• תפריט
פנאי

יבואן האמנים שוקי וייס נותן הופעה

על כל אמן גדול שהאמרגן שוקי וייס הביא לישראל - רוג'ר ווטרס ודיוויד בואי, לדוגמה, הוא חטף ביטול בדקה ה־90. בראיון ל"כלכליסט" רגע לפני ההופעה של מוריסי הוא עונה למבקריו

אמיר שוורץ 08:4627.07.08

כששוקי וייס (55) עובר לדבר על המוזיקה שהוא אוהב, הפה שלו, הפולט עשן מעוד סיגריה, מתרחב לחיוך גדול. האיש שבגיל 14 כבר עבד בחנויות תקליטים ומתפרנס כבר 33 שנה מיבוא אמנים לישראל (רשימה חלקית כוללת את רדיוהד, ניק קייב, R.E.M, רוג'ר ווטרס, דיוויד בואי, לו ריד, פיל קולינס ועכשיו מוריסי) ומלנהל כאן אחרים (בעיקר פורטיס ומשינה), הכי נהנה להיזכר בתקליטים הישנים של ניל יאנג וג'טרו טול, שהוא היה הראשון שייבא לכאן באופן מסחרי.

 

מהמוזיקה החדשה הוא נהנה אף שקשה לו לזהות היום "מישהו שייתן לך מכה באותה עוצמה". החיבור למוזיקה טוטאלי אצלו. במשרד שלו תמצאו לצד ספריית הדיסקים ומערכת הסטריאו המשובחת גם אקווריום שבתוכו מערכת תופים קטנה.

 

שבע שנים התכתב וייס עם מוריסי ומנהליו עד שזה הגיע לבסוף הנה, אבל יומיים לפני ההופעה בגני התערוכה וייס כבר עמוק במופע הבא. שמות או תאריכים סופיים הוא לא מנדב, אך בין האמנים שמולם מתנהל כעת משא ומתן כדי שינחתו בנתב"ג בשנה הבאה תמצאו (כנראה) גם את בוב דילן ורדיוהד. הכל בתנאי שהמופעים הגדולים הקרובים יעברו בשלום, ולא תדפוק עוד מלחמה על הדלת.

 

שום דבר לא בטוח

המופע של מוריסי, שיועד במקור לפארק הירקון, ייערך ביום שלישי הקרוב (29.7) דווקא ממול, בדשא של גני התערוכה. וייס מדווח שכבר נמכרו קרוב ל־10,000 כרטיסים, ויש צפי למכירות נוספות בימים הקרובים. "המופע של מוריסי תוכנן מראש להיות בגבעת המופעים של הפארק, המיועדת רק ל־23 אלף איש, ולא ל־100 אלף איש, כמו שכולם חושבים", הוא אומר.

 

שוקי וייס. קלאסיקה זה לנצח שוקי וייס. קלאסיקה זה לנצח צילום: אוראל כהן

 

אז למה המופע עבר דירה?

 

"הדשא הוא אותו דשא. אבל השיקול להעביר את המופע נובע מסכסוך משפטי שעומד להיפתח מול הנהלת גני יהושע בעקבות ביטול ההופעה של דפש מוד בפארק לפני שנתיים, בגלל המלחמה. מנכ"ל גני יהושע טוען שהמלחמה לא היתה בתל אביב, ולכן הביטול לא מוצדק מסיבות של כוח עליון. במשך יותר משנתיים הבטיחו לי שילכו לקראתי ושבאירוע הבא שלי נסתדר. פרסמתי שהמופע יהיה בפארק הירקון, ולפני חודש וחצי אני רואה שהחיוב הוא כרגיל. הוליכו אותי שולל, ואני לא אוהב להיות פראייר, ולכן המופע עבר".

 

אחת הבעיות שוייס מצביע עליהן בכל הקשור לקיום מופע של אמן בינלאומי בישראל היא שאף חברה לא מוכנה לבטח אותו מפני ביטול ההופעה, וההפסדים בעקבות ביטולים מגיעים למאות אלפי דולרים ואף חוצים את גבול המיליון, וכדי לכסות אותם הוא צריך לעבוד לעתים גם שנה וחצי. "אני לא מבקר בקזינו", מחייך וייס, "אך אשתי אומרת שאני עובד בקזינו הגדול מכולם. גם אם חברות הביטוח יגידו שהן מוכנות, ההתניות שלהן כל כך גדולות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהן".

