סגור

אסקפיזם בחולון: תערוכה על תולדות הנשפים

מחר תיפתח במוזיאון העיצוב תערוכה מקיפה ומרשימה העוסקת בהיסטוריה של הנשפים ומחברת אותם לאופנה העכשווית והמקומית. “ההיסטוריה מלמדת שבמיוחד אחרי מלחמות, משברים ותקופות אפלות חגיגות היו הכרח קיומי”, אומרת האוצרת יערה קידר

הדירה היפה והמוארת של מוני מדניק, מרצה בכיר לעיצוב אופנה בשנקר ומעצב תלבושות במה למחזות זמר והצגות בתיאטראות בארץ, מספרת הרבה על האיש שגר בה. כבר במבט ראשון נגלים עשרות ספרי עיצוב והיסטוריה של אופנה מסודרים בספרייה ועל שולחן הסלון.


בחדר העבודה, על בובת דיגום מחוטבת, מולבש מחוך ברוח המאה ה־19 עשוי לעילא ולעילא. מדניק תפר אותו בעבודת יד ובמכונה הקטנה הניצבת על השולחן בפינה יחד עם עוד פריטים שעיצב לתערוכה "הנשף: אסקפיזם בתפירה עילית" שתיפתח מחר במוזיאון העיצוב בחולון. התערוכה, שאוצרת יערה קידר, עוסקת בקשר בין אופנה, חלומות ואסקפיזם, ומחברת בין ההיסטוריה של הנשפים מהמאה ה־18 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20 והאופנה המערבית, לבין יצירות של מעצבים ישראלים לנשפים מקומיים. קידר, כך נדמה, ביקשה לתפור את ההיסטוריה מחדש ובתוך כך לענות על השאלה האם בריחה מהמציאות מעידה על חוסר יכולת להתמודד עם קושי או שהיא דווקא אחד מכישורי החיים ההישרדותיים. "ההיסטוריה מלמדת אותנו שבמיוחד אחרי מלחמות, משברים ותקופות אפלות חגיגות היו הכרח קיומי שאיפשר לשכוח את שהיה ולחגוג את החיים", היא אומרת.
2 צפייה בגלריה
דגמים שיצר מעצב האופנה מוני מדניק ל תערוכה פנאי
דגמים שיצר מעצב האופנה מוני מדניק ל תערוכה פנאי
דגמים שיצר מעצב האופנה מוני מדניק לתערוכה
(צילום: מיכל חלבין)
מדניק נרגש, הוא עיצב בין השאר תלבושות ל"מצחיקונת" בקאמרי, "חברות הכי טובות" בבית ליסין, ו"הלילה ה־12" בתיאטרון גשר, אך הפעם מדובר באתגר מיוחד. "זה פרויקט החלומות שלי", הוא חוזר ואומר. "בשנים האחרונות אני מוצא עצמי עושה את הדברים האלה למגירה מתוך עניין. זו הזדמנות לעשות את מה שאני אוהב לתכלית מאוד ספציפית, וליצור דברים שייראו ויקבלו חשיפה". מאז פנתה אליו קידר עוד ב־2019, הוא מצפה לפתיחת התערוכה שנדחתה בשנה בגלל המגיפה העולמית. עכשיו הגיע הרגע. התערוכה נפרשת בכל חללי המוזיאון ומעוררת דיון על לבוש לנשף בעולם, תפקיד הבגד לאורך ההיסטוריה ועל הקשר לתרבות המקומית.
בגלריה התחתונה מוצגים פריטים שמדניק עיצב במדויק ותפר בעבודה מאומצת במשך כשמונה חודשים. הוא עשה לילות כימים ובסופם יצר בצד 13 שמלות ושתי מערכות לבוש לגבר, גם מחוכים שונים וקונסטרוקציות של הלבשה תחתונה. "מאז ומעולם", הוא מודה, "התעניינתי בהיסטוריה של הלבוש. זה התנ"ך של האופנה, ובעיניי מעצב אופנה טוב צריך להבין איך בגד בנוי. החשיבה הטכנית לא מנותקת מעיצוב. היא מה שבונה עיצוב ומי שלא מבין את זה, זה סוג של מכשול בעבורו".
לכן היה לו חשוב להראות גם את מבנה הפריטים שבלעדיהם שמלות הנשף לא היו מתקיימות. "אם היום הגוף מעצב את הבגד, הרי שבעבר הבגד עיצב את הגוף. השמלה שאנחנו רואים לא היתה מתקיימת ללא הקונסטרוקציות הפנימיות שלה. הצללית שלה, המראה שלה — כל אלה לא יכולים להתקיים בלי מחוך, או קרינולינה".
2 צפייה בגלריה
מעצב האופנה מוני מדניק פנאי
מעצב האופנה מוני מדניק פנאי
מעצב האופנה מוני מדניק
(צילום: עמית שעל)
הגוף אולי לא השתנה הרבה במאות שנים; גם המטרה של הבגד ככסות ושאר הדברים שהוא מייצג - לא השתנו. לבוש הוא סיפור חברתי, סוציאלי, אקונומי, תרבותי, גיאוגרפי, פוליטי, דתי. "מה שמרתק זה שהלבוש לא מנותק מתקופתו והוא מייצג משהו רחב יותר", אומר מדניק. "לאשה ויקטוריאנית, למשל, היו הרבה פחות בגדים בארון מלאשה של היום, אבל היא החליפה הרבה יותר בגדים במהלך היום. לכל אירוע היה הבגד שלו והמטרה היתה לראות ולהיראות, לייצר קשרים, ליצור שידוך, להציג את העושר של בעלה ומשפחתה".
בניגוד לגוף, הצללית כן השתנתה. הפריטים שיצר מחדדים את ההבדל בין הקונסטרוקציה המורכבת של מחוכים ותחתיות במאה ה-18לבין אלה של המאה ה-19, הקרינולינה ששינתה את הצללית למעין צורת כיפה ואחריה הבאסטל שיצר נפח באזור הישבן בלבד. "הטכניקה דומה - זה עצמות שכלואות במסילות, לפעמים מתוח עליהן בד, לפעמים הן חשופות, אבל הצללית שונה".
העובדה שהפריטים כולם, המסודרים כרונולוגית ומספרים את האבולוציה האופנתית מבחינה היסטורית, עשויים בד גולמי בצבע שמנת אחיד, עד הפרטים הקטנים ביותר והעיטורים - מייחדת את החלל הזה משאר החללים. "ההחלטה היתה לעבוד עם בדי כותנה גולמיים שמשמשים לטואל (כינוי לדגם ראשוני, סקיצה שעליה נעשים תיקונים) או עם בדים נשפכים יותר בצבעים גולמיים וליצור בעצם חדר טואל.
לא שחזרתי את הדגמים, הוא מבקש לדייק, בעצם עיצבתי דגם שהוא נכון לתקופה”. הפריטים אכן משחזרים להפליא כל תקופה ותקופה. למשל, המחוכים לסוגיהם השונים נתפרו בדייקנות והקפדה עד רמת השרוכים וסרטי הסאטן או הריב שמושחלים בהם, תיפורי ה"עצמות" הבונות והתחרות והשכבות הרבות שנלבשו בעת ההיא. זאת ועוד, הם הולבשו על בובות דיגום שהוא וקידר גילפו במו ידיהם כדי להעניק להן את החיטובים שיוצר המחוך בגופה של הלובשת (מותן צר, ישבן בולט).
מאז ועד היום השתנו המחוכים לגמרי וגם שמלות הנשף. הגלריה העליונה בתערוכה מוקדשת לנשף המודרני דרך עבודתם של מעצבים ישראלים. לכאורה אין קשר בין ישראל - מדינת החאקי, הג'ינס והסנדלים - לנשפים, אבל קידר מבקשת להזכיר כי גם בתקופות הכי מורכבות בישראל היו נשפים, למשל בשנות ה־30. "מצאתי בארכיונים מודעות לנשפים בערים שונות בישראל, ובצילומי ארכיון נראים גברים ונשים רוקדים טנגו בחליפות סמוקינג וכפפות משי ושמלות ערב עם גב חשוף. גם בשנות ה־50, למרות המצוקה הכלכלית בישראל, המשיכו להתקיים בארץ נשפים, ונשים תפרו שמלות בסלונים מקומיים בהשראת האופנה הפריזאית והצללית של דיור". כיום יש בארץ תעשיית שמלות כלה וערב מפוארת והרבה מעצבים שמשמרים טכניקות של קוטור ועבודות יד. לדברי קידר, "היקף התעשייה הזאת משקף את האהבה לחגיגות ולא רק חתונות - זה משתקף גם במסיבות, חגיגות בר ובת מצווה ונשפי סיום תיכון".