איגרת מכוכב מתכווץ

העולם היה פעם זר מכפי שהוא היום, גדול בהרבה, אפילו מסתורי, חלקים נרחבים ממנו בלתי ידועים, לא מוכרים ומלאים בהרמוניות חבויות. עתה, כשאני מביט לאחור, הכל נראה לי כמו סרט ישן, תמונות קופצות ומרצדות בשחור־לבן.

חיקי המשי השחור של גבירות ישובות בבתי קפה יווניים היו מנוקדים בפירורים חיוורים של פּאנטֵספּאני, עוגת ספוג, עת התחלתי את מסעותיי בראשית שנות השישים; ובפאבים איריים עמדו גברים קשישים, שחלקם עוד נולדו במאה ה־19, במקטורני צמר עבים, לוגמים בירה כהה ומקנטרים זה את זה, ועל הבר תמיד התנמנם חתול לבן על ערימת הכריכים.

עבדתי כמורה באיטליה בקיץ של 1963. מרבית הגברים לבשו בימי ראשון חליפות חומות רפויות, ואמהותיהן עטו שמלות שחורות ארוכות. לעתים חלף הבן על קטנוע לבן, מרכיב מאחור את אמו עטוית השחורים, רגליה משתלשלות מהצד. על קירות הטיח המסוידים של בתים בסיציליה עדיין נראו סיסמאות צוהלות שנצבעו בימי מוסוליני.

לונדון נראתה מיושנת, עם הטלפונים הציבוריים שלה שהיו קשים להפעלה ("לחצו על כפתור B"), המחסור בחימום מרכזי בבתים, והנזקים מהפצצות בזמן המלחמה שניכרו לעין. כבר אז הדברים שראיתי נדמו ישנים ומונוכרומטיים, עולם שנראה כאילו לא השתנה במשך עשורים רבים. התמזל מזלנו שעינינו חזו בעולם העתיק הזה - וזו היתה אירופה, היתה עוד תבל מלאה במוזרויות שטרם נחוו.

אודאיפור, הודו צילום: MCT

בהמשך אותה השנה, במרכז אפריקה, במטוס מנמיך טוס בניאסאלנד לכיוון נמל התעופה (האירודרום, כפי שכונה אז), יכולתי לראות כפרים קטנים של בקתות בוץ עם גגות קש, ובדרכים האדומות המאובקות לא נסע אף רכב מלבד אופניים. באזור הנהר התחתון התהלכו נשים עירומות מן המותניים ומעלה בשל החום. כשחציתי את אפגניסטן בתחילת שנות השבעים ראיתי גברים עם רובי לי־אנפילד, רובים בריחיים שנעלמו מן העולם לפני עשרות שנים; חלקם נשאו רובי מוסקט שאת קתותיהם, כמו את ניצבי פגיונותיהם, עיטרו באם הפנינה. בביקורי הראשון בסין, ב־1980, לא ראיתי הרבה מלבד אנשים בחליפות כותנה כחולות ובנעלי בד רוכבים על אופניים - מכוניות פרטיות נאסרו באותם ימים. היה זה עידן מטוס הדואר, מסילות הרכבת, האפשרות לעלות על אוניית מטען ולחצות כל אוקיינוס. נסעתי ברכבות קיטור שקרטעו ודלפו לאורך איראן, הודו וסיביר.

"די, מספיק!", אתם אומרים, ואיני מאשים אתכם על שאינכם רוצים להיות מובלים באמצעות ידי הכחושה ועיני הנוצצת. העולם השתנה. הוא החל להתכווץ בצורה דרמטית עם הופעת מטוס הג'מבו. ראיתי בואינג 747 חונה בשדה התעופה של סינגפור ב־1970, ונאלמתי דום בשל גודלו העצום. טרם הבנתי עד כמה המטוס הזה ישנה את פני המסע - יגדיל לאין שיעור את מספר התיירים, יוזיל את מחירי הנסיעה ויהפוך אנשים כה רבים ברחבי העולם למבקרים, לפליטים ולמהגרים. המטוסים הכבירים הללו גרמו לעולם לסוב על צירו מהר יותר.

במשך עשור, בערך משנות השמונים המוקדמות ועד ראשית שנות התשעים, כשטיילתי בסין, היא החלה לשנות את פניה. היא לא רק נהפכה ליעד לנסיעות וליצרנית של העולם, אלא גם שינתה את האופן שבו אנשים מתלבשים. במהלך הטיול שלי באיראן ב־1973, גברים ונערים הציקו לי כי הם רצו לקנות את מכנסי הג'ינס הכחולים שלי. באותן שנים, מטיילים רבים ב"נתיב ההיפים" מאירופה לדרום אסיה הרוויחו כסף ממכירת בגדים אמריקאיים משומשים - ג'ינס וטי שירטס. גם לשעונים היה אז ביקוש רב: באפגניסטן הציעו לי רובה תמורת שעון ה"אומגה" שענדתי. המפעלים הסיניים שינו את המציאות הזו - מחירם של בגדים ירד כל כך שהעולם כולו שינה את קוד הלבוש שלו. ברחבי אירופה גברים החלו ללבוש מכנסי ג'ינס כחולים, טי שירטס ונעלי התעמלות, וגם האמריקאים החלו לקנות בגדים זולים יותר. וכשהבגדים הללו נמסרו לארגוני צדקה ומצאו את דרכם לעולם השלישי, הלבוש המסורתי נזנח ורוב העולם אימץ את סגנון הלבוש האמריקאי. על פני השטח, מדינות רבות דמו זו לזו.

