פטריוטים של בירה: השבח לאֵייל
234 סוגי בירות, 80 סוגי סיידר, 35 אלף מבקרים ו־51 אלף ליטר של שמח: פסטיבל הריל אֵייל של קיימברידג', הוותיק מסוגו בממלכה המאוחדת, הוא האירוע השנתי המרכזי במאבק למען הבירה האנגלית המסורתית והפאב הבריטי של פעם. והוא גם נורא כיפי
במשך שלושה חודשים לא ירד גשם רציני באזור קיימברידג', יובש בהחלט לא אופייני לאזור. ואז, דווקא בערב הראשון של פסטיבל הבירה הקיצי הגדול של העיר שנערך בסוף מאי, נפתחו ארובות השמים, ואת פני ההמונים שצבאו על מתחם הפסטיבל בפארק ג'יזס גרין קידם גשם שוטף.
במקום אחר הקהל אולי היה נשאר בבית, או לפחות מחמיץ פנים - ואולם האנגלים, שאינם יכולים להרשות לעצמם לקלקל חגיגה בגלל גשם, מתעלמים ממנו ונהנים מהחיים. מיד כשהמבול הופך לזרזיף הם יוצאים עם שמיכות הפיקניק והחטיפים שלהם אל הדשא, כי הרי עכשיו קיץ, ואם לא עכשיו, מתי?
פסטיבל הריל אייל של קיימברידג' צילום: דורעם גונט
בירה אינה האסוציאציה הראשונה שמעוררת העיר קיימברידג', אבל בכל הנוגע למסורת, העיר היא מעצמה בקנה מידה עולמי. לא במקרה מתקיים כאן פסטיבל הריל אֵייל הוותיק ביותר בבריטניה (מ־1974) והשלישי בגודלו בממלכה (אחרי הפסטיבלים של לונדון ופיטרבורו) - לא רע בשביל עיר שבה חיים רק קצת יותר מ־100 אלף תושבים, לעומת כמעט 8 מיליון בלונדון.
פסטיבל הבירה ה־38 של קיימברידג' הוא חלק מהקמפיין למען ריל אייל (Campaign for Real Ale, או בקיצור CAMRA). הקמפיין הוא גוף עצמאי של מתנדבים, שהוקם ב־1971 כדי לקדם ריל אייל, ריל סיידר וריל פרי (Perry, סיידר אגסים) ופאבים אנגליים מסורתיים. התנועה הוקמה בניסיון לבלום את המסחור התעשייתי של הבירה, שגרם למבשלות ענק לזנוח את הבירה המסורתית לטובת משקאות מעובדים ומפוסטרים, כלומר להעדיף חיי מדף ארוכים ונוחות של יצרנים ומשווקים על פני טעם ואיכות המשקאות.
לפרטים על אייל אמיתי לעומת אייל תעשיתי לחץ כאן
ההבדל העקרוני בין אייל אמיתי לבין סתם אייל הוא שהראשון הוא מוצר טבעי חי, שהשמרים בתוכו עדיין פעילים ותורמים להתפתחות תכונותיו המורכבות (כמו ביין), והשני הוא משקה שטופל כדי להפוך אותו ליציב ופחות מפונק מבחינת תנאי השינוע, האחזקה וההגשה, ובדרך איבד הרבה מקסמו.
בפסטיבל הריל אייל של קיימברידג' צילום: דורעם גונט העיקר בפסטיבל ריל אייל, מעבר לאווירת הכיף והמפגש ההמוני, הוא האפשרות לטעום במקום אחד ממגוון עצום של משקאות בעלי טעם ואופי ייחודיים. התנאים המיוחדים הנדרשים להגשת ריל אייל, ואורך החיים המוגבל, מביאים לכך שפאבים בדרך כלל יכולים להציע מגוון מצומצם ביותר של בירה. פאב שיציע עשרה סוגי אייל נחשב לגדול וטוב במיוחד; ברוב הפאבים המגוון מצומצם בהרבה.
