהן יושבות ביחד. או ילדה בת 17 שצילמנו ואמרו לנו שהיא בהיריון, וכעבור כמה חודשים פגשנו אותה בכלא של נשים עם ילדים, עם תינוקת בת כמה חודשים. הן יכולות לראות את הילדים פעמיים ביום, ומעבר לזה הן לא נמצאות איתם. בגיל שלוש, אם אין להם סידור לילד מחוץ לבית הכלא, הילדים הולכים לבית יתומים".

 

לא היתה בעיה חוקית לצלם את הילדים האלה?

"שום בעיה. עשינו לכל ילד אלבום. בכל בית נורמלי יש תמונות באלבום משפחה, תמונות סוכר כאלה; להם אין, אז עשינו לכל אחד מהילדים בוק עם תמונות למזכרת".

 

  • ויקטור. כלא גברים, אוקראינה, 2010, צילום: מיכל חלבין
    ויקטור. כלא גברים, אוקראינה, 2010
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  יוליה. נשפטה על גניבה. כלא נשים, אוקראינה, 2009 , צילום: מיכל חלבין
    יוליה. נשפטה על גניבה. כלא נשים, אוקראינה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  ויקה. נשפטה על רצח. כלא לנשים עם ילדים, אוקראינה, 2010, צילום:  מיכל חלבין
    ויקה. נשפטה על רצח. כלא לנשים עם ילדים, אוקראינה, 2010
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  סטס. נשפט על רצח. כלא לעבריינים צעירים, רוסיה, 2009, צילום: מיכל חלבין
    סטס. נשפט על רצח. כלא לעבריינים צעירים, רוסיה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  לנה וקטיה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009 , צילום: מיכל חלבין
    לנה וקטיה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  מאשה וסווטה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009, צילום: מיכל חלבין
    מאשה וסווטה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין
  • לנה. נשפטה על שוד. כלא נשים, אוקראינה, 2010, צילום: מיכל חלבין
    לנה. נשפטה על שוד. כלא נשים, אוקראינה, 2010
    |
    צילום: מיכל חלבין
  • מאשה וסווטה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009 , צילום: מיכל חלבין
    מאשה וסווטה. כלא לעברייניות צעירות, אוקראינה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין
  •  אירה. נשפטה על גניבה. כלא נשים, אוקראינה, 2009, צילום: מיכל חלבין
    אירה. נשפטה על גניבה. כלא נשים, אוקראינה, 2009
    |
    צילום: מיכל חלבין

טפט צבעוני מאחורי החומה האפורה

 

כמה דברים משותפים בולטים לעין בכל התצלומים - למשל, הטפטים הצבעוניים שמכסים את קירות המקום, של נופים וטבע, מפלים, יערות וגנים, אפילו של הריביירה ושל דולפינים שמקפצים בים. "הטפטים האלה הם לא ייחודיים לכלא", אומרת חלבין, "זו האסתטיקה שנמצאת בכל מקום שם, גם בבתי המגורים".

 

"חלק גדול מהעבודה אצל מיכל הוא הליהוק", אומר פלוטניצקי, גם הוא בעל אוריינטציה לצילום מלימודיו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. "היא מחפשת אנשים שיש בהם משהו אגדתי כזה, שילוב בין מוזר לשגרתי, משהו בפנים, בעיניים. עם זאת היה לנו חשוב לא לעשות שם סלקציות, לא לעשות מסדרים בכלא ולבחור לפני כולם, כי זה היה יכול להיות מביך מאוד. לכן החלטנו לפגוש אותם בקבוצות קטנות והבחירה נעשתה באופן טבעי יותר. נגיד, בבית הספר של הנערים הם לומדים בקבוצות של עשרה. היינו נכנסים, מסתכלים ואז מציעים.

