ספרי ילדים חדשים
נורית זרחי, שולה מודן, רוני סומק וגם ספר שהפך להצגה ואפליקציות קריאה לטאבלט ולסמארטפון. כתבי ועורכי "כלכליסט" וילדיהם קוראים ומבקרים ספרים ישראליים
"התרנגולת שהלכה אחורה"/ נורית זרחי (איורים: הילה חבקין)
נקרא ל: ליה (6). "הסיפור היה מצחיק ומעניין", כך סיכמה בתי ליה את הקריאה בספרן של נורית זרחי והילה חבקין, "התרנגולת שהלכה אחורה". הספר לוקח את הילדים למחוזות קלילים, אך בד בבד מעלה בהם שאלות שאפילו המבוגרים מתחבטים בהן. "אבא", שואלת ליה במהלך הקריאה, "התרנגולת הולכת אחורה כי היא רוצה לחיות מחדש? האם השניצל שאני אוכלת עשוי מתרנגולת? זה בסדר שאנחנו אוכלים שניצל?" לא לכל השאלות מצאתי תשובות, אבל אם ספר ילדים מצליח לעורר סקרנות מבחינתי הוא בהחלט יכול להתקבל לקטגוריית הספרים המועדפים. מצחיק? פחות מ"דודי שמחה" (הקלאסיקה של ע. הלל), לפי ההגדרה של ליה (הוצאת עם עובד, 18 עמ').
גולן פרידנפלד, סגן עורכת "כלכליסט"
"התרנגולת שהלכה אחורה"
"החווה המסתורית"/ ליאת רוטנר (איורים: מיכל אביב)
קרא: אורי (10). סיפורו של עמרי, ילד בן 11 יתום מאם, שנשלח עם שתי אחיותיו לבלות את החופש הגדול בביתו של אבישי, חברו הטוב של אביו שנסע לנסיעת עסקים ארוכה. עמרי, שבתחילה סירב לבלות את החופש הגדול במקום מרוחק ומשעמם, מוצא את עצמו בהרפתקה.
אורי, שכבר סיים פעמיים את כל סדרת "הארי פוטר", רגיל להרפתקאות, אבל זו הפעם הראשונה שמגיע לידיו ספר של רוטנר. הכתיבה בשפה היומיומית, המשלבת אלמנטים הלקוחים מחיי הנוער, הפכה את הקריאה לחוויה מרתקת. הבחירה להפוך את עמרי למספר בגוף ראשון מעוררת הזדהות כפולה אצל הקורא הצעיר ומגבירה את התחושה שהוא שותף בהרפתקה.
על האיורים אמר אורי חובב הגאדג'טים: "הם יפים, אבל חבל שלא צבעוניים וחבל שמעט מדי". מה שחיבר אותו בעיקר לסיפור היה העובדה שמשולבים בו אלמנטים מהעולם של היום כמו מחשבים ורובוטים, ושהחווה המסתורית מתגלה בסופו של דבר כמקום שהוא היה מאוד שמח לבקר בו. "בהתחלה זה נראה לי מן ספר כזה שהולך לספר על ילד שמשתעמם בחופש הגדול, והבנתי שהוא שובב בגלל שהוא שם לאבא שלו את הגרביים במזגן המטפטף, אבל לא ציפיתי שזה יתפתח לסיפור כזה מצחיק ומותח", הוא הסביר (הוצאת ידיעות אחרונות־ספרי חמד, 160 עמ').
מאיה נחום שחל, כתבת תרבות
"מנגינה כחולה עם תלתלים"/ אלדד כהן (איורים: דיוויד הול)
קראו: תומר (9) ומאיה (6). ספר חדש שמגיע עם הצגה הוא חגיגה כפולה, בוודאי כששניהם טובים כל כך. אלדד כהן, פסיכולוג, מחזאי וסופר, כתב על ילד שלא מצליח להירדם ללא המנגינה הכחולה שלו, זו עם התלתלים, שבאה אליו כמדי ערב ומיד נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה, ופוגש נגן רחוב, שמנגן בכינור ואשה עם תוף מרים, וביחד הם הולכים לשרה למנגינות נעלמות. תומר הוטרד קצת מהעובדה שהילד יוצא לבדו מהבית בלילה, ועוד הולך לטייל עם זרים, אבל השרה משמיעה מנגינות צבעוניות וגם לוקחת את כולם לים, עד שהמנגינה הכחולה עם התלתלים מתגלה. הספר מקסים, והאיורים צבעוניים ומרובים בפרטים, וגם בת השש הקשיבה, ורצתה עוד.