בפסטיבל הבירה של קיימברידג', לעומת זה, ניצבות זו לצד זו, לאורך עשרות מטרים, 234 חביות שונות, שמציעות מנעד עצום של משקאות בסגנונות שונים לחלוטין זה מזה (מסודרות לפי סדר אלפביתי של שמות הבירה): מאיילים בהירים וקלילים ועד פורטר וסטאוט בגוון חום כהה או שחור; מבירות עדינות או פירותיות ועד משקאות בעלי מרירות עמוקה ולעתים תוקפנית; מבירות בעלות אחוזי אלכוהול נמוכים ועד יינות שעורה שבכוחם להפיל גם שתיינים מנוסים. ואם לא די במבחר הזה, בדלפק ממול אפשר לטעום לא פחות מ־80 סוגים שונים של סיידר ופרי, ויש גם בר של בירות מיובאות ובר נוסף של Mead (תְמָד, משקה מותסס בשמרים העשוי מתערובת של דבש ומים).
ההשתתפות בפסטיבל כרוכה בהיצמדות לכוס אישית. בעבור מי שלא הביא את הכוס מהבית, בכניסה לאוהל המרכזי ניצב דוכן של כוסות ריקות, וכל מבקר שוכר לעצמו כוס ריקה במחיר סמלי. על הכוסות סימון המציין חצי פיינט ופיינט שלם. עם הכוס הריקה ניגשים אל הבר, ומבקשים מאחד מעשרות המוזגים למלא את הכוס (אפשר גם בחצי פיינט). לאחר השתייה אפשר להחזיר את הכוס תמורת דמי הפיקדון, או לקחת אותה הביתה למזכרת.
אף שהמקום מפוצץ, האווירה רגועה להפליא והכוסות מתמלאות במהירות וביעילות. הקהל מגוון וכולל טיפוסים מכל הסוגים: אנשי עסקים בחליפות לצד חבורות של צעירים זרוקים בשיער צבוע וכובעים שמעידים על מחסור בתשומת לב, זוגות אוהבים, חובבי בירה מהסוג הגסטרונומי וגם כאלה שמוכנים לשתות כל דבר, בתנאי שהוא מכיל אלכוהול. כיאה למקום ולאירוע, עדיפות בולטת נרשמת לכיוון הסטודנטיאלי, ועל הדשא אפשר לראות חלק מהסטודנטים קוראים ומתכוננים לבחינה. המארגנים, המכירים את נפש הקהל, דאגו ליותר תאי שירותים לגברים מאשר לנשים.
המתחם מציע שלושה אזורי פעילות מרכזיים, שכל אחד בעל אופי משלו. באוהל המרכזי אפשר לעמוד ולדבר.
האקוסטיקה נוראית, אבל כדי למלא את הכוס לא צריך ללכת יותר מכמה פסיעות (ותודה למארגנים שהשכילו לוותר על מוזיקה, שהיתה הופכת את הקקפוניה לבלתי נסבלת). באוהל הצמוד שקט יותר, ויש גם שולחנות ארוכים וספסלים שעליהם אפשר להתרווח עם צלחת גבינות. בחוץ, על הדשא, אווירת פסטיבל צוהל וסתלבט מוחלט ומשוחרר.
מלבד בירה מוצע בפסטיבל מגוון גדול של מאכלים, כך שאף אחד לא יישאר רעב. לצד פיש אנד צ'יפס מסורתי ניצבים דוכנים שבהם אפשר לקנות כמעט כל אוכל רחוב שעולה על הדעת, מפיצה, המבורגר ודונאט ועד אטריות סיניות מוקפצות ופלאפל. ואולם גאוות הפסטיבל היא על דוכן הגבינות המפורסם של CAMRA, שמציע חריצי גבינה מכמעט 80 סוגים שונים, רבים מהם אורגניים ו/או עשויים מחלב לא מפוסטר, עם או בלי מגוון של סוגי עובש בצבעים מסחררים.
כ־500 בני אדם עובדים בפסטיבל, ואף אחד מהם אינו מקבל תשלום בעבור עבודתו. כל תהליך ההקמה של המתחם הגדול, שמתחיל כשבוע לפני פתיחת השערים, ההפעלה של הפסטיבל בימי הפעילות ופירוק המתחם לאחר מכן - הכל נעשה על ידי מתנדבים. מהמוזגים העובדים מאחורי הבר ועד הבנאים, החשמלאים, הסדרנים ואנשי הניקיון - כולם עובדים בשביל הכיף ולמען המטרה. ההכנסות, אם ישנן (והפסטיבל של קיימברידג' תמיד מניב רווחים נאים), חוזרות אל תקציב הקמפיין. זו המתכונת של כל הפסטיבלים שמפעילים הסניפים המקומיים של CAMRA בבריטניה, ומדובר בכ־150 פסטיבלים בשנה ברחבי הממלכה המאוחדת.
