סוף וסופה

מותו של ג'רי לייבר בגיל 78 בשבוע שעבר הוא פרידה מאחד האבות המייסדים של הרוקנ'רול. למרבה ההפתעה, יש סיכוי רב שהקריירה המרשימה של לייבר, וגם הרוק’נרול כפי שאנחנו מכירים אותו, באו לעולם דווקא בגלל האנטישמיות: בשנות השלושים של המאה הקודמת התגוררה משפחת לייבר היהודית ברובע הפולני־קתולי של בולטימור, מרילנד. הבן ג'רי סופג הקנטות אנטישמיות מהילדים הנוצרים. בעקבות כך, הוא מבלה את רוב זמנו דווקא ברובע הסמוך של השחורים. חנות הירקות של אמו שכנה על גבול הרובע הזה, וג'רי הילד יצא מדי יום כדי לשמוע את הקולות של הגטו השחור. "הרגשתי שאני שייך לשם", סיפר לייבר שנים מאוחר יותר, "הזדהיתי עם השחורים והרגשתי קרבה אליהם. והם נתנו לי להרגיש כאחד משלהם". באותם הימים יקלוט מוחו הצעיר את השפה, את הניגון ואת הקצב שיהיו מאוחר יותר הבסיס לרוק'נרול.

בגיל 17, אחרי שמשפחתו תעבור ללוס אנג'לס, הוא יפגוש במוזיקאי צעיר בשם מייק סטולר, והשותפות הכי חשובה בתולדות המוזיקה המודרנית תצא לפועל. למה הכי חשובה? כי בלי לייבר וסטולר לא היינו מקבלים את לנון ומקרטני ואת ג'אגר וריצ'רדס, ובעצם שום דבר מעולם המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו. לייבר וסטולר אחראים לרשימת שירים מסחררת: "Hound Dog" (השיר הזה ו"רוק בבית הסוהר" הם כנראה השירים שהזניקו את הקריירה של אלביס פרסלי), "צ'ארלי בראון", "Stand By Me" ועוד רבים אחרים. הם כתבו והפיקו שירים לאלביס, לג'וני קאש, לבן אי קינג, לפגי לי ולעוד שלל להקות והרכבים בשנות החמישים והשישים. בעשור אחד היו להם 15 שירים במקום הראשון במצעד האמריקאי, ששרו עשרה זמרים שונים.

ג'רי לייבר (משמאל) ומייק סטולר. שותפים וחברים 61 שנה צילום: MCT

ומי נהנה מהזכויות לכל הלהיטים האלה? למרבה הפלא, דווקא מייקל ג'קסון, שחברת Sony/ATV שלו רכשה את קטלוג 40 השירים הגדולים של השניים ב־2007. דובר על כך שסכום העסקה היה בן שמונה ספרות, בדולרים. ג'קסון לא זכה ליהנות מזה זמן רב עד מותו (יורשיו אולי כן), ובכל מקרה, לייבר וסטולר המשיכו לקבל תמלוגים נאים על שיריהם.

החלוקה בין הצמד היתה תמיד ברורה. לייבר היה כותב המילים וסטולר הלחין. "הוא היה החבר שלי, השותף שלי במשך 61 שנה, מאז שהיינו בני 17", ספד לו סטולר בשבוע שעבר. "הוא הבין מילים יותר מכל אחד אחר". לייבר כינה בלצון את מערכת יחסיהם באוטוביוגרפיה משותפת שפורסמה לפני כשנתיים: "הוויכוח הארוך ביותר בתולדות השואו־ביזנס". לייבר סיפר שאחת ההשראות הגדולות של חייו היתה אירווינג ברלין, "אבל המוזיקה שלו לא היתה המוזיקה שלי. אני אהבתי את הבלוז".

היכולת של לייבר וסטולר לקחת את מבנה הבלוז השחור ולהקפיץ אותו לעידן החדש היתה לסוד הצלחתם. אבל הם התקשו להתאקלם בעולם שאחרי שנות השישים, שבו כבר לא זכו להצלחה. לייבר הודה שלא מצא את מקומו בעולם החדש שיצר. "אנחנו הערצנו את דיוק אלינגטון, את פרנק סינטרה, רצינו להיות כמוהם", סיפר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב־1995. "אבל במידה רבה דווקא סייענו להרוג את העולם הזה במה שעשינו. עזרנו להרוס את הקתדרלה, אבל אז לא ידענו היכן נותר לנו להתפלל".

דייב מת'יוס. ביטל בגלל איירין צילום: MCT

ביטולי ניו יורק

הוריקן "איירין" הצליחה לאכזב חובבי מוזיקה רבים בחוף המזרחי של ארצות הברית, ובעיקר בניו יורק. בסוף אוגוסט שורר בדרך כלל מזג אוויר נאה שמתאים לפסטיבלים ולהופעות בחוץ. ולכן, איש לא ציפה למזג אוויר מסוכן עד כדי כך, ומרבית המארגנים פשוט לא לוקחים את הסיכון שמשהו ישתבש.

בין ההופעות שבוטלו בשל החשש מהסופה: פסטיבל הג'אז על שם צ'רלי פארקר במנהטן נדחה; בברוקלין בוטלו פסטיבל האפרו־פאנק ו־Out in The Streets Fest. גם Rib Rock Festival בניו ג'רזי בוטל, וכך גם פסטיבל Silopanna, שנועד להתקיים במרילנד. מעבר לפסטיבלים, רשימה ארוכה של להקות ואמנים שהתכוונו להופיע במקומות פתוחים ביטלו, מדייב מת'יוס בנד, ועד Styx, פט בנאטר ולהקת Jagged Edge, שתכננה מופע גדול בסנטרל פארק. אבל אף אחד לא ייצא לפארק בניו יורק, במזג האוויר הצפוי שם ב־48 השעות הקרובות.