במקביל, במרכז סדנאות הבמה בתל אביב יצא לדרך מיזם תרבותי, "פליי ביי ד'ה בוק", המשיק ספרים חדשים באמצעות עיבודם להצגה, בבימויה של ירדן בר כוכבא. "מנגינה עם תלתלים כחולים" הוא הספר הראשון שמעובד להצגה, והיא נפלאה. בעוד הספר היה גבולי מבחינת הגיל לתומר, ההצגה התאימה לו מאוד, וגם לצעירים יותר, ואפילו ההורים שישבו בחלל הקטן בדרום תל אביב לא השתעממו לרגע. התפאורה צנועה אמנם, אבל לא צריך אותה כשהתלבושות יפות כל כך ומושקעות, והמוזיקה מקסימה. מומלץ בחום (הוצאת עם עובד, 28 עמ').
גלית גץ, גרפיקאית
מתוך ההצגה "מנגינה כחולה עם תלתלים" צילום: ניר לוי
"צרצרון שר גם בחורף"/ סמי מיכאל (איורים: ליאורה גרוסמן)
נקרא ל: עלמה (7) וגילי (5). בערב השלישי והאחרון של קריאה מפרקי הספר רציתי שיבוא מדביר, או לפחות שהקרפדה המפחידה שבאה לברר אם יש סיכוי לארוחת ערב בנשף החרקים, תצליח קצת יותר במשימתה. שישה פרקים חיכינו שיסתיימו ההכנות והלבטים של צרצרון ומשפחתו לקראת הופעתו על במת הנשף, ואז, כשכבר עמד על הבמה, באה הקרפדה ואיימה להרוס הכל.
עלמה וגילי, שהקשיבו לסיפור, גילו קצת יותר סבלנות מאמא שלהן לשבעת פרקי הספר וגם להטיות הבלתי נגמרות של שמות בני משפחת הצרצרים, על טהרת שורש צ.ר.צ.ר: אבא צרצר, אמא צרצרית, הבן צרצרון ובחירת לבו צרצרונת לא הפסיקו לצרצר ולחפור בשפה שבעיניי לא היתה מספיק נגישה לילדים, ובכל אופן בסיפור לא היתה מספיק עלילה לכל אלה. אולי זה עניין של העדפה אישית, אבל אני מההורים שמעדיפים שסיפור לפני השינה יהיה ארוך מספיק כדי לגולל עלילה שלמה, וגם קצר מספיק כדי לא לעייף את ההורים שכבר רוצים להתחיל את מה שנותר משארית הערב. במקרה הזה קראנו כל ערב קצת, אבל לא היתה תחושה של ציפייה דרוכה להמשך הסיפור.
האיורים המרהיבים של ליאורה גרוסמן היו נחמה לאכזבתי מסמי מיכאל, האפילו עליו במשיכת תשומת הלב של קהל היעד ורק כמעט הצילו אותי מכמה שאלות קשות. "תראי איזה חמודים צרצרון וצרצרונת מתנדנדים על הענף", הסחתי את דעתה של הקטנה, שדרשה לדעת אם הדבורים מתו אחרי שהצילו את המצב בעקיצות לקרפדה המרשעת. "בטח שהן מתו", החזירה אותנו הגדולה לעובדות החיים, "כולם מתים בסוף" (הוצאת כנרת־זמורה ביתן, 31 עמ').
רוני קורן דינר, עורכת מדור שיווק פרסום ומדיה
"ספר החיותיות"/ מיכל פרנקל
נקרא ל: יהלי (4 וחצי) ולירי (שנתיים וחצי). עיני הבנות כמעט יצאו מחוריהן כשהתבשרו שאבא צריך התגייסות נמרצת מהן לעזרה בפרויקט חשוב. טקס ההכנה לשינה שכולל את רבע השעה הרגילה של מעלה־מטה־מעלה־מטה־פגישת מצח במעקה־בכי תמרורים על המיטות הפך באחת להמתנה דרוכה ונרגשת לרגע שבו אבא ישלוף את הספר החדש והצבעוני שהביא מיום העבודה ב"תלתליס".
הספר אכן צבעוני. לכל אות הוצמדה חיה שהתגלגלה והתעקמה לה לצורה הגרפית של האות, ביחד עם טקסט קצר שלרוב מחורז נאה, אך גם לא אחיד ברמתו, בטח לילדים שכבר למדו משהו על אותיות וקריאה. האיורים חביבים - הדג שלשל זנב כדי ליצור דל"ת, הזיקית הסתדרה עם הזי"ן והפיל הושב על אחוריו כשרגליו קדימה בשביל הפ"א, ולא יקום יותר לעולם. הגדולה שמכירה את האותיות, הצליחה להתלהב מצורתן החייתית, אך הטקסט בחיות הלא מפחידות לא עניין אותה במיוחד. הקטנה פרשה לחדרה בערך בוומבט. כן, בוי"ו נקבץ לו וומבט אוסטרלי. כי מי מכיר חיה בוי"ו.