לפי החיוך המרוח על פניו של המתנדב קלייב דלר, העבודה בפסטיבל היא אכן תענוג צרוף. זה כבר הפסטיבל העשירי שלו מאחורי הבר, שבירת שגרה מעבודתו כמכונאי רכב המתמחה במכוניות יגואר. "בפעם הראשונה באתי לפסטיבל כדי לשתות, ומיד גייסו אותי לעבודה", הוא מספר. "נדבקתי בחיידק והמשכתי לבוא בשביל הכיף, ומכיוון שאני אוהב לעזור".
בפסטיבל הריל אייל בקיימברידג' צילום: דורעם גונט גם המארגן הראשי של הפסטיבל, ברט קנוורד (33), עובד בהתנדבות. כשהוא לא מפיק פסטיבלים להנאתו, הוא עובד כמהנדס תוכנה בחברה גדולה. לפני 11 שנים הצטרף אל הפסטיבל כמתנדב מהשורה, ומאז התקדם בשרשרת עד לתפקיד הבוס, שהוא ממלא זו השנה השנייה ברציפות. מכשיר הקשר הצמוד לאוזנו לא מפסיק לטרטר, וביום השני לפסטיבל הוא עדיין נראה פיכח לחלוטין. הוא מאשר שעדיין לא הספיק לטעום בעצמו מהבירה.
מבחר הבירות כאן מהמם, ואי אפשר לטעום מרובן. איך אנשים יודעים מה לשתות?
"חלק מהקהל מעדיף לשתות משהו מוכר, ואחרים אוהבים להתנסות בדברים חדשים ולא מוכרים. לכן אנחנו מציגים גם בירות שאפשר להשיג בפאבים בקלות יחסית, גם בירות נדירות שקשה להשיג אותן בדרך כלל, וגם בירות מיוחדות שאפשר לטעום רק בפסטיבל.
"באנגליה כולה יש כ־500 מבשלות פעילות, שמייצרות כ־2,000 סוגים שונים של בירה. מחוץ לפסטיבל, בכל זמן נתון אפשר להשיג בפאבים בקיימברידג' מגוון של כ־150 סוגים שונים של ריל אייל (ראו מסגרת), כך שברור שרוב הבירות אינן מוכרות לרוב הקהל. כדי לסייע למבקרים, אנחנו מחלקים חוברת שבה מידע וסקירה של כל סוגי הבירה בפסטיבל, שעוזרת להתמקד. אנחנו גם משתדלים שהאנשים מאחורי הבר יהיו בעלי ידע ויכולת לייעץ ולהמליץ.
"הפסטיבל הוא הזדמנות למבשלות להגיש בירות אזוטריות שכמעט אינן זוכות לחשיפה בפאבים, בגלל המגבלה על המקום במרתף והברזים על הבר. פאבים נוטים לוותר על הסגנונות המיוחדים, על בירות אקסצנטריות, ולהציע יותר משקאות מיינסטרים. בפסטיבל אנחנו יכולים להקצות מקום לסגנונות נוספים, למשל חלק מיינות השעורה (Barley Wine) או איילים שאחוז האלכוהול בהם גבוה או נמוך במיוחד".
המורכבות של טעמי הריל אייל מזכירה מאוד את המורכבות של יין, ולדעת חובבי בירה רציניים אף עוברת אותה. בהתאם, גם בירה דורשת תנאים מיוחדים שיאפשרו ליהנות ממנה. כדי לספק למשקה את דרישותיו המיוחדות, הוקמו בפסטיבל דוכנים ארוכים שעליהם הוצבו החביות חמישה ימים לפני פתיחת השערים, כדי לאפשר להן את השהות והמנוחה החיונית לפני ההגשה. כל חבית נעטפה בתילי קירור חשמליים, שמעליהם הולבשה שמיכת פליז עבה, כדי לשמור על תנאים דמויי מרתף ועל טמפרטורה שבין 11 ל־14 מעלות צלזיוס, שהיא אידיאלית לשתייה (בירה מורכבת כזו לא שותים קרה כקרח, ומכאן המיתוס שהאנגלים שותים בירה חמה). "אין לנו כאן טכנולוגיה שמאפשרת להגיש כל בירה בטמפרטורה אחרת", אומר קנוורד, "אבל למרבה המזל בירה היא משקה סובלני יחסית, כך שלא צריך להגיע לדיוק רב מדי כדי ליהנות ממנה".