לוחם משבט מסאי בקניה צילום: GettyImages

לא היה לי מכשיר טלפון ולא ביצעתי ולו שיחת טלפון אחת במהלך השנתיים שחייתי בניאסאלנד, שנהפכה למלאווי ב־1964. במשך טיול בן ארבעה וחצי חודשים שערכתי בסתיו ובחורף של 1973–1974 לצורך כתיבת ספרי "יריד הרכבות הגדול" ביצעתי שתי שיחות טלפון, אבל רק אחת מהן הצליחה. לא מזמן ביקרתי בקניה, בשמורת מסאי מארה בדרום־מערב המדינה, ומדי פעם ראיתי "מוראנים", לוחמים משבט המסאי, טלפון נייד בידם האחת וחנית בשנייה. נהגי ריקשה בהודו נושאים טלפונים ניידים, והמדיה האלקטרונית זמינה גם במקומות הבלתי צפויים ביותר. כשחתרתי לאורך האוקיינוס השקט בראשית שנות התשעים לצורך כתיבת הספר "האיים השמחים של אוקיאניה", זקנים בכמה איים התוודו בפניי בצער שהתושבים החלו לצפות בפורנו ובסרטי "רמבו" בטלוויזיות עם מכשירי וידיאו המופעלים באמצעות סוללות. האינטרנט הגיע עתה לאיי שלמה, קוק ומרקיז ולכל יתר המקומות - מפיץ מידע שמשחית חלק ומעשיר אחרים, מחבר בין אנשים, ומייצר באזז גלובלי מחריש אוזניים של בלבול, עמדות, דעות קדומות ועובדות.

אומרים שבגלל Google Earth והאינטרנט ירדה קרנם של המסעות. לדעתי ההפך הוא הנכון. ההתחברות הקלה מאי פעם, ואשליית ההבנה שהיא מייצרת, הופכות את הנסיעות לחיוניות אף יותר. העולם אינו כפי שהוא נראה. האדם הנרגן בטי שירט ובנעלי התעמלות אינו בהכרח סטודנט מקליפורניה. הוא יכול להיות מורד מזמבואנגה שבפיליפינים או מלוב, או חבר כנופיה מאבידג'אן שבחוף השנהב, או בנו חמום המוח של דיקטטור אפריקאי. או שהוא באמת גבר או אשה בדרכם למשחק הנבחרת של אוניברסיטת UCLA בקליפורניה.

ישנה אסכולה טהרנית הטוענת כי תם עידן המסעות, ושכבר ב־1946, כשאוולין וו פרסם קטעים נבחרים ממסעותיו בספר "כשהטיולים היו טובים", אפשר היה להניח מן הכותרת שהטיולים אינם טובים עוד. הספר של וו משעשע, אולם התזה שלו לוקה בחסר. לא הסכמתי איתו כבר כשיצאתי לתור את העולם בתחילת שנות השישים, ולאורך השנים ולאחר שכתבתי תריסר ספרי מסעות, אני עדיין סבור שזו גישה זחוחה ומופרכת.

צילום:אי אף פי

כמובן, אני מתגעגע לחלל הריק של העבר, לאוכלוסיות הזעירות, אפילו למלנכוליה ולבדידות, משום שכל אלה אילצו אותי ללמוד שפות ולהכיר חברים חדשים. הטיולים בימינו נוחים בהרבה ומסוכנים פי כמה. רבים מארמונות המהרג'ות בהודו - יעד חביב על כמה מן המטיילים והסופרים של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 (קיפלינג ופורסטר, למשל) - הוסבו למלונות פאר, שבהם יכול כל תייר שהפרוטה מצויה בכיסו לזכות לאירוח מלכותי. בבנגקוק היו בעבר שני מלונות מובחרים, האֵראוואן והאוריינטל, שאותם היללו סומרסט מוהם ואחרים. כיום העיר מוצפת במלונות מובחרים ובמרכזי ספא. ואפילו בסין, שסירבה להכניס תיירים עד 1978, שוכנים כמה מן המלונות הטובים בעולם, והיא נהפכה ליעד לחופשות ספא. כך גם רוסיה, וייטנאם ודרום אפריקה, שנחשבו בעבר אסורות או מפוקפקות.

המקומות המסוכנים ידועים. מאז ומעולם היו כייסים באזורים האורבניים של איטליה, תמיד היו כנופיות רחוב בכל מקום, אך בניירובי לא נשמעו פיצוצים, אפילו לא בימים הקשים ביותר של מרד המאו מאו, עד לפיגוע בשגרירות האמריקאית ב־1998. נראה לי שבעזרת האינטרנט העולם נעשה יותר חסר מנוחה, יותר נפיץ וחסר סבלנות. כך נגזלה מאנשים ההתבודדות המהורהרת לטובת סוג חדש של התבודדות - מעין ניתוק הנגרם בשל שאון המידע. אולם השינויים התרבותיים האלה לא זו בלבד שלא צמצמו את הסקרנות, אלא הפכו את העולם להרבה פחות צפוי, יותר דרמטי ונגיש, גדוש בפרדוקסים שחייבים לראות כדי להאמין בקיומם.

תרגום: יוענה גונן