מלכת השלג

שלג. כל כך לא מוכר לנו כאן, במזרח התיכון המיוזע. כל כך מפתה, חושני ומשכר כשהוא יוצא מפיה של קייט בוש. האלבום החדש של היוצרת בת ה־53, "50 Words For Snow", הוא אולי הטוב ביותר שלה מזה כמה עשורים. אבל הוא ידרוש מכם את מלוא תשומת הלב, ורצוי גם אווירה מתאימה. אצלי הוא התנגן באוזניים בלילה קר וגשום במיוחד, כשהרעמים ברקע, והכל התחבר נפלא.

זה אלבום שנשען ברובו על צליל הפסנתר של בוש, אהבתה הראשונה. מרבית הקטעים המורכבים שלו – שבעה קטעים בסך הכל, שנמשכים 65 דקות – בונים מיני־סימפוניות מופלאות עם המון נשימה, רגש ודיוק. כבר בפתיחה של האלבום, בקטע "Snowflakes", נשמע קולו המלאכי של ילד מקהלה. הקול הזה, בחיתוך שלו, מוכר באופן מצמרר – זהו ברטי, בנה בן ה־12 של בוש שקשה לטעות בניגון הקול שלו. ואז, כשאמא מצטרפת, בקול המוכר כל כך, נוצר מפגש מרגש עד דמעות.

האלבום הזה מכיל עוד שני מפגשים נפלאים כאלה. האחד, עם אלטון ג'ון בקטע "Snowed in At Wheeler Street", שמתאר את ניסיונותיהם של שני אוהבים להיפגש במהלך כמה וכמה גלגולי חיים. זה שיר מרהיב שנבנה לאט לאט, עד זעקות המשותפות של אלטון ובוש זה לזה בסיומו. המפגש הנוסף הוא עם איש האשכולות סטיבן פריי, שמקריא בשיר הנושא של האלבום,"50 Words For Snow" את רשימת השמות הזאת, חלקה רצינית וחלקה משעשעת, בעוד בוש מתגרה בו בצווחות – כן, כמו שזה נשמע. זה קטע אלקטרוני פסיכדלי, שמזכיר לא מעט את עבודתה של בוש באלבום הוותיק "The Dreaming", שלא זכה בשעתו להערכה הראויה כחלוץ בתחום. שלושת המפגשים האלה יוצרים שיאים מוזיקליים באלבום קונספט של ממש, שמהדהד מחורף אנגלי קסום.

משקיעה טונה של רגש בכל מילה צילום: בלומברג

שורות ארוטיות

הקול של בוש, בעשור הרביעי של הקריירה, כבר אינו זה של העלמה בת ה־19 שפרצה ב־1978. הוא כבר לא מטפס לאנקת הגבהים ההיא, אבל היא מפצה על כך בטונה של רגש שהיא משקיעה בכל מילה ומילה, בלחשושים צרודים ומסתוריים ובטון ה"מכשפתי" שהיא נהנית לשחק בו לאורך הקריירה. זה ניכר למשל בשיר "Wild Man", שמכיל פזמון סוחף במיוחד ועוסק באיש השלג המסתורי, ייטי. שיר אחר, "Misty", עוסק באהבה לאיש שלג, וכולל כמה שורות ארוטיות במיוחד על כך שהוא "נמס בכף ידי", למשל.

בוש משלימה בזאת שנה מתגמלת במיוחד למעריציה, לאחר שהוציאה שני אלבומים (דבר שלא עשתה מאז 1978). הראשון, "Director's Cut" יצא במאי, וכלל עיבודים מחודשים לחומר ישן שלה. אבל הפעם מדובר לא רק באלבום חדש לחלוטין, אלא באודיסיאה מוזיקלית מופלאה, שמזכירה מה האשה הגדולה של הפופ יכולה לעשות כשפשוט בא לה. אף אמן או אמנית אחרת לא נשמע כמו קייט בוש כשהיא בשיאה, וגם האלבום הזה לא מזכיר שום דבר אחר. הוא זורם באטיות בוורידים, אבל ברגע שפתיתי השלג העדינים נוחתים בחיקכם, יש סיכוי שגם הלב המזרח־תיכוני שלכם יימס בידיה של קייט בוש.