$
מוסף באזז דצמבר 2010

"תודה ליצחק שמיר שהביא אותי, ותודה למדינת ישראל"

אחרי שעיצבה תכשיטים בהשראת הטלאי הצהוב, האמנית זויה צ'רקסקי משלימה עם עברה. ההכנות לתערוכה הבאה שלה, על סטריאוטיפים ישראליים ורוסיים, מוכיחות שגם את זה היא עושה באופן שערורייתי

לימור בן דוד 10:5908.12.10

זויה צ'רקסקי (34) נולדה בקייב, אוקראינה, ובגיל 10 החלה ללמוד בבית הספר המרכזי לאמנות בעיר. ב־1991 עלתה לארץ עם משפחתה ונרשמה לתלמה ילין, שם פגשה את האמנית רותי נמט, שאיתה יצרה במשותף עד 2001 תחת השם "רותי וזויה". מאז היא פועלת לבד. עבודותיה עוסקות בישראליות וביהדות, ומצליחות לעורר בדרך כלל סערה תקשורתית.

 

ב־2003 הציגה בגלריה רוזנפלד את "קולקציית יודאיקה", שעסקה בסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי הנודד וכללה בין היתר תכשיטי זהב שעוצבו בהשראת הטלאי הצהוב, קריקטורות אנטישמיות, צלחת פסח מצוירת ופרגוד מעוטר בציורי יהודונים. אחת העבודות המרשימות בתערוכה, הגדת פסח המאוירת ברוח המסורת היהודית האנטישמית, נרכשה על ידי מוזיאון ישראל. התערוכה עוררה אז את זעמה של ליאורה מינקה, אז חברת מועצת העיר תל אביב, שיצאה נגדה בתקשורת ופנתה לראש העיר רון חולדאי וליועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין בבקשה למנוע את פתיחת התערוכה.

 

זויה צ'רקסקי. "אני מציגה כל מיני סטריאוטיפים באירוניה" זויה צ'רקסקי. "אני מציגה כל מיני סטריאוטיפים באירוניה" צילום: יונתן בלום

 

בשנה שאחר כך הציגה צ'רקסקי בגלריה רוזנפלד את התערוכה "נשף הקורבנות" ובה עשרה פסלי בובות גרוטסקיים, כל אחד מהם מייצג קורבן של משרד ממשלתי אחר. ב־2006 הציגה בביתן הלנה רובינשטיין את התערוכה "ציור פעולה", ובה ציורים גדולי ממדים שביקרו את עולם האמנות, ובכלל זה את חללי התצוגה והאספנים. הציורים נוצרו במחשב והודפסו על קנבס, שעליו עברה אחר כך עם צבעי אקריליק ושמן.

 

ב־2005 עברה להתגורר בברלין, ולפני כשנה חזרה לארץ. לפני כשלוש שנים הקימה עם קבוצת אמנים גלריה שיתופית (שנסגרה לאחר זמן קצר) בדרום תל אביב, ולאחרונה נבחרה לתוכנית מלגה לשהות חצי שנתית של אמנים ישראלים בדיסלדורף שבגרמניה. בימים אלה מוצגת בגלריה רוזנפלד תערוכה שאצרה לאמנית אולגה קונדינה.

 

צ'רקסקי היא אמנית מצליחה. המחירים של עבודותיה נעים בין 5,000 ל־27 אלף דולר - וגם אז הרוכשים מצטרפים לרשימת המתנה לעבודות.

 

"נאמנה למה שהיה"

 

עבודות ההכנה לתערוכה הבאה של צ'רקסקי תלויות בחדר צדדי קטן בכניסה לסטודיו שבדרום תל אביב. על הקיר משמאל תלויים בצפיפות ציורים ורישומים שציירה בקייב, ובהם תיעוד של תור ללחם שראתה מחלון ביתה, וגם דיוקן עצמי נוגע ללב שלה כנערה. הרישום האחרון שבאוסף הזה נוצר ב־1991, שנת עלייתה לארץ, ומתאר את המראה האחרון משם: המשפחה כולה יושבת בשדה התעופה, ממתינה למטוס אל על.