 

"בכלא נערים היתה סיטואציה שפתאום הם אמרו לנו לבוא לאולם, ועשו לנו ממש קבלת פנים. אחד האסירים, בן 19 שיושב על רצח, שר לנו שלושה שירים באנגלית. אחר כך ביקשו מאיתנו לעלות לבמה. לא ידענו מה לומר, אז סיפרנו על עצמנו, הצגנו את הפרויקט. אמרנו להם שאנחנו מתעניינים בהם ושהעבודות יוצגו בקונטקסט של אמנות, במוזיאונים, בספר. בסופו של דבר צילמנו מאות ומתוכם בחרנו כ־50 תצלומים".

 

האישור לצלם ניתן ממנהלי בתי הסוהר, ולא מדרגים עליונים יותר - בניגוד לישראל, למשל, שבה נדרש אישור השב"ס. "אפשר לומר שעד עכשיו אנחנו לא ממש יודעים איך זה תואם", אומר פלוטניצקי. "היה לנו איש קשר מקומי ולו שילמנו בעצם שכר עבודה וגם דמי תיווך". חלבין מוסיפה: "היה להם חשוב מאוד להבין שאנחנו לא עיתונאים שעובדים על מצב בתי הכלא והתנאים בו. הסברנו להם שאנחנו מעוניינים באסירים עצמם".

 

איך הצלחתם לארגן את זה?

פלוטניצקי: "הכרנו מישהו, שהכיר מישהו, שהכיר מישהו".

 

שוחד?

"בואי נגיד שלכל כלא התבקשנו להביא משהו, איזו מתנה. פעם אחת זה היה לפטופ קטן, לכלא נערים ביקשו מאיתנו להביא מסך LCD לכיתות הלימוד.

 

"קנינו גם מתנות למצולמים. לכלא של הגברים הבאנו בעיקר תה וסיגריות. אבל גם אנחנו קיבלנו מהם מתנות: בכלא הנערים קיבלנו דוב מגולף מעץ, בכלא הגברים קיבלנו שש־בש מגולף בעץ וקופסה שבה הבת שלנו שמה את כל התכשיטים. כשביקרנו בכלא הנשים מיכל היתה בהיריון בחודש החמישי; ניסינו להסתיר את זה, אבל בערך תוך חמש דקות כל הכלא ידע על זה. כשעזבנו קיבלנו בובה של תינוק עם חיתול. הילדים משחקים עם זה".

 

החיים בלי פוטושופ

 

פרויקט בתי הכלא, שהפקתו עלתה כ־60 אלף דולר, מומן במכירה מוקדמת שיזמה הגלריסטית מייזלין. התצלומים נמכרו לאספנים, שרכשו שניים מראש תמורת עשרת אלפים דולר. זוהי עסקה טובה למדי, היות שתצלום של חלבין מתחיל ב־7,500 דולר, והמחיר עולה ככל שהמהדורה בת שבעת העותקים אוזלת.

 

בשנה האחרונה חלבין עובדת על סדרה שהוזמנה ממוזיאון הלקמה בלוס אנג'לס. היא ממומנת על ידי אספן פרטי, ומתעדת פורטרטים של נשים אספניות ופטרוניות של אמנות בלוס אנג'לס. הסדרה כוללת 12 פורטרטים של נשים שצולמו בבתיהן, מרביתן מבוורלי הילס. אחת הבעיות העיקריות של המצולמות בסדרה זו היתה הידיעה שחלבין מצלמת בפילם ולא עושה פוטושופ, "ולא לכולן היה קל להתמודד עם התוצאה שהן ראו בסוף", היא אומרת.

 

מפתיע לחשוב על כך שחלבין החלה לצלם את הסדרה החדשה לאחר שסיימה את סדרת בתי הכלא. "זה לא פשוט, זה מאוד שונה מאיך שאני עובדת", אומרת חלבין. "בכלא יש לי אמפתיה גדולה מאוד למצולמים שלי, ופה זה נשים שאת יכולה לשחק להן טניס בסלון. לא כל כך הצלחתי להתחבר אליהן, וגם לא הייתי רוצה שיהיו לי חיים כאלה. אבל גם הסדרה הזאת קשורה לעבודתי, היות שתמיד אני עוסקת במציאות מדומה, בעולם בתוך עולם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x