אחרי 22 החיות מגיע עוד חלק קצרצר עם תמונות ומילים, מהיר ונוח ומעורר עניין, להתשה סופית של הילד העייף. רעיון מקורי וביצוע לא רע, אבל משאיר תחושה של עומס. לא ממש מתאים להיכרות הראשונית עם האותיות (הוצאת דני ספרים, 32 עמ').
רון גורדון, עורך חדשות
"הרפתקה בתיאטרון"/ עדנה מזי"א (איורים: אורנה סמורגונסקי)
נקרא ל: דנה (7 וחצי). יותם הביישן אוהב לבלות עם דודתו אלישבע השחקנית. כל מפגש ביניהם הופך לזירת תיאטרון עם משחקי תפקידים והרפתקה קסומה, שמשכיחה מיותם את הביישנות שלו. כשיותם מצטרף לאלישבע לעבודה וצופה במתרחש מאחורי הקלעים, הוא נשבה בקסם התיאטרון ואפילו הופך לרגע אחד לכוכב הערב.
מזי"א, שאחראית לכמה מההצלחות הגדולות של התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות ("סיפור משפחתי", "האריסטוקרטים", "סטמפניו") וביססה את מעמדה כמחזאית ובמאית בעולם המבוגרים, הצליחה לפענח גם את הצופן המורכב לכיבוש לבם של ילדי דור ה-i, בסיפור המכיל מעבר ממציאות לדמיון, מערכת יחסים מיוחדת, רגש, הומור והרפתקה סוערת (כי אי אפשר בלי קצת אקשן). כל זאת בשפה רהוטה במינון הנכון.
"הרפתקה בתיאטרון" כמי שנשבתה בקסם התיאטרון בערך בגילו של יותם, מיד דמיינתי איך הופך הספר להצגה, שתיגע גם באלה שהשם ביל גייטס מוכר להם הרבה יותר משייקספיר (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 38 עמ').
מאיה נחום שחל, כתבת תרבות
"רק שלא יגיד את המילה הזאת"/ יעל נאמן בריק
קראה: תמר (13). הספר מספר על תמר ואחיה - נדב, הלומד בכיתה מיוחדת מפני שהוא ילד מיוחד. הילדים בשכונה שבה גרים תמר ונדב מציקים לשניהם. במקביל, תמר לומדת בחוג לילדים מחוננים שם היא פוגשת את מיכאל, ילד חכם וסקרן שמבין בכימיה ומדע, ומבטיח לעזור לה לבדוק אם אפשר לעזור לאחיה להתנהג אחרת.
בתי תמר התחברה מאוד לסיפור, שנכתב לדבריה בשפה פשוטה וקלה להבנה. היא הקפידה לציין שהספר יכול להתאים לכל בני העשרה, והדגישה שהיא נהנתה מאוד לקרוא אותו, כיוון שיש בו הרבה מאוד מקרים שכמעט כל ילד יכול להתחבר אליהם מזווית אחרת של חייו, או במילים שלה "לכל ילד יש את הנקודה הרגישה שלו, שאם לוחצים עליה הוא מרגיש לא נעים". תמר אהבה את האותיות הגדולות והנוחות לקריאה, הגודל שלהן עזר לה להתרכז בדפים בלי להתעייף (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 164 עמ').
ענת ציפקין, כתבת שוק ההון
"הקוף בלוף והקוף שלוף"/ שירלי ורוני סומק (איורים: אביאל בסיל)
נקרא ל: תומר (6.5). לא ברור אם האשמה היא בעייפות הכרונית של ההורה המודרני או באיכות ספרי הילדים, אך חלק לא קטן מהם מרדימים את ההורה הרבה לפני הילד, פשוט כי הם לא מצליחים להחזיק רמת עניין מינימלית.
"הקוף שלוף והקוף בלוף" שונה בתכלית. הספר המעניין ומלא ההומור מטפל בנושא הכאוב של ילדים "עם דמיון מפותח", כפי שקוראים לכך הוריהם, ולמעשה בילדים שלא מהססים לשקר ולהמציא - בשפת הסובבים אותם. המסר עובר נהדר, באמצעות הכתיבה הזורמת והמחורזת לעתים, אך לא בצורה דידקטית ושקופה שקל כל כך להיגרר אליה. השפה העשירה, הציורית והחיה אף מאפילה על האיורים וכמעט מייתרת אותם.