 

והאמנים הזרים לא צריכים הרבה בשביל לבטל. "אחרי שהצ'ילי פפרז ביטלו ברגע האחרון, אף אחד לא הגיע לכאן במשך שבע שנים. כל מה שהם ראו זה רק כוכבים אדומים ב־CNN, וכשהם כבר רצו להגיע הם קיבלו התרעות נסיעה. ניק קייב, למשל, היה בהיתרו וכבר עמד לעלות על המטוס בדרך להופעות בסינרמה, אבל אז הוא ראה את הפיגוע של קו 5 בטלוויזיה ועשה אחורה פנה, ואנחנו עם שלושה ימים סולד אאוט. אבל אני מבין אותם".

 

אחד הביטולים היותר זכורים של השנים האחרונות הוא ההופעה של דפש מוד, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. "אני הפסדתי המון בגלל הביטול של דפש מוד, ואפילו את המדינה אני לא יכול לתבוע", אומר וייס, "עם כל הגופים שעבדתי מולם בהופעה הזו הסתדרתי, ורק חברת גני יהושע טוענת שלא היתה מלחמה".

 

למרות הקילומטרז' שיש לו בתחום, נראה כי הוא עובר מסע ייסורים בדרך לכל הופעה. "אני לוקח את זה באופן אישי. אחרי רד הוט צ'ילי פפרז חשבתי לעזוב את המקצוע". בכלל סוגיית הביטולים והכיסוי התקשורתי שהיא זוכה לו מקפיצים את וייס. "כל כתב קופץ על כל שמועה כדי להיות ראשון, בלי לוודא", הוא טוען, "היו ידיעות עליי שאפילו לא טרחו לשאול אותי. הפרסומים האלו גורמים לנו להיראות לא רציניים. אני משוכנע שאני יכול למכור היום הודעה שאלביס פרסלי מגיע מחר לישראל, והם יפרסמו את זה. ככה אני רואה גם את הסיפור עם ליאונרד כהן. זה שטויות במיץ עגבניות".

 

ביקורת נוספת שמופנית כלפי האמרגנים היא שהאמנים המגיעים לישראל אינם בדיוק בשיא הקריירה, והם מכוונים בעיקר לקהל של בני ה־40 פלוס־מינוס, אולי גם מתוך הנחה שאלו ישלמו את מחירי הכרטיסים, שאגב, לדעת וייס הם הוגנים למדי. "האמנים לא עושים הנחה כדי להגיע לישראל. באירופה כרטיס להופעה מקבילה עולה כ־600 שקל, בעוד שכרטיס להופעה בארץ עולה כ־350 שקל, אבל זה רק מחיר הגג, כולם כאן קונים בהנחות. לקהל ייקח זמן להבין שאלו המחירים, ואם הוא לא יכול לשלם, לא נוכל להביא את האמנים האלו. אני מרוויח לבד ומפסיד יותר לבד".

 

"הכוכבים הגדולים משנות השישים, השבעים והשמונים שעדיין מופיעים זה קלאסיקה, ואין כאן עניין של ישן", מנמק וייס. "אם הרולינג סטונס, שהיא הלהקה הכי גדולה בעולם, היו מגיעים, חלק מכתבינו השנונים באינטרנט ובעיתונים היו כותבים 'הגריאטרים מגיעים'. אם קולדפליי למשל היו מגיעים לטורקיה, היינו צריכים להתמודד על להביא אותם לפה, אבל זו להקה שמכוונת לקהל של בין 70 ל־100 אלף איש, ואין להם כזה קהל בארץ. כשכוכב כמו פיפטי סנט הגיע לכאן הוא הביא 5,000 איש. זה לא נחשב להצלחה מסחררת. בכלל, כל מה שמעניין את התקשורת כשאמן מחו"ל מגיע לארץ זה כמה הוא קיבל וכמה האמרגן הפסיד. המון אמנים מחו"ל שאלו אותי 'למה הם כל הזמן שואלים על כסף?'".

 

יכול להיות שהסיבה היא שאנשים פותחים עיתון וקוראים שהרולינג סטונס עשו 250 מיליון דולר?