 

בקיר הסמוך תלויות סקיצות של זיכרונות מהשנים הראשונות בארץ, שמתארות את כל הסטריאוטיפים שקשורים לישראלי המקומי ולרוסים, מנקודת מבטם של העולים. ברישומים ובציורי השמן הקטנים, מלאי האירוניה, הישראלים מתגלים במלוא כיעורם. באחת העבודות הבולטות מוצגים נערים המתעללים בקבוצת ילדים רוסים בבית ספר, ומאחור הכיתוב "רוסים תחזרו לרוסיה". לצדה תלוי ציור כמעט זהה: הבגדים אמנם שונים, והילדים והנוף נראים קצת אחרת, אבל גם שם מופיע כיתוב בעל משמעות דומה: "תהרגו את היהודים, תצילו את רוסיה".

 

זיכרונות מהשנים הראשונות בארץ על הקיר בסטודיו של צ'רקסקי. ברישומים ובציורי שמן קטנים, מלאי אירוניה, מתגלים הישראלים במלוא כיעורם זיכרונות מהשנים הראשונות בארץ על הקיר בסטודיו של צ'רקסקי. ברישומים ובציורי שמן קטנים, מלאי אירוניה, מתגלים הישראלים במלוא כיעורם צילום: יונתן בלום

 

למרות האירוניה וההקצנה, צ'רקסקי מציינת שמדובר בפרויקט תיעודי. "אלה סיטואציות שאני מציירת מהזיכרון וגם מזיכרונותיהם של אחרים", היא אומרת. “כדי להיות נאמנה למה שהיה, גם פתחתי בלוג ברוסית, והזמנתי אנשים אחרים לכתוב את הזיכרונות שלהם".

 

"בעיני הרוסים, הישראלים הם כמו קופים"

 

הישראלים יוצאים נלעגים למדי בציוריה. "אני מציגה כל מיני סטריאוטיפים באירוניה מסוימת. תמיד עוסקים באפליה של הישראלים כלפי העולים, אבל אם הישראלים היו שומעים מה הרוסים אומרים עליהם הם היו מתעלפים".

 

למשל?

"הרוסים חושבים שהישראלים הם לא בדיוק ברמת ההתפתחות של ההומו סאפיינס; שהם כזו תת־רמה, שהם לא מסוגלים לספוג את התרבות שהבאנו משם, וגם אי אפשר ללמד אותם. זה כמו ללמד קוף לעשן. הישראלים לא יודעים שכך הרוסים חושבים, כי אף אחד לא יגיד להם את זה בפנים, כמובן. זה כמו שהיהודים מדברים על הגויים ברוסיה. אז אני קצת חושפת את המבט של העולים. למשל, העולים קוראים לכל הגברים הישראלים 'איציק'. כשהיה גל של גירושים במשפחות העולים, בגלל אובדן הסטטוס והמעבר התרבותי, ונשים עזבו את הבעלים למען גבר ישראלי, היינו אומרים: 'כן, עזבה אותו בשביל איציק'".

 

ציור של צ'רקסקי ציור של צ'רקסקי צילום: יונתן בלום

 

האיציק הקלאסי מתואר בציור של חנות הפלאפל: גבר מכוער, שעיר וכהה, בעל בטן ענקית, שמטריד מלצרית בלונדינית רוסייה.

 

הביקורת היא גם על הבלונדינית?

"ברור. גם העולים יוצאים פאתטיים. למשל הציור שמתאר ערב שירה רוסית במתנ"ס. על הבמה יש כל מיני היפים רוסים: הבחור שליד הזמרת הוא חובב ויסוצקי עם גיטרה, זו עם השמלה הכחולה היא ממשרד הקליטה, לידה יושב המשורר, ובסמוך זקן שהשתתף במלחמת העולם השנייה. בקהל, על כיסאות של כתר, יש רק שתי זקנות שבאו לשמוע. ככה נראים כל הערבי שירה האלה, שמתקיימים גם היום. הייתי שם כמה פעמים. זה תמיד עם אווירה של דיכאון ושל חוסר עתיד".

