פנאי

עבודת אמנות: על תערוכה שמתפקדת גם כמשרד השמה

מה הקשר בין זכויות פועלים לתצוגה במוזיאון? התשובה נמצאת בתערוכה שבמוזיאון בת ים, המתפקדת גם כמשרד השמה, "לארגן עובדים זה גם אמנות", מסביר ניר נאדר, אחד מאוצרי הפרויקט

טלי שמיר 07:1614.05.08

השומרת בקניון בהיריון. עוד לא רואים בטן, אבל היא כבר סיפרה לבוסים והם הודיעו שיפטרו אותה. מה היא תעשה עכשיו? אנשי קולקטיב עמותת מען חושבים שכדאי שהיא תגיע למוזיאון.

 

ביום רגיל קשה לחשוב על קשר ישיר בין זכויות פועלים לבין תצוגה מוזיאלית. מוזיאון נתפש לרוב כסוג

של מרחב מנותק המיועד בעיקר לבעלי אמצעים ועודף זמן הפנוי. אבל בשלושת החודשים הקרובים מוסרות המחיצות במסגרת התערוכה "בית העם - גלריית פועלים לאמנות" במוזיאון בת ים.

 

התערוכה, שהיא חלק מפרויקט "מובי מארח" שמארח קולקטיבים שונים במוזיאון, בנויה כמשרד השמה דל אמצעים: רצפת השיש המבריקה כוסתה בשטיח מדרום תל אביב (עשרה שקלים למטר), המעוטר בכתמי קפה ועליו הונחו אחר כבוד רהיטים משנות השמונים, קלסרי מידע ומחשב מקרטע. בין כל אלה נשתלו צילומים, עבודות וידיאו ושאר יצירות העוסקות בנושא שלשמו קם המשרד: הפועל הפשוט. בכל יום חמישי בין 17:00 ל־20:00 פותח את שעריו המשרד שבמוזיאון ומציע ייעוץ מקצועי ומשפטי לכל דבר, ממש כמו בעולם האמיתי.

 

"זה בעצם העתק של המשרד שלנו שבדרום תל אביב, משרד בתקציב של מעמד פועלים", מסביר ניר נאדר, אחד מאוצרי הפרויקט ופעיל בעמותת מען, "במקביל התחלנו לחלק פליירים בתחנות אוטובוס, ברחובות ובקניונים בבת ים כדי להזמין אנשים למשרד. אנחנו עדיין בתחילת הדרך, ואני מקווה שתהיה לזה הצלחה. עוד שלושה חודשים, כשהפרויקט יסתיים, נדע בוודאות".

 

תרבות פועלים

מען הוא ארגון גג לערב רב של נושאי אמנות וזכויות עובדים: העמותה עוזרת לפועלים לקבל פנסיה בתנאים מועדפים, מפעילה קבוצת קולנוע ("וידיאו 48"), מעניקה ייעוץ משפטי, מוציאה לאור מגזין ("אתגר"), מאגדת עובדים, מוציאה אנתולוגיה לשירה מעמדית ("אדומה") ומפעילה גלריה וירטואלית באתר ynet. הרעיון בפרויקט שבבת ים הוא לקחת את כל הפעילויות האלה ולרכז אותן במקום אחד.

 

הכל טוב ויפה. אבל מה הקשר בין איגוד עובדים לאמנות?

 

"לארגן עובדים זה גם אמנות. יש דבר כזה תרבות פועלים. שוויוניות וסולידריות חברתית הן עניין תרבותי, זו תרבות שצריכה להיבנות, למשל באמצעים אמנותיים. היום התרבות שיש לנו היא של הישרדות, של אינדיבידואליזם של הצלחת היחיד", אומר נאדר. "לחשוב אמנות ולעשות אמנות זה לחשוב בערכים אסתטיים שיש להם משמעויות נוספות מעבר לאסתטיקה, משמעויות פוליטיות וחברתיות", הוא אומר.

