• תפריט
מוסף באזז יוני 2013

מקוה לטוב

אחרי שנים של סגירוּת והזנחה, בית הספר החקלאי מקוה ישראל, פנינה ירוקה והיסטורית בלב גוש דן, משיק תהליך התחדשות ענק בהיקף של מאות מיליוני שקלים, שבסופו ייפתח לציבור הרחב. השאלה הקשה היא איך עושים את זה בלי להפוך לעוד קניון מצועצע בנוסח מתחם התחנה

יונת נחמני 08:2419.06.13

שדרת דקלי הוושינגטוניה, העטורה שדות חיטה בשלה משני צדיה, מזמינה את הדמיון לנחש מה מצוי במעבה הירוק שאליו היא מובילה, אך שערי הברזל התכולים־ירוקים הניצבים בין עמודי הכורכר סגורים כבר עשרות שנים. בדרך שבה עברו אלפי תלמידים, פועלים, אנשי הכשרה ואישים כמו הרצל ואיינשטיין לא עובר כיום כמעט איש. בית הספר החקלאי מקוה ישראל, פנינה יוצאת דופן של היסטוריה ירוקה בלב גוש דן, הוא כיום מתחם סגור, שכל ביקור בו מצריך תיאום מראש ואישור מיוחד, "גן נעול" עבור הציבור הרחב.

 

כל זה עומד להשתנות בקרוב עם מימוש התוכניות הגרנדיוזיות להתחדשות המקום, שסימנים ראשונים שלהן כבר ניכרים במתחם: את הסגירות וההזנחה, שקסמן בצדן, יחליף מתחם חינוכי־ציוני־חקלאי, הנשען על המורשת המקומית אך פונה אל העתיד. עלותו המשוערת של הפרויקט היא 70 מיליון שקל, אך יכולה גם להגיע לכמה מאות מיליוני שקלים. במאמץ הזה מעורבים עשרות גורמים, ובהם הנהלת מקוה ישראל, ארגון כי"ח (כל ישראל חברים, המוכר גם בשם אליאנס), קרן רש"י, המועצה לשימור אתרים, פארק אריאל שרון ומינהל תמ"ר (תשתיות מורשת לאומית) במשרד ראש הממשלה. כל אלו צריכים להחליט לאיזה כיוון יתפתח הכפר, עד כמה ייפתח לקהל הרחב, ועד כמה, אם בכלל, ייכנסו לשטחו גורמים מסחריים. מדובר בתהליך ארוך שמתחיל בימים אלה ועתיד להימשך עוד שנים רבות. מקוה ישראל, לפיכך, נמצא כעת בצומת דרכים: הכיוון ברור, הדרך המובילה אליו - הרבה פחות.

 

"מקוה היה סמן דרך לישראלי העתידי, והכל בו היה הראשון - היקב ראשון, המכוורת ראשונה", מסביר אילן כהן, יו"ר הדירקטוריון של מקוה ישראל. "החקלאות היתה ההייטק של פעם, וכעת מקוה רוצה להוביל שוב את הישראלי העתידי לצד ריאה ירוקה ושימור המורשת.

 

רחבת הכניסה למקוה ישראל ובמרכזה בית הכנסת ההיסטורי. יו"ר מקוה אילן כהן: "אנחנו מנסים לאזן פונקציונליות עם יופי. במציאות הכלכלית הקיימת זה אינו פרויקט קל" רחבת הכניסה למקוה ישראל ובמרכזה בית הכנסת ההיסטורי. יו"ר מקוה אילן כהן: "אנחנו מנסים לאזן פונקציונליות עם יופי. במציאות הכלכלית הקיימת זה אינו פרויקט קל" צילום: תומי הרפז

 

"האתגר הקשה כאן הוא לאזן בין חינוך, שהוא ההצדקה המוסרית של מקוה, לבין היסטוריה וטבע. אנחנו רוצים מקום חי ותוסס, אבל איך בית ספר פעיל מסתדר עם קהל רחב? ואיך משמרים מקום כך שהוא נאמן למקור אבל עדיין הופך למקום חי? אנחנו מנסים לאזן פונקציונליות עם היופי של המקום. במציאות הכלכלית הקיימת זה אינו פרויקט קל, אבל אני מקווה שנהיה נחושים".