הסיפור מתרחש בג'ונגל עירוני וגיבוריו הם שני האחים התאומים, הקוף בלוף, הטראבל מייקר, ואחיו התאום שלוף, שתמיד נחלץ לעזרתו ושולף אותו ממצבים מסובכים שהוא נקלע אליהם כתוצאה מחיבתו לאי־אמירת האמת ולמעשי קונדס. מעבר לטיפול בנושא "הבלוף", הספר מספיק להתייחס גם לאחוות אחים, שגם אם הם שונים באופיים, אוהבים ודואגים זה לזה.
תומר, חובב בלוף לא קטן בעצמו, שגם לו אח קטן, נהנה מהספר כבר בקריאה ראשונה וביקש לחזור אליו בערב למחרת. בעיקר נחקק בזיכרונו המשפט "בלוף בלי שלוף זה לא טוב" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 31 עמ').
סופי שולמן, סגנית עורך אתר "כלכליסט"
"הקוף שלוף והקוף בלוף"
"איפה מתחבא הצחוק?"/ שולה מודן (איורים: איה גורדון־נוי)
נקרא ל: זוהר (3.5). אחרי ותק של כמעט שלוש שנים בקריאת ספרי ילדים הגעתי לשתי תובנות. הראשונה היא שהמסר הוא כמעט תמיד שלום עולמי, או בווריאציות מתוחכמות יותר כמו קבל את השונה, עזור לזולת, ובעיקר תהיה תמיד אופטימי (אלא אם כן בחרת לקרוא לילד את יונתן גפן, שגם יסביר לילד שלכם שיש אנשים עניים). לכן כשהספר "איפה מתחבא הצחוק?" של שולה מודן הגדיר את עצמו כסיפור "על שמחה", זה לא ממש ריגש אותי.
התובנה השנייה שלי לגבי ספרי ילדים היא שבגדול הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: האחת שבה העלילה היא מרכז הסיפור, ותפקידו של המבוגר המספר הוא בעיקר לבחור את האינטונציה הנכונה לכל מילה, ופה ושם לתת לילד להשלים את המשפט או לענות על השאלה, והקבוצה השנייה היא זו שבה למבוגר המספר יש תפקיד מכריע בעלילה. הוא נדרש לדגדג את הילד, לספור את אצבעותיו, לעצום את עיניו, ולבצע פעלולים מגוונים נוספים תוך כדי קריאה, כחלק בלתי נפרד מהחוויה.
"איפה מתחבא הצחוק" שייך לקטיגוריה השנייה, ואני כאמא קוראת משתייכת לקטגוריה הראשונה. לכן ספרים מהסוג השני גורמים לי להרגיש אי־נוחות, כמי שאינה ממלאת כראוי את תפקידה.
אז אם אתם נמנים עם הקבוצה השנייה, של אותם הורים המעדיפים פחות טקסטים ויותר משחק - הספר בהחלט עומד בהבטחה ואף מלווה באיורים מתוקים. ואם לא, אז עדיין הספר בסך הכל נחמד, וכמו סרט הוליוודי מוצלח הוא באורך הנכון, הגיבורים מנצחים, הסוף טוב וכמעט ידוע מראש, ובכל זאת גורם לנו לצאת מהאולם עם חיוך רחב (הוצאת מודן,27 עמ').
גלית חמי, עורכת "כלכליסט"
"איפה מתחבא הצחוק"
"הרפתקאות דוד אריה ביערות הסהרה"/ ינץ לוי (איורים: יניב שמעוני)
קראה: רוני (8.5). הדוד אריה הוא חבר ותיק בביתנו, כזה שגר בחו"ל, צובר חוויות ומגיע לביקור אחת לשנה - בשבוע הספר. ינץ לוי יצר דמות הזויה ומשעשעת, שכל ילד היה רוצה כדוד שלו. המספר הוא הילד צפריר, ודוד אריה מספר לו סיפורים בביקוריו מדי יום רביעי.
בספר החדש מתוארות חוויותיו ממהרן, שבה הכל קורה מהר, ויש בה צבא כחול ואדום, ציפורים ופיות, ומפעל רובוטים שבו החליפו לדוד היקר את הלב. כמו כל ספר טוב, רוני גמעה אותו בתוך שני ערבים בלבד, כדי ששוב לא נעיר לה לסגור את הספר וללכת לישון.
