סגור
אגם שנוצר ב שמורת בית הבק פנאי
בית הבק

לשחות לצד שרידי ההיסטוריה הנוצרית: טיול בבית הבק

"אגם" כמעט פרטי, שבו ניתן לשחות לצד עופות גדולים ולהתרשם משרידי אחת הכנסיות החשובות לנצרות: בית הבק הוא סוד שמור במרחק 5 דקות מהציוויליזציה

בשעת צהריים מוקדמת בבית הבק, אחד מאתריה הבולטים ביותר של שמורת הבטיחה המיוחדת, החום יוקד ונושק ל־40 מעלות. אם ובתה נכנסות לטבול במים הצוננים של הירדן, שבנקודת המפגש שלו עם הכנרת ונחלי הגולן (משושים, דליה ויהודיה) יוצר מעין אגם, שמאפשר גישה כמעט אינטימית למים מכל עבר.
הרוחצות משכשכות במים עם כלבן הקטנטן, מתעלמות לחלוטין משרידיה הנחפרים של אחת הכנסיות החשובות ביותר לנצרות, שהיו במרחק נגיעה מהן. כמה צעדים מהן, בצל עצי האקליפטוס, מסביר מרצה סמכותי ולבן שיער לחבורת סטודנטים על אודות העבר הרומי והביזנטי המפואר של המקום ועל סחף הנחלים שיום אחד הותיר את יושביו הקדומים מתחת למים.
"אני בא לפה בכל פעם שבא לי להתרחק מההמולה הנוראית של הכנרת", מסביר לי אב צעיר, שהתמקם עם משפחתו בפתחו של גוף מים רדוד ומסביר פנים. ובכל זאת בית הבק שוקק חיים, פשוט לא מהסוג האנושי: בכל כמה שניות נשברת הדממה הנפלאה כשדג מבצע קפיצת ראווה לאוויר או כשאחד העופות ממריא לדרכו מתוך סבך שיחים צפוף, שנקבר חלקית תחת הצפת הנחלים ששטפה את שמורת הבטיחה בשנים האחרונות בזכות החורפים הגשומים.
באופק נראים חותרי הקיאקים הצבעוניים שהפכו לבעלי הבית של האזור, מאז שהוא כוסה מים. הם מתקדמים באיטיות, סוקרים וחוקרים את נפלאותיו ואת פינותיו הקסומות. הם מכנים את עמק הבטיחה המופלא: "הסוואנה הישראלית".
בית הבק האיתן תורם את חלקו לייחודו של המקום. שורת מבני אבן מרהיבים מסוף המאה ה־19, שחלק מהם עדיין עומדים על תילם, מעידים על ההיסטוריה של ארץ ישראל טרום הקמת המדינה, הרוויה בניסיונות יהודיים עקרים לרכוש את המקום על אדמותיו החקלאיות המוצלחות ורחבות הידיים. אחד מהם היה של קבוצת חלוצים מאוקראינה (יש הטוענים בלארוס), שניסתה להתיישב במקום בעשור הראשון של המאה ה־20, ושילמה על כך בחייה: חבריה גססו ממלריה בעוד הם מעבדים את אדמות בעליה — הבק הכורדי, עבד א־רחמן באשה, שהתיר להם להתיישב במקום כאריסיו.
בסמוך למבנה המרכזי המשוקם, כאילו כדי להוציא את העיניים לבאיה של הבטיחה, תלוי לו בגאון שלט המכריז כי מדובר כיום בעצם במבנה מגורים לכל דבר ואין לחדור לשטחו. מחוץ לווילת הענק העתיקה והצהבהבה, שמעוטרת בעצי דקל גבוהים, חונה לו טנדר לבן מאובק ומיושן. מעת לעת אדם מתהלך על מדשאתו רחבת הידיים של בית הבק. האגדות מספרות כי זהו אהוד שניידר, בוקר מקצועי ובעליה המיתולוגי של אימפריית בקר שהתבססה במקום עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת.
האם זהו האדם שבחצר ביתו שוכנת העיר האבודה יוליאס/בית ציידא, הכפר שבו נולדו שלושה משליחיו המקוריים של ישו — פטרוס, אנדריאס ופיליפוס? אם תשאלו את הארכיאולוג פרופ' מרדכי אביעם, מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת, תשובתו כנראה תהיה חיובית. בשנים האחרונות הוא חפר ממש מחוץ לפתח בית הבק וחשף ממצאים רבים המעידים על הימצאותו של יישוב קדום וחשוב במקום, עוד מימי האימפריה הרומית ודרך ממשיכיהם הביזנטים. ממצאים בעלי זיקה יהודית שאותרו בחפירות חיזקו את טענתו.
מסביב מוקף בית הבק מכל עבר במטעי ענק המכילים אלפי עצי פרי שמטפחים חקלאי האזור. "רק אל תקטוף לנו מהמנגו או מהליצ'י", מבקשת בנימוס חקלאית חייכנית העוצרת לידי בטנדר אדום חבוט. "אין לי שום כוונה כזו", אני מבטיח וממשיך בנסיעה על אחד משבילי העפר הלבנים לעבר צפון הכנרת ומעמקי שמורת הבטיחה. הקו המנחה שלי הוא להיצמד כמה שיותר לקו המים שזולגים מטה מנחלי הגולן ומסייעים להצפתה של הדלתא הישראלית הייחודית.
כמעט מאחורי כל סיבוב בדרך העפר, פינה נסתרת הנושקת למים. יודעי דבר מקרב חברי הקיבוצים הסמוכים מגיעים להשתכשך ומתפלאים למצוא "מישהו מבחוץ" המכיר את הזולות הקסומות והנחבאות. "לאן אתה ומאיפה אתה?", חלקם שואלים בחוסר נימוס.
אבל אני בכלל שם את פעמיי לעבר מה שאצלנו מכנים בבית "בטיחה שתיים" — רצועת מים ארוכה, דמויית נהר רחב ויפהפה, שבה ניתן לשחות כאוות נפשך או סתם לצוף במים עמוקים, כשמסביבך נוף מרהיב. אני נכנס למים בקפיצת ראש שמיד מצננת ומחיה את הגוף. התחושה מדהימה. אני שוחה במשך 10 דקות במים עמוקים, ורגליי אינן מגיעות בשום שלב לקרקעית. לצדי ומתחתיי דגים קופצניים ועופות גדולים שבוהים בי בסקרנות, תוהים מי הוא האורח שחולק איתם את הצפת הענק. מסביב אין אדם, רק שרידים למה שהיתה פעם יבשה.
הדבר האחרון שאני מסוגל להעלות בדעתי ברגעים קסומים אלו היא הציוויליזציה הרועשת שנמצאת במרחק של 5 דקות נסיעה בלבד על כביש 87 הגובל בחלקה הצפוני של הכנרת. בקיץ הלוהט הבטיחה מרגישה כמו גן עדן יותר מתמיד.