 

הציור הסמוך מציג משפחה מרוקאית שיושבת על הספה ומתבוננת בזלזול במנקה הרוסייה. "האויב המסורתי של הרוסי זה המרוקאי, ההוא עם הגורמט והגבות המחוברות", היא אומרת. "יש להם 18 ילדים בזמן שלרוסים יש אחד. הבית שלהם חסר טעם והם צופים כל הזמן בדודו טופז. וזה כשדודו טופז עוד היה דודו טופז, בשנות התשעים. והמנקה היא מין פסנתרנית עם תואר שני".

 

ציור של צ'רקסקי ציור של צ'רקסקי צילום: יונתן בלום

 

"אנחנו הכי מזרח תיכון, וטוב שכך"

 

העיסוק בעלייה, שהיא אחד המאורעות המכוננים בחייה, נולד דווקא בעקבות מלגת שהות בברלין. “בגרמניה ראיתי שמצפים מאמנים זרים שיביאו את האקזוטיקה", היא אומרת. “מהאפריקאים ציפו לעסוק באפליה הגזעית, מהסינים ציפו לקטע הקומוניסטי, ומהישראלים שיעסקו בקונפליקט הישראלי־פלסטיני. שם הבנתי איפה אני חיה. לפני זה חייתי באשליה שאנחנו באירופה, אבל אנחנו הכי מזרח תיכון, וטוב שכך. התחלתי לחשוב שמעניין אותי לעסוק בשוליים של החברה הישראלית.

 

"זה גם נראה לי משהו פוסט־טראומטי. עברו 20 שנה מאז העלייה, וכבר יש לי פרספקטיבה. זה כמו שעברו 20 שנה ממלחמת לבנון ועכשיו יש הרבה סרטים שנוגעים בזה. המבט שלי הוא אופטימי. זה משהו שבסופו של דבר נגמר טוב עבורי. תודה ליצחק שמיר שהביא אותי, ותודה למדינת ישראל".

 

את צינית כמובן.

"לא. אם הייתי עכשיו ברוסיה הייתי תולה את עצמי".

 

"הרבה אנשים רצו לחזור לציור מתוך התבוננות"

 

העיסוק בעלייה גם החזיר אותה לציור הקלאסי, המסורתי. לפני כן אלה היו בדרך כלל ציורים שנעשו על פי סקיצות שנוצרו במחשב - ציורים גרפיים צבעוניים ומדויקים, מלאי דמויות גרוטסקיות. עכשיו היא מנסה לחזור ולצייר מתוך התבוננות, כפי שלמדה בקייב ולא תרגלה כבר שנים. "כשלמדתי בתלמה ילין הבנתי שאין מקום לציור כזה", היא אומרת. “ניגש אליי המורה לציור ואמר: 'איך את, כזו פנקיסטית, מציירת כמו סבתא'. הוא טעה, ועכשיו אני חוזרת לזה וגם מעודדת אחרים. הרבה אנשים חיכו לאישור לחזור לסוג הזה של הציור, שבארץ נחשב זקן".

 

מכיוון שהרבה זמן לא תרגלה ציור שכזה, הסדרה הזו הוציאה אותה מהסטודיו לחוץ, לרחוב - היא נוסעת לצייר נופים ואנשים בבאר שבע, בראש פינה, ברהט ובלוד, יחד עם שלוש ציירות עמיתות: נטליה זורבוב, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה. היא גם מציירת אנשים שמגיעים אליה לסטודיו: פועלים זרים שהיא משלמת להם, חברים, וגם קצת לקוחות שלה, אספנים. "זה יוצא חתך של החברה הישראלית - מפועלים זרים ועד האליטה הפיננסית", היא אומרת.

 

את מרגישה הזדהות עם מעמדם של הפועלים הזרים?

"מצבם גרוע יותר. אצלנו היה ברור שזה מצב זמני; הם רק מחכים לגירוש".

 

מתוך אותם זיכרונות, נופים ודיוקנאות שתלויים בסטודיו שלה, צ'רקסקי תבחר בסופו של דבר את הדימויים הטובים ביותר ותהפוך אותם לציורי שמן גדולים. אלה יוצגו בתערוכה "בסדר" (שם זמני), שתוצג בגלריה רוזנפלד בעוד כשנה. זמן רב לא הציגה בארץ תערוכת יחיד, ונדמה שרבים מצופיה הנאמנים כבר מחכים בקוצר רוח לפתיחה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x