"הרפתקאות דוד אריה ביערות הסהרה"
תמר וילרפורט, כתבת ועורכת פנאי
"אבא הולך למילואים" / יועז הנדל (איורים: אבי פרידמן)
נקרא ל: יובל (10), תמר (7) ונועה (3). "זה מתחיל תמיד במעטפה ירוקה, ואולי בכלל המעטפה היא חומה" – זה המשפט הפותח את הספר. מדובר בתיאור משעשע על עולם והווי של אלו שהתברך או איתרע מזלם - תלוי מאיזה צד מסתכלים - ויצא להם להתנתק מעולם המחאה החברתית והמסים הגואים, ולחודש בשנה הם לא בוחרים מה ללבוש, מה ומתי לאכול ועל מה לשמור. מילואים, כור ההיתוך האחרון שנשאר בחברה הישראלית.
הספר מתאר בשפה ציורית את תהליך היציאה למילואים, מקבלת המעטפה, דרך תקופת השירות ועד השחרור. באופן עצוב, הספר מתאים רק לחלק "הפריירי" של האוכלוסייה שעוד תורם מזמנו למדינה, כך שקהל היעד שלו מצומצם מלכתחילה.
יובל, תמר ונועה התפעלו גם מדמויות הפלסטילינה שפיסל אבי פרידמן. אלו לא רק מאיירות את הספר אלא גם ממחישות בצורה משעשעת ומובנת לדור הצעיר את הניתוק בין האזרחות לעולם הצבאי. "מגניב שהחייל מסתובב עם נשק מפלסטלינה", ציין יובל, והוסיף שהלוואי שזה היה יכול להתקיים במציאות.
את ההפתעה הגדולה סיפקו הילדים כשנתקלו בחלק האחרון של הספר, שם שיבץ הנדל שני מתכוני מילואים קלאסיים: טונה מעושנת ועוף בבור גחלים. למי ששכח, או מעולם לא ידע, הטונה המעושנת "מרוויחה" את הארומה הייחודית לה אחרי שפתיל נייר טואלט בוער במרכזה כמה דקות. לתדהמתי, הילדים ביקשו להכין כזאת, בבית. שיחכו למילואים משלהם אני אומר, את התענוגות שלי אשמור לעצמי. (הוצאת ידיעות ספרים, 29 עמ').
ליאור גוטמן, כתב תחבורה, תשתיות ואנרגיה
אפליקציות חדשות של "עברית" לילדים
"פילים בכל הצבעים" / כתב ואייר אמי רובינגר
"אבא עושה בושות" / כתב מאיר שלו, אייר יוסי אבולעפיה
נקרא ל: אלה (5). ספר באפליקציה הוא לא בדיוק ספר, אמנם, אבל בהחלט פתרון נפלא למי שעדיין לא קורא אבל מגלה סימנים של תולעת ספרים בהתהוות. בהתחשב בכך שילדים מתפעלים גאדג'טים חדשים הרבה יותר טוב ומהר מהמבוגרים, הרווחנו פעמיים - שוב נתנו להם לשחק עם המסך הזה ולעזוב אותנו בשקט לכמה דקות, אבל ההרגשה היא טובה וחינוכית.
"פילים בכל הצבעים" הוא ספר מצוין להתחלה. הוא קצר וקליל, מתחרז ורב אפשרויות הן בתחום הקריאה והן בתחום המשחק. בת 5 שכבר מזמן נטשה על המדף את הספר בפורמט המסורתי, למדה תוך דקות איך לתפעל את האפליקציה. לאחר שהשתעשעה בהקשבה לסיפור גילתה שגם לאיורים יש תפקיד. בנגיעה קלה (כמובן) הם זזים ומדברים, ועכבר שקורא "פיפי" או ציפור שצועקת "קרטיב לימון" היו שוס שגם היום, שבוע אחרי, היא חולקת עם כל מי שנכנס הביתה.
"אבא עושה בושות", שגם בפורמט המקורי מיועד בדיוק לגילה, אפשר לה בתצורת האפליקציה שלו לתרגל הברות שהיא כבר מכירה, בעזרת האפשרות "קרא כספר", שבה מספרים את הסיפור לאט ומאירים כל מילה בנפרד. "פעם" "אחת" "היה" זו עדיין הדרך הכי נכונה להתחיל ספר, ואחר כך באו מילים כמו "הגן", "ישב", "הלך", ושאר מילים שהיו לה נעימות כל כך. הקטנה נעלמה עם הטאבלט שוב ושוב, התרכזה ושיננה, ועכשיו טוענת שהיא קוראת. נראה שאם נותנים למכורים למסכים את החומרים המתאימים, התוצאה פחות מנקרת במצפון ומהנה מאוד.
תמר וילרפורט, כתבת ועורכת פנאי
