ביקורת הצגה: "אחים בדם"

בית ליסין מעלה את המחזמר של ווילי ראסל בבימוי גלעד קמחי, בתרגום דניאל אפרת, בניהול מוזיקלי של אמיר לקנר ועם הכוריאוגרפיה של עוז מורג, ועם מיה דגן, דורון תבורי, עידו רוזנברג, נדב נייטס, יוסי טולדו, הילה זיתון, דקלה הדר, רויטל זלצמן, גיל וסרמן ועוד.

קהל היעד:

דבר המבקרת: סיפור התאומים מיקי ואדי שהופרדו בלידה בשל מצוקה כספית של אמם, שמסרה אחד מהם למעבידתה חשוכת הילדים. בכך חרצה את גורלם ואת מותם הטראגי, אקורד הפתיחה והסיום של ההצגה. המחזה משלב מלודרמה מודרנית וטרגדיה יוונית ומבוסס על אמונה שמכתיבה את סופו: ביום שתאומים שהופרדו יגלו את האמת הם ימותו. קמחי העמיד הפקה מהוקצעת והשתמש בנתוני הז'אנר בצורה הכי טובה, בעזרת צוות מוכשר שמשלים את התמונה בתפאורה, בתלבושות, במוזיקה ובתרגום קולח. אבל ההיצמדות לתכתיבי הז'אנר מובילה לפשטנות ומפספסת כמה רגעים דרמטיים. השחקנים עושים עבודה טובה, ובמרכז עומדים דגן הנהדרת שמביאה בגרות משכנעת וארסנל כישרונות: היא מרגשת, מצחיקה, דרמטית ובעלת יכולות ווקאליות מדהימות. תבורי נפלא בתפקיד המספר יודע הכל, נציג הגורל, מאיים ושופע כריזמה עם שירה מצמררת. רוזנברג מצוין בתפקיד אדי ונייטס מספק רגעים אמינים ויפים. ציטוט למזכרת: "השטן לוטש בך זוג עיניים, הוא לא נותן לשכוח".

שורה תחתונה: לכו לראות את מיה דגן במיטבה.