 

"כתם מעורר תיאבון על המפה"

 

מקוה ישראל הוקם ב־1870 על הדרך מיפו לירושלים, פרי חזונו של קרל נטר, ממייסדי ארגון הסיוע היהודי־צרפתי אליאנס ומזכירו הראשון. נטר גייס כספים מחברי אליאנס ומהברון אדמונד דה רוטשילד, ואחרי שהשיג מהשלטון העות'מאני רישיון להקמת בית ספר וחוות הכשרה חקלאית התיישב עם תלמידו הראשון על גבעת כורכר שוממת בסמוך ליפו. בלילות לנו השניים במערה למרגלות הגבעה; בבקרים, עם קבוצת פועלים, החלו בהקמת הבניין הראשון של בית הספר, לצד נטיעת גפנים וגידולים חקלאיים נוספים. מאז ליווה בית הספר את דברי הימים של הציונות: בין היתר הוא אירח את הפגישה בין הרצל לקיסר וילהלם השני ואת המטוס הראשון שנחת בפלשתינה, שימש בסיס לכוחות ההגנה, והיווה את הרקע לפיתוח ה"דווידקה", המרגמה העברית הראשונה (בידי המורה דוד ליבוביץ), ולהקמת המכון הביולוגי־פדגוגי, הגוף הוותיק מבין אלה שחברו להקמת אוניברסיטת תל אביב (שהוקם בידי המורה יהושע מרגולין).

 

הלב ההיסטורי של מקוה ישראל עוצב בהשראת בתי חווה צרפתיים מהמאה ה־19. יופיים של בתי האבן הישנים, שנבנו מאבני כורכר שנחצבו במקום, ניכר גם מתחת לצלקות הזמן. רבים מהם ננטשו והפכו למחסנים, לא לפני שהוטלאו בהתאם לצרכים: פה נפערו חלונות, שם נסתמו פתחים, חלקים לא רצויים הוסרו, ומפגעים אסתטיים כמו מזגנים ותריסולים השתלטו על חזותם. לקיר אחד המבנים צמוד גרם מדרגות לשום מקום. אבל גם לסדקים מעוטרי האזוב והעובש, לצבע המתפורר ולחלודה נלווה קסם מיוחד.

 

עם הקמת המדינה הגיע שטח בית הספר ל־3,500 דונם, שצומצמו ל־3,300 עם סלילת נתיבי איילון. ברבות השנים נבלע בית הספר במטרופולין המתפתח של גוש דן - ועם התפשטות השטח הבנוי סביבו החלו גם לחצי הנדל"ן. ב־1976 יזם השר חיים בר־לב, בוגר בית הספר, את "חוק מקוה ישראל" שנועד להילחם בלחצים, לשמר את ייעודו החקלאי של בית הספר ולהגן על אדמותיו, ובמיוחד על 40 הדונמים של הכפר ההיסטורי ו־13 המבנים שבשטחם, שהוגדרו כמבנים לשימור מחמיר.

 

תמונה היסטורית של מקוה ישראל תמונה היסטורית של מקוה ישראל צילום: משה מילנר, לע"מ

 

"במשך 25 שנה אנחנו נלחמים בנדל"ניסטים שהיו להם רעיונות לגבי מקוה", אומר האדריכל סעדיה מנדל, יו"ר הוועד המנהל של המועצה לשימור אתרים ומי שהיה אחראי על שימור חלק מהמבנים לקראת חגיגות המאה של מקוה. "הכתם הירוק הגדול בצילומי האוויר הוא מפתה, ממש מעורר תיאבון. בכל פעם צץ זאב נד"לני אחר שאמר 'נבנה שכונה קטנה בשוליים ועם זה יהיה כסף לשקם את המתחם ההיסטורי'. אבל שמרנו באדיקות על הקרקע ולא נענינו לפיתויים".

 

חוק מקוה בלם את השתלטותם של גורמים מסחריים על תחנה חשובה בתולדות ישראל. מקוה, שהיה שטח בנוי בלב מרחבים פתוחים, הפך לשמורה ירוקה בלב המטרופולין, המאכלסת כיום שלושה בתי ספר פעילים: תיכון חקלאי חילוני, תיכון חקלאי דתי ובית ספר ישראלי־צרפתי. רק תלמידי בית הספר הדתי עדיין לומדים במתחם ההיסטורי שבו נולד בית הספר. בסך הכל מאכלסים את מקוה כ־1,200 תלמידים, חלקם אף גרים בפנימיות בכפר. לצדם גרים תושבים ארעיים, חלקם מדריכים ומורים בבתי הספר, ותושבי קבע בעלי בתים קטנים בפאתי המתחם. גם המועצה לשימור אתרים קבעה כאן את משכנה, ב"בית המורים", בצעד שהכיר בחשיבותם של המתחם ההיסטורי ושל שימורו.

