קולנוע: מגלה את אמריקה

כבר 20 שנה, מאז "רוג'ר ואני" מ־1989, מנסה מייקל מור להבין מי הרג את החלום האמריקאי. ב"פרנהייט 11/9" הוא יצא בעקבות הממשלים של משפחת בוש, ב"סיקו" הוא עקב בדאגה אחר קריסת מערכת הבריאות הציבורית, וב"קפיטליזם: סיפור אהבה" הוא מנסה להבין איך התמוטטה הכלכלה החזקה בעולם, ועל הדרך לברר גם מהי נגזרת פיננסית. לשאלה הראשונה הוא מוצא את התשובה בוול סטריט. על השנייה - אפילו פרופסור בכיר לכלכלה מהרווארד לא מצליח להשיב במילים שמניחות את הדעת.

מייקל מור. יוצא למסע צלב בעקבות ערכו המידלדל של הדולר צילום: בלומברג

בדקות הראשונות הצפייה ב"קפיטליזם" אינה שונה מצפייה בכל כתבה ששודרה בחודשים האחרונים במהדורות החדשות על המיתון באמריקה. קווי ייצור מושבתים במפעלי הרכב, בתים אטומי דלתות המחכים לרוכש שיקנה אותם מלמטה, ומנהלים מדרג הביניים בחליפות טובות האורזים את חפציהם לתוך ארגז קרטון ונסים לעבר תחנת הרכבת התחתית. מישהו באמריקה אכל בשנים האחרונות את הקינוח ואפילו ביקש (וקיבל) עוד, ומור מנסה לאסוף את השאריות מההון המצומק של כחולי הצווארון, כדי לצאת בעקבותיו למסע צלב בעקבות ערכו המידלדל של הדולר. בדרך הוא משוטט ברחבי האמריקנה, מבקר משפחות של מפונים, מברר מדוע רעיון השוק החופשי הופרט עד לזרא (הסצינות מבית הכלא הפרטי לנוער בפנסילבניה הן מהחזקות כאן) ומגיע עד וושינגטון כדי להבין מי מנהל לו את המדינה (רמז: זה לא הבחור שיושב בבית הלבן).

מור, שעשה הון עצמי לא קטן בזכות המצלמה האקטיביסטית שלו, לא חוסך מהצופה גרפים מדאיגים, אבל ברגע שהוא מפנה את מרצו למציאת הפתרון, הסרט מתחיל לעבוד.

מור הוא אשף בטיימינג. הקרנת הבכורה של הסרט ב־2 באוקטובר ציינה שנה לסיוע הנדיב של 700 מיליארד דולר למי שרבים (ובהם מור) רואים בהם הגורמים למשבר: קברניטי גולדמן סאקס, ג'יי.פי מורגן צ'ייס, סיטי, בנק אוף אמריקה ו־AIG. הסצינות המתארות את ההחלטה ההיא בסנאט הן קומדיה שחורה של הטעיות שמוציאות שם רע לדמוקרטיה.