פסטיבל הריל אייל של קיימברידג' צילום: דורעם גונט
בעוד שבטעימת יינות מקובל לגלגל מעט יין בפה ואז לירוק אותו, לאף אחד בפסטיבל אין שום כוונה לירוק בירה. כתוצאה מכך, ככל שהשעות נוקפות, יותר ויותר אלכוהול מחליף את יתר הנוזלים בגוף, והאווירה הולכת ומשתחררת. גם כתב היד ברשימות שכתבתי הולך וגדל, ומתעקם, ככל שמתקדמים בדפים. בגיחות התכופות לשירותים נדמה שעלינו על אונייה, ואיתור מקום יציב להניח עליו את הכוס בזמן שמתפעלים את המכנסיים הופך לאתגר. לגמרי לא ברור אם השכנים במשתנה מדברים (שרים?) אליי או אל עצמם. לפי הסטטיסטיקה שבדיעבד, במהלך ששת ימי הפסטיבל לגמו 35 אלף מבקרים כ־90
אלף פיינטים של בירה - בממוצע קצת יותר מ־2.5 פיינט לאדם(!).
"כמובן יש כאלה ששותים יותר מדי, אבל זה מיעוט בטל", אומר קנוורד. "בפסטיבל הקודם השתתפו כ־30 אלף בני אדם, ורק 11 או 12 נזקקו לעזרה כדי לעזוב את המקום בסוף הערב. זה יחס טוב בהרבה ממה שקורה בכל אחד מהפאבים הגדולים. אנחנו פסטיבל מאוד שקט מהבחינה הזו, ואפשר ללמוד על כך מהעובדה שאין כאן משטרה בכלל".
יותר מ־150 פסטיבלים בחסות הקמפיין למען ריל אייל מתקיימים בכל שנה ברחבי בריטניה, כך שכמעט תמיד אפשר למצוא אירוע שמוקדש לבירה (לרשימה המלאה: tinyurl.com/real-ale-fest). בקיימברידג' עצמה מתקיימים עוד שני פסטיבלים מלבד פסטיבל הקיץ: פסטיבל החורף בסוף ינואר והאוקטוברפסט באוקטובר.
ואם הגעתם בדיוק בין הפסטיבלים? מתברר שזו בכלל לא בעיה.
"אני מעדיף לצאת לשתות בפאב על פני ללכת לפסטיבל, אף על פי שפאבים לא יכולים להציע את המבחר שיש לנו כאן", מודה בגילוי לב קנוורד. "אני מעדיף מקום קטן, עם אווירה אינטימית וידידותית. בסופו של דבר, אחת המטרות של הפסטיבל היא לעודד אנשים לבוא לפאבים טובים.
"אני גר, ולא במקרה, באזור תחנת הרכבת של קיימברידג', שבו יש ריכוז של פאבים מעולים, כמו למשל Cambridge Blue ,Kingston Arms Devonshire Arms ו־The Empress. בצד השני של העיר הפאבים הטובים הם ,The Castle Inn The Mitre ,The Pickerel ו־Casrlton Arms, שייפתח בקרוב לאחר שנשרף ועבר שיפוצים. הפאב שאני הולך אליו בדרך כלל, ושם נמצאים החברים שלי, הוא Live and Let Live. יש שם תמיד מבחר טוב של בירות של מבשלת Oakham, שמתוכן אני אוהב במיוחד את הבירה Citra".
האם שמעת פעם על בירה ישראלית?
"למעשה, יצא לי להיות כמה ימים בחיפה לפני כמה חודשים, במסגרת נסיעת עבודה, אבל לא מצאתי שם משהו מסעיר לשתות. אני מבין שגם אצלכם יש גל של מבשלות קטנות, אז אולי מהן תצא הבשורה הבאה".