 

"הסגירות שמרה על המתחם מהכסף הגדול"

 

חזון השימור האופטימי־אך־מעורפל גובש בשלושה ימים, בסדנה שנערכה לפני כשנתיים בהשתתפות נציגי גופים בעלי עניין: כ־70 אדריכלים ומתכננים, אנשי המועצה לשימור אתרים, אנשי תרבות וחינוך, נציגי ממשל, אנשי אליאנס וקרן רש"י, נציגי עיריית חולון ונציגי פארק אריאל שרון השכן (שמקוה ישראל נכלל בשטחו) והנהלת בית הספר.

 

כדי להוציא לפועל את החזון ששורטט נקבע כי תוקם קריית חינוך חדשה לכל בתי הספר שפועלים במתחם, בעלות של כ־16 מיליון שקל (60% במימון המדינה ו־40% מכספי אליאנס וקרן רש"י). תכנון הקריה החדשה והנוף סביבה, כך נקבע, יעשה שימוש בחומרים ובמאפיינים של הבנייה המקוואית המקורית, כדי לשמור על אופיו של המקום. העבודות להקמת הקריה הזאת כבר החלו, ולכשיושלמו היא תקלוט את הפעילות שמתבצעת היום במרכז ההיסטורי - מה שיאפשר את עבודות ההצלה והשיקום המקיפות, שיכללו גם טיפול אינטנסיבי בתשתיות. כהכנה לפעולות הללו הושק כבר לפני שנתיים תהליך תיעוד מדוקדק של המבנים, שיסתיים כנראה בשנה הבאה; תהליך התיעוד והתכנון כשלעצמו מוערך ב־7 מיליון שקל וממומן על ידי קרן רש"י, מינהלת תמ"ר והמועצה לשימור אתרים. 

 

  •  בית נטר, 1871, צילום: תומי הרפז
    בית נטר, 1871
    |
    צילום: תומי הרפז
  • בית היקב, 1887. קירותיו הבנויים מסלעי כורכר והמרתף שלו, עם האולמות רחבי הידיים, בעלי קמרונות, צילום: תומי הרפז
    בית היקב, 1887. קירותיו הבנויים מסלעי כורכר והמרתף שלו, עם האולמות רחבי הידיים, בעלי קמרונות
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  ויתקון (משמאל) וציונוב (באמצע) בבית המתמחים. "התשתיות והנוף חודרים למתחם ההיסטורי", צילום: תומי הרפז
    ויתקון (משמאל) וציונוב (באמצע) בבית המתמחים. "התשתיות והנוף חודרים למתחם ההיסטורי"
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  רעפים צרפתיים מהמאה ה־19, צילום: תומי הרפז
    רעפים צרפתיים מהמאה ה־19
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  הצעה למוזיאון לתולדות מקוה ישראל בחלל הנטוש שמעל בית הכנסת, הדמיה: ציונוב ויתקון אדריכלים
    הצעה למוזיאון לתולדות מקוה ישראל בחלל הנטוש שמעל בית הכנסת
    |
    הדמיה: ציונוב ויתקון אדריכלים
  •  בית המתמחים, 1893. שימש למגורי קבוצות פועלים שהוכשרו לעבודה במקום, ואחר כך יצאו להקים יישובים , צילום: תומי הרפז
    בית המתמחים, 1893. שימש למגורי קבוצות פועלים שהוכשרו לעבודה במקום, ואחר כך יצאו להקים יישובים
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  בית הפרחים, 1896. נבדל מהבתים האחרים במתחם בשל סגנונו הערבי, המתאפיין בתקרה שטוחה ובמשרביות, צילום: תומי הרפז
    בית הפרחים, 1896. נבדל מהבתים האחרים במתחם בשל סגנונו הערבי, המתאפיין בתקרה שטוחה ובמשרביות
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  הפיקוס הבנגלי הענק, צילום: תומי הרפז
    הפיקוס הבנגלי הענק
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  מבט על כביש הכניסה למתחם ההיסטורי מכיוון בית נטר, צילום: תומי הרפז
    מבט על כביש הכניסה למתחם ההיסטורי מכיוון בית נטר
    |
    צילום: תומי הרפז
  •  מניחים את הרעפים