עוד זוג מלכותי

אדל: "21". מה הסיפור הזה של זמרות בריטיות צעירות ולבנות שנשמעות בדיוק כמו דודות שחורות ששרות גוספל? לא משהו חדש, אגב, אם זוכרים את קלייר טורי המדהימה שרה את "The Great Gig in the Sky" באלבום "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד, אי אז ב־1973. במאה ה־21 העסק הזה הופך לאחד מענפי היצוא החזקים של האי הבריטי, עם איימי וויינהאוס כנציגת הדור הקודם ואדל אדקינס, או סתם אדל, ככוכבת הדור הבא.

אחרי שהסינגל "Chasing Pavements" חרש את המצעדים וזיכה אותה בכל מחמאה אפשרית, הבריטית בת ה־22 מגיעה לאלבום השני עם הרבה מאוד דברים להוכיח - למשל שהיא איננה פלא של להיט אחד בלבד - והסינגל החדש שלה, "Rolling in the Deep", הפותח את האלבום, מוחק אט אט את הישגיו של הקודם וכובש עבורה שוב את המצעדים.

עטיפת האלבום של אדל עטיפת האלבום

האלבום עצמו, שנקרא "21" (להבדיל מקודמו, "19". טוב, שמות זה לא הקטע החזק שלה), פונה בלי בושה לגוספל האמריקאי החם (השיר "Take It All" הוא דוגמה מושלמת), וחושף שוב את אחד הקולות הנשיים הטובים בשנים האחרונות. האווירה לכל אורך האלבום קשורה למשבר בעקבות עזיבה של בן זוג ולמערבולת הרגשות הנוצרת בעקבות זאת. לא כל השירים ברמה אחידה: "Rumour Has It" מקפיץ ומצוין ו"Turning Tables" הוא בלדה שקטה ומרגשת, אך לעומתם יש נפילות כמו "Don't You Remember", שמזכיר את הקיטש האמריקאי של קלי קלארקסון, או הביצוע העייף־משהו ל"Lovesong" המיתולוגי של הקיור. אבל גם בשירים הפחות טובים הקול של אדל מפתה את האוזן כסוג של כוח טבע פראי שפשוט קשה שלא להתאהב בו. פרטים: קולומביה (48:03 דק').

ג'יימס בלייק: "Limit to Your Love". הניסיון לייצר קרוסאובר בין מוזיקה אלקטרונית מתוחכמת למיינסטרים הוא לא פשוט. בריאן אינו מנסה לעשות את זה כבר כמה עשורים, וזוכה לקהל מעריצים אדוק ונאמן אבל לא היסטרי בממדיו. והנה מגיע ג'יימס בלייק, בן 22 בקושי, שניגן, הקליט והפיק את האלבום שלו בבית, ומייצר היסטריה בעיתוני המוזיקה ובמצעדי המכירות סביב הסינגל "Limit to Your Love" - והכל בזכות מילת המפתח הקטנה: רגישות. מזה יש לבלייק טונות, ומוכיחים זאת גם הטקסטים וגם הניואנסים באלבום הבכורה שלו.

עטיפת האלבום של ג'יימס בלייק

החיבור בין הקול הרך שלו לבין הסאונד האלקטרוני המינימליסטי והכמעט חייזרי בחלק מהקטעים מייצר משהו מהפנט, שקשה מאוד שלא להקשיב לו. הוא משחק בווירטואזיות בסגנונות, ומשלב הלחנה ומעברי אקורדים קלאסיים - למשל של בלוז עם סאונד שמגיע מעולם אחר, וזה מתבטא לדוגמה בשיר "The Wilhelm Scream". הכישרון המרשים שלו מופיע שוב בשיר כמו "I Never Learnt to Share", שבנוי כולו משורה אחת של טקסט שחוזרת שוב ושוב, וצריך לשמוע את הקונצרט לאוזניים שבלייק מרכיב מהחזרה הזאת, למשהו שמזכיר דברים של ג'ון קייג' או מלחינים אוונגרדיים.

הטקסטים התמציתיים מתלבשים יפה על הסאונד העירום, ושניהם מבזיקים תמונות קטנות של חיים, תוך ניסיון לייצר שפה חדשה. צריך להזהיר מראש: הסינגל מהאלבום הוא קטע קליט מאוד יחסית לאחרים, מה שאומר שזה לא אלבום פשוט להאזנה ראשונה. אבל מהשנייה ואילך, במיוחד בשעות הלילה הקטנות, החליפה האלקטרונית של בלייק יכולה לעטוף אתכם יפה בעודכם מרחפים בחלל שלו, מוקסמים. פרטים: הליקון (38:05 דק').