הקברניט65 שנה לקדש: החיסול האווירי שהציל את ישראל ממלחמה בשתי חזיתות
הקברניט
65 שנה לקדש: החיסול האווירי שהציל את ישראל ממלחמה בשתי חזיתות
מלחמת סיני היתה אמורה להיות ניצחון ערבי מוחץ; מצרים וסוריה תכננו להכות בצה"ל יחדיו עם הפתיחה באש - אך התוכנית שובשה בהתנקשות אווירית: הפלת המטוס ובו הגנרלים שתכננו את המערכה. כך חמקה ישראל מאסון בזכות מטוס יירוט בעייתי ושני טייסים מעולים, בסיפור של סיכונים מחושבים ומזל עיוור
הקברניט - מבצע קדש מטאור יירוט
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; אומרים שמזל הוא שילוב בין הכנה והזדמנות, ובבוקר ה-28 לאוקטובר 1956 החל צה"ל להתכונן לקראת הזדמנות היסטורית: תוך שעות ספורות יעבור מטוס אחד מעל לים התיכון. מטוס שאם יופל, תוכל מדינת ישראל לשבש, לדחות - אולי אפילו לבטל מלחמה שתסכן את קיומה.
היה זה מטוס תובלה מדגם איליושין 14, בשירות חיל האוויר המצרי. עם שני מנועי בוכנה, היה איטי וחלש - טרף קל לכל מטוס קרב. באותו בוקר לא נשא המטוס ציוד רגיש או אספקה חיונית, רק קצת ארגזים עם מפות ומסמכים. כשהתקבלה הידיעה על קיומו, אפילו לא טס, כי אם עמד בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק, בעוד צוותו מחכה בסבלנות לכמה נוסעים חשובים.
אותם נוסעים היו באותה שעה בחדר הישיבות הכי מפואר של צבא סוריה, סביב שולחן דיונים מגודל שמעליו התעופפו תוכניות לכיבוש והשמדת ישראל. היתה זו פגישה מבצעית בין רמטכ"ל סוריה ורמטכ"ל מצרים, ביחד עם קציני המטה הכי בכירים של שני הצבאות - לתיאום מתקפה משולבת שתתבצע ממש אוטוטו.
המצרים יזמו את העניין; היה להם ברור שמלחמה מחכה ממש מעבר לפינה. כחודשיים לפני כן הודיע נשיא המדינה גמאל עבד אל-נאצר שמעכשיו תעלת סואץ שייכת אך ורק למצרים. צרפת ובריטניה אמנם מימנו אותה, ונהנו משליטה פוליטית בה במשך קרוב למאה שנה - אך החגיגה נגמרה. ומדינות אירופה ידעו שזו החלטה שאפשר להפוך רק בכוח.
ישראל, מדינת חסות צרפתית, תשמש כלי מרכזי בסיפור הזה - ושת"פ סורי-מצרי יוכל לנצל את ההזדמנות כדי לפרוץ קדימה ולכבוש את המדינה היהודית הצעירה. כמו שתכננו לעשות בעשור הקודם, אך הפעם, בצורה חכמה, מסודרת ומתואמת.
צריך רק להחליט איך ומתי תוקפים, ואיך מגיבים במקרה בו הישראלים החצופים יקדימו ויתקפו ראשונים. הדיונים היו פורים מאוד, ולמרות חילוקי דעות וענייני אגו, הצליחו כל הגנרלים לתכנן מהלכים משותפים גדולים. את זה, העריכו, אין סיכוי שישראל תשרוד; הצבאות שלהן גדלו והתעצמו, ואימצו טקטיקות לחימה מודרניות וציוד מתקדם מבעבר.
20 צפייה בגלריה
חיילי צבא מצרים במדי טקס במצעד צבאי בקהיר, 1955
(צילום: (CC BY-SA 4.0) Zdravko Peča )
רמטכ"ל מצרים, עבד אל חכים עמאר, יצא מהפגישה מבסוט. היה לו חשבון ארוך עם ישראל, נגדה נלחם ב-1948; הוא ראה איך הצבא היהודי המאולתר מצליח להדוף עשרות אלפי לוחמים שמגיעים עם טנקים, מפציצים ומטוסי קרב. והוא ידע שהמענה לנחישות הישראלית תהיה רק מתקפה משולבת.
עתה הלך לשבת עם קציניו - ראשי מטות בחילות האוויר, הרגלים, השריון ועוד - ולסגור כמה ענייני לוגיסטיקה. וכל זה בזריזות, כי כבר באותו הערב המטוס מרים ברקס וטסים חזרה למצרים, להציג את התוכנית לנשיא נאצר.
וישראל ידעה על כך. כפי שצפתה מצרים, אכן נערך צה"ל למתקפה, אותה אנחנו מכירים כיום בתור מבצע קדש. והפיתרון היתה התנקשות אווירית: סיכול ממוקד של רמטכ"ל האויב וכל הקצינים שאיתו - נראה, נראה איך יצליחו המצרים להוציא לפועל מהלך נרחב ומסובך בלי כל האנשים שתכננו אותו. כאמור, ההזדמנות הופיעה במפתיע, ועתה הגיע זמן ההכנות.
לחיל האוויר הישראלי היה רק מטוס קרב אחד שהתאים למבצע: המטאור NF13, גרסה של מטוס היירוט הבריטי שנועדה לקרב בלילה - הודות למכ"מ בחרטומו. אנחנו מדברים על שנות החמישים ומכ"מ לא היה סטנדרט במטוסי קרב; כדי למצוא את האויב היה עליך להישען על הכוונה של הבקרה הקרקעית, ובעיקר על העיניים שלך.
המטאור NF13 נשא איש צוות נוסף שתפעל את המכ"מ, והיה גרסה יחסית מאוחרת - שהושקה רק ב-1952. צה"ל רכש שישה כאלה מבריטניה, ושלושה ראשונים הגיעו לארץ בספטמבר; הם נקלטו בטייסת 119, טייסת העטלף - שהוקמה רק חודש לפני כן.
בבוקר המבצע היה בצה"ל רק מטוס כשיר אחד, ורק צוות מבצעי אחד שמוסמך להפעילו - הטייס יואש "צ'אטו" צידון והנווט אלישיב "שיבי" ברוש. היה זה צוות מעולה; צידון (שיקבל בעתיד טור משלו) היה טייס הניסוי הראשון של צה"ל ואחד מגדולי חיל האוויר לדורותיו; וברוש היה ממקימי מערך הגילוי הארצי ופיתח שורת תפיסות הפעלה חשובות. חבל, חבל שהמטוס שלהם היה מעולה פחות.
למטאור בגרסה NF13 היו מגבלות מעצבנות, בראשן מערכת הנשק. בעוד למטאור רגיל היו ארבעה תותחי 20 מ"מ באף, לדגם קרב הלילה היה שם מכ"מ גדול - כך שהתותחים היגרו לכנפיים. ומשום שבסמוך לבסיס הכנף היו מנועים, התותחים מוקמו ממש באמצע הכנף. העניין הזה צמצם מאוד את טווח הירי; הרי התותחים ממוקמים באלכסון, כדי שמסלול הפגזים יצטלב.
תיאורטית, יכול צוות מיומן להגיע אל המטרה, לפתוח באש מטווח קצר ולקפד את כל קודקודי מצרים. אבל בשטח היתה זו משימה קשה להדהים, ולא רק עבור הטייסים.
האתגר הראשון הוא האיתור: כל מערך הגילוי של צה"ל צריך להיות דרוך לכל פיפס על המסך שיכול להיות מטוס המטרה. אם יוזנק היירוט לעבר מישהו אחר, תדווח המתקפה בקשר ומטוס הגנרלים יברח לנו בין האצבעות.
כמו כן, יכול להיות שעצם המתקפה ייראה למצרים כפתיחה במלחמה, ומיד יישטפו גבולות ישראל בטנקים מצפון ומדרום כאחד. צה"ל לא ידע עד כמה סגורות תוכניות הקרב של יריביו, ובעצמו נערך לביצוע מתקפה ולא למגננה. אלו צורות קרב שונות שמצריכות היערכויות שונות מאוד ברמת המטה והמפקדים בשטח כאחד.
20 צפייה בגלריה
מערך גילוי ישראלי (שימו לב שמדובר במכ"מ מאוחר יותר, משנות השישים)
(צילום: דובר צה"ל )
האתגר השני הוא המכ"מ עצמו, מדגם AN/APS21. הוא מאפשר גילוי ודאי של מטוס אויב מ-28 ק"מ, אבל רק אם טסים בגובה דומה לשל המטרה; הוא משדר בזווית של 16 מעלות למעלה או למטה, כך שפער גובה משמעותי יקשה על הגילוי. הרי מה זה משנה אם כל צה"ל יודע שמטוס הגנרלים נמצא בטווח פגיעה, אם המיירט לא מצליח למצוא אותו?
וכדי שהמכ"מ הזה יעבוד, צריך לכייל אותו: צ'אטו נדרש לעלות לאוויר ולנסות למצוא בעזרתו מטוס אמיתי, לפני שיצא למשימה. אבל מה? כל מטוסי החיל היו בהיכון למלחמה, והמבצע היה סודי ביותר - לך תשכנע מישהו להשאיל לך אחד בלי להסביר.
אחרי מאמץ יצירתי, הצליח צ'אטו לקבל מטוס אימון מדגם הארוורד כדי לכייל עליו את מכ"מ המטאור. והיה לו מזל גדול: אם היה מקבל מטוס סילון מהיר, לא היה מספיק לתרגל יעף התקפה על מטרה איטית וגם המכ"מ היה מחפש תנועה מהירה יותר.
סוגיית המהירות קריטית מסיבה נוספת: עוד כשעבר צ'אטו הדרכה בבריטניה על המטאור, למד שמטוסי סילון לא יודעים לתפוס מטוסי בוכנה בלילה; המכ"מ מביא אותך לטווח של מאה ומשהו מטר, ואם לא תראה את המפלט של מטרתך רושף או את הצל שלה באור הירח, לא תמצא אותה. ובגלל ההפרשים בין המהירויות, המטרה תשב לך בכוונת ממש שניות בודדות לפני שתחמיץ (או תתנגש בה).
והאתגר השלישי הוא התזמון: למטאור NF13 אין זמן משימה ממושך; זה מטוס סילון דור ראשון, עם מנועים זוללי דלק וחלשים יחסית. אם לא יוכוון בזמן, ימצא את המטוס בזמן, ויחסל אותו לפני שייגמר הדלק, אפשר לזרוק את "תרנגול" לכלבים.
באזור שבע וחצי בערב הגיעה הידיעה: מטוס הגנרלים המריא מדמשק. בטייסת 119 עבר הצוות על פרטי התוכנית, טיפס למטאור והמריא. את אורות יישובי ושפלה וערי מישור החוף החליפה במהירות חשכת הליל, כשעיני הטייס צ'אטו נעות בין מחווני הקוקפיט והאופק האפלולי, ועיני הנווט שיבי נעוצות במסך המכ"מ. תוך כדי טיסה, התגלתה תקלה במערכת הדלק של המטאור; זמן המשימה האפשרי הרגע התקצר בצורה משמעותית.
לאחר זמן קצר דיווחה תחנת מכ"מ בכרמל על מטוס איטי בודד שנע בדפוס שמתאים למטרה. מטוס היירוט הישראלי פנה לכיוון ושייט לעברו בגובה של כ-10,000 רגל, כשעל המסך של שיבי הופיע החזר בולט - מטוס שנמצא רק כ-5 ק"מ ממנו.
המטאור סגר על טרפו, עד שהיה כה קרוב שאפשר היה לראות אנשים מתהלכים באיליושין המצרי מבעד לחלונות. המצרים, אגב, לא חשדו בדבר; מכ"מ לא היה על המטוס שלהם, הלילה חשוך במיוחד ולך תדע שיש לך מטוס קרב על הזנב.
צ'אטו ליטף את ההדק באצבעו; התקבל אישור לירי, והמטאור תמרן לעמדת אש נוחה. ואולם, כאן החלו העניינים להסתבך.
ככל שאתה טס לאט יותר, כך אתה פחות יציב. והאיליושין הישנוני שייט במהירות של 323 קמ"ש, מהירות שהיא איטית מדי לטיסה יציבה במטאור; אם יאט צ'אטו רק עוד קצת, אפילו בטעות, המטאור יזדקר ויפול מן השמיים. כאמור, הדלק הוא פקטור פה, כך שגם אם יחלץ מהנפילה הזאת, לא בטוח שיצליח לתפוס שוב את המטרה.
צ'אטו התמקם מאחוריו ופתח באש - אך בעוד רושפים תותחי כנף שמאל, מכנף ימין כמעט שלא יצאו פגזים: תותח אחד ירה בקושי והשני נתקע לחלוטין.
ואם לא די בכך - הדף הירי, בשילוב עם מהירות הטיסה האיטית, גרם למטאור להסתחרר חזק שמאלה ולאבד גובה, והטייס נאבק לייצב אותו.
האיליושין חטף את הפגזים בשורש כנף שמאל, והמנוע שלו החל לבעור. גם הוא החל לאבד גובה, בעוד צוותו המופתע מנסה להשאירו באוויר.
צ'אטו השתלט על המטאור, ייצב אותו ושוב נצמד אל מטוס הגנרלים הפצוע, כשהוא יודע טוב מאוד שמטח פגזים יסיט אותו ממסלולו. מה עשה? פשוט כיוון לקצה הכנף הימנית של האיליושין - והתותחים בשמאל שוב ירקו אש.
הטריק עבד וסבסוב המטוס שתל פגזים רבים בגוף מטוס הגנרלים, שעשה הסבה מלאה לגשם של מתכת בוערת ונפל אל החשכה; הדגים מול חופי אשדוד קיבלו השכמה מאוד מפתיעה.
שוב נכנס המטאור לסחרור, והפעם החל ליפול במהירות. צ'אטו ושיבי נחלצו מהסחרור בגובה של כאלף רגל בלבד; בקלות היו יכולים ליפול עם טרפם.
הם נחתו בבסיס חצור, על טיפות הדלק האחרונות. ואני לא מתכוון לכך כמטבע לשון; הדלק פשוט נגמר ממש בנחיתה - המנועים כבו והמטאור לא היה מסוגל אפילו לנסוע עד לחנייה. צה"ל חגג את ההצלחה המסחררת, בעוד במצרים תהו למה מטוס הגנרלים מתעכב. לא היה להם מושג שישראל יירטה והפילה אותו.אמנם מזל הוא שילוב בין הכנה והזדמנות, אך לפעמים מזל הוא גם סתם פוקס: ככל הנראה שהמטח הראשון של צ'אטו ניתק גנרטור או פגע במגבר של אנטנה - וטייסי האיליושין כלל לא דיווחו שהם תחת מתקפה.
למחרת כבר הוטלו צילי 16 מטוסי דקוטה ישראלים על גבעות סיני, ומאות צנחנים נחתו במעבר המיתלה; מבצע קדש יצא לדרך. בצה"ל הופתעו לשמוע דיווחים מהיימנים על כך שרמטכ"ל מצריים בריא ושלם; הוא פשוט לא עלה על המטוס, ונשאר בסוריה עוד קצת.
ואולם, מצרים איבדה 16 מהקצינים הכי בכירים שלה - ביניהם אסטרטגים מנוסים. וההשפעה על צבאה היתה עצומה: שיטת הפיקוד המצרית היתה ריכוזית ביותר, וקצינים בכירים שמרו הרבה מידע אצלם ביד מבלי לחפוף את סגניהם כדי לטרפד תחרות על יוקרה וקידומים.
השיטה הזאת, שאפיינה צבאות ערביים נוספים, עלתה למצרים בהרבה דם. המפקדים בשטח לא ידעו לאלתר, והפער התפיסתי הזה היה מכפיל כוח עצום בידי צה"ל.
מבצע קדש הסתיים בניצחון מוחץ: כל תוכניות הקרב של צבא מצרים הגדול נשרפו ביחד עם האיליושין, ושמונה ימים לאחר הפתיחה באש כבר ישבו חיילינו ושכשכו רגליים מול מיצרי טיראן. גם צרפת ובריטניה עשו את חלקן ותקפו יעדים במצרים.
אך תעלת סואץ לא חזרה לידים אירופיות; ארה"ב ובריה"מ ריסנו את הנצים והשיבו את המצב לקדמותו, לפני שיישאבו גם הן לקונפליקט; המעצמות במושב הקדמי של המכונית הגלובלית פחדו מתאונה אטומית, שתיגרם בגלל מריבות של הילדים במושב האחורי.
ומה על שיתוף הפעולה עם סוריה? הוא יצא לפועל בשטח, אבל רק לאחר כעשרים שנה, במלחמת יום הכיפורים. וכשזה קרה, לישראל היה צבא חזק בהרבה, ושורת יתרונות טכנולוגיים על האויב. המלחמה היתה קשה ואיומה, אך אין לדעת כיצד היינו שורדים אותה לו פרצה בחורף חמישים ושש ולא בחורף שבעים ושלוש.
הגנרל עמאר לא זכה לראות את המתקפה הרב-ראשית יוצאת לפועל, ולא נקם בישראל; לאחר ההפסד במלחמת ששת הימים, הואשם בכישלון מצרים, הודח ביחד עם סגניו ואף ניסה להתאבד. בהמשך התנער מהאשמה וניסה לכוון אצבעות אל קצינים אחרים במטה המצרי. הנשיא נאצר קיבל את טענותיו והציע לו לחזור לשירות - אך עמאר דרש שכל קציניו יגויסו מחדש אף הם. נאצר איבד את הסבלנות והורה לעצור את הגנרל החצוף - ולהדיח את כל תומכיו במטה המצרי. המודחים החליטו להתנקם בנשיא, וריכזו נשק בביתו של עמאר; מספרים שכשנעצרו המורדים, הוצאו מביתו 13 משאיות מלאות נשק, לרבות טילים ותותחי נ"מ. כאקט של מחווה אחרונה, התיר נאצר לעמאר להחליט אם ברצונו לבחור בהתאבדות ולקבל כבוד של גנרל, או בהוצאה להורג ומורשת של בוגד.
סיפור הסיכול האווירי של מבצע תרנגול נשאר סוד כמוס במשך שנים רבות, ונחשף במלואו רק ב-1989. ואגב, רק אז הבינו במצריים לאן נעלם האיליושין ההוא; הוערך שהוא התרסק בגלל תקלה טכנית, והחיפוש אחר השברים ננטש מאוד מהר בשל המתקפה הישראלית. אותה מתקפה הראתה לעולם שהניצחון במלחמת העצמאות לא היה עניין חד פעמי - ולשצה"ל ערמומיות, נחישות ועוצמה מתפרצת, והיא שמנעה מאויבי ישראל להשמיד אותה פעם אחר פעם. טיסה נעימה!