 

"מישהו יודע כמה הוצאות היו מה־250 מיליון דולר? מדונה עושה עכשיו ב־200 מיליון דולר את החלק הראשון של הסיבוב שלה, ובטח שלא כדאי לה להגיע לישראל — שינוע ההופעה שלה כולל שלושה מטוסי ג'מבו ו־160 אנשי צוות". וכאן וייס חושף את הכמעט־הופעה של ניל יאנג. "הוא היה אמור להופיע בישראל ב־27 באוגוסט, ולמרות המחיר הגבוה שלו סגרנו מולו כבר לפני שנה. גם על התרסקות הדולר התגברנו בדרך. אבל בסוף התברר שהבאת מטוס המטען שלו מאיטליה לישראל קפצה בגלל היטל הדלק מ־210 אלף דולר ל־370 אלף דולר, וזה הפך את הביקור ללא כדאי".

 

אחת הדרכים המקובלות להביא אמנים זרים היא שיתופי פעולה עם חברות מסחריות, והשחקניות המרכזיות בתחום הן חברות הסלולר. "החברות המסחריות נכנסו חזק לעניין", מאפיין וייס את השינוי שפוקד את שוק המופעים. "בעבר היו לי שיתופי פעולה מוצלחים עם חברות רבות, אבל השיטה שלהם בישראל מאוד אגרסיבית, ולי מאוד לא נוח מהמצב הזה. האמן לא רוצה לראות את עצמו עם קוקה קולה בתוך הפרצוף ועם הסלולר בתוך האוזן, ואחרי זה אני או האמן צריכים להצטדק. האירועים עם החסות הכבדה נתפסים אצל הקהל כאירועים נחותים, וזה בכלל לא משנה שלעתים משקיעים בהם פי שלושה. בלייב 8, שהיו בו חצי מליון איש, היו רק שני שלטים של נוקיה, וכולם ידעו שזה הם וזה היה בסדר גמור. אני כבר שנתיים לא פונה לחסויות. החברות האלו מכתיבות קו אמנותי רדוד נורא. בעבר היינו ידועים בכל העולם בתור אחד מהקהלים הגדולים לספיגת מוזיקה חדשה, היום זה לא ככה".

 

אף אחד לא בא במיוחד

אמנים זרים מגיעים לישראל כאשר אחד משני התרחישים הבאים מתקיים: כשיש להם תקליט או מופע חדש לקדם והם באזור טורקיה, בולגריה או לבנון ומחפשים תחנה נוספת בדרך לדובאי; או כשוייס ודומיו מנג'סים להם מספיק זמן. "אף אמן לא יגיע לכאן במיוחד מלוס אנג'לס", הוא מסביר, "באירופה אמן מסיים הופעה ונכנס לאוטובוס, ולמחרת בשמונה בבוקר הוא כבר במדינה אחרת, שהצוות המקדים כבר פרס בה את הבמה למופע הבא. להגיע לישראל להופעה אחת זה אובדן של בין שלושה לארבעה ימי עבודה. בארבעה ימים באירופה אתה עושה בדרך כלל שלושה מופעים".

 

יש לא מעט שחקנים חדשים בענף שלך. אחד תוקע לשני מקלות בגלגלים?

 

"תמיד היו שחקנים חדשים, השאלה היא למי מהם יש יכולת ספיגה, כי מדובר בעסק שמפסידים בו יותר משמרוויחים. ולגבי המקלות בגלגלים: כן, זה קרה, זה קורה וזה גם בטח יקרה. בעיניי זה לא מפריע. ההבדל הוא ברמות ההפקה".

 

החזקת בעבר משרד הופעות בטורקיה, ואפילו קיבלת הצעה לנהל את סיבוב ההופעות של דייר סטרייטס, ובכל זאת אתה עוד כאן?

 

"אני לא רואה את עצמי חי במקום אחר. כשהייתי צריך לחתום עם דייר סטרייטס לשנתיים, השיקולים של הבית והמשפחה ניצחו. אני איש משפחה".

 

והעיסוק בצד השני של המוזיקה הוא פיצוי על קריירת רוק אבודה?

 

"בוודאי", הוא מחייך, "אני מוזיקאי מתוסכל. אמא שלי היתה אשה קשת יום שאיכשהו מימנה לי שיעורי חליל, בס, תופים, אקורדיון ופסנתר, עד שמורה אחד היה מספיק כן כדי לא לקחת לה סתם את הכסף, ואמר לה 'גברת וייס, את אשה שעובדת מאוד קשה בשביל הכסף. לילד יש ידיים שמאליות, תעזבי אותך מזה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x