 

גוני ריסקין היא אחת האמניות שמשתתפות בתערוכה. במשך שלושת חודשי הפרויקט היא מסתובבת בתחנות אוטובוס שבהן עוברים קווים הנוסעים לבת ים, מצלמת את המחכים בתחנה ומוסיפה מתחת לתמונותיהם כיתובים ביקורתיים־עצובים המבוססים על שיחותיה עמם. למשל: "רחוב העלייה, תחנת לוינסקי פינת מטלון. סריג ירוק, חולצה אפורה. עובד בשוק הפשפשים. הגיע הביתה ב־02:00, קם שוב ב־07:00". את הצילומים הופכת ריסקין ללוח שנה שנמצא במשרד ואפשר לעלעל בו, ובכל יום מופיע על השער גיבור אחר — כך עד שתיסגר התערוכה בחודש יולי.

 

את הייעוץ המקצועי שמעניקים במען לא מייעדים רק למעמד הנמוך: "זה לא רק הפועל הפשוט. זה גם המרצה שעובד במכללה לעיצוב או לאמנות ומפטרים אותו אחרי ארבעה חודשים כדי לא לתת לו תנאים", מסביר נאדר, "הייעוץ שלנו מיועד גם לחברינו הטובים, האינטלקטואלים והאמנים שסובלים מתוצרי ההפרטה והגלובליזציה ואין להם כוח לשנות".

 

ניקיון יסודי

האמנית נועה גרוס, שאצרה את התערוכה לצד נאדר (ודני בן שמחון), למדה על בשרה את הקשר הקמאי הזה בין אמנות לקושי להתפרנס. בזמן לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל היא החלה לנקות בתים לפרנסתה, "בערך שני בתים בסוף שבוע, שני בתים באמצע השבוע ועוד שני בתים ביום בחופשים", היא מספרת.

 

ניקיון הבתים הפך לכל כך דומיננטי בחייה, עד שהשתלט על האמנות שלה והיא החלה להציג למשל צילומים מתוך הבתים שניקתה ואת הפתקים שהשאירו לה בעלי הבתים ("היי נועה, האמבטיה והשירותים צריכים טיפול מאוד יסודי. תודה רבה, ושוב סליחה על השבוע שעבר, סיגל").

 

גם היום, לאחר שסיימה את לימודיה והיא מועסקת כמורה בבית הספר תלמה ילין, ממשיכה גרוס לשפשף רצפות: "את יודעת כמה מרוויח מורה בסטאז'? פחות מ־40 שקל לשעה. בתור מנקה אני מרוויחה 40 שקל פלוס נסיעות, כך שזה יותר משתלם לי. ההבדל הוא שהיום יש לי את הפריבילגיה לנקות רק אצל מי שאני אוהבת. ואני אוהבת את זה: אני עוזרת להם, ובזמן שאני מנקה אני גם מנקה לעצמי את הראש". בתערוכה מציגה גרוס סדרה שנקראת אוטו אקטיב — סרטוני הדרכה מצחיקים לניקיון שצילמה בבתים ללא ידיעת בעליהם.

 

"בשבילי הגבול בין חיים לאמנות דק מאוד, זה תמיד מתערבב — וזה מה שמעניין אותי", היא אומרת, "לכן היה לי חשוב שהמשרד במוזיאון יהיה הכי לא סקסי והכי לא הייטקי", היא אומרת, "לכלכנו את הקירות הנקיים של המוזיאון, החלפנו את הלייסט כסף היפה בלייסט פשוט מלינולאום, והעמדנו את העבודות בצורה כזו שחלקן פשוט נשענות על הקיר ואחת סתם מונחת על המזגן".

 

אז מה בעצם הופך את המשרד הזה לאמנות?

 

"זה נונשלנט, אבל נונשלנט הכי מוקפד. כל פרט מחושב, וזו אמנות. עוד משהו שאני גאה בו הוא התאורה. החלפנו את התאורה בחלל בפלורסנטים, בכוונה, כדי שזה יהיה רע לעבודות. רצינו שהעבודות יהיו מוצגות בצורה הכי לא טובה — כך שזה ייראה הכי מהימן שאפשר".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x