ביהמ"ש העליון קבע: מותר "להעליב" עובדי ציבור כשמדובר בביקורת פוליטית

לאחר הרחבת חופש ההפגנה, בפרשת ההפגנות מול בית היועץ המשפטי לממשלה, הרחיב הבוקר (ה') בית המשפט העליון חופש נוסף של הביטוי כשצמצם את תחולתה של עבירת העלבת עובד ציבור.

בהרכב של תשעה שופטים בראשות הנשיאה בדימוס מרים נאור, זיכה בית המשפט פה אחד את אליצור סגל שפירסם, ב-2004, באתר האינטרנט "מנהיגות יהודית", מאמר שתקף בחריפות את הרב ישראל ויס שכיהן אז כרב הצבאי הראשי. תחת הכותרת "הרבצ"ר מטעם", השווה סגל את הרב הצבאי לרב "מטעם המלכות" ותקף את "שתיקתו" לנוכח מה שסגל ראה כנכונות צה"ל לסכן את חייליו כדי להימנע מפגיעה באוכלוסיית האויב, וכן את הסובלנות שגילה הרב הצבאי בענייני כשרות, שירות נשים, חילול שבת והשתתפות הצבא ביישום "תוכנית ההתנתקות".

במאמר נטען בין היתר שהרב "מסייע לרצח, לגילוי עריות לביטול מצוות יישוב הארץ...". סגל הורשע בבית משפט השלום ובהמשך במחוזי. "הדברים מהווים השפלה והעלבה היורדות לליבת כבודו ותפקידו של הרב הצבאי כאיש הלכה וכאיש צבא וכי הם מסכנים, בוודאות קרובה, את תפקוד הרבנות הצבאית בכלל ואת תפקוד הרב הצבאי בפרט", נכתב בפסק הדין המרשיע. הבקר זיכה העליון פה אחד את סגל.

השופטת מרים נאור שעמדה בראש הרכב השופטים צילום: אלכס קולומויסקי

בדרכו לזיכוי צמצם העליון את 'הלכת אונגרפלד' שחלשה על עבירת העלבת עובד ציבור. בפרשנותה של העבירה, כתבה הנשיאה מרים נאור, נדרש למצוא את "שביל הזהב" בין הערך המוגן הניצב בבסיסה – תפקודו התקין של המנהל הציבורי – לבין חופש הביטוי. נאור סבורה שיש להותיר את יסוד ה"העלבה", ולא להגבילה רק לאיומים או הסתה לאלימות נגד עובדי הציבור כעמדת האגודה לזכויות האזרח. אולם, קבעה נאור, יש לצמצם את תחולת העלבון ולא להחילו כשמדובר בביטוי פוליטי העומד בראש הפירמידה של הביטויים. "אציע לצעוד צעד נוסף ולקבוע כי מקום שהביטוי המעליב הינו ביטוי פוליטי העבירה לא תחול ברובם המכריע של המקרים, אם לא בכולם", כתבה נאור ויישמה על המקרה הנוכחי: "המאמר מותח ביקורת על פועלו (או לפי הטענה, היעדר פועלו) של הרב הצבאי לנוכח המדיניות הנהוגה בצה"ל בנושאים שונים ובכלל זה: תפישת הלחימה בצבא (כפי שהובנה על ידי המבקש), שילוב נשים בשורותיו, מעורבותו ב"תכנית ההתנתקות" והטענות בנוגע לחילול שבת ואי-שמירת כשרות במסגרותיו. שאלות אלה מצויות במוקד השיח הציבורי, הדיון בהן מעורר עניין ציבורי ויש לו חשיבות חברתית ניכרת".

בנוסף, כתבה נאור על היחס בין העולבים לנעלבים: "לשיטתי, ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך קטנה ההסתברות לפגיעה בערך המוגן של העבירה, ומנגד ככל שהגורם העולב הוא גורם מקובל בציבור הזוכה להערכתו כך תגדל ההסתברות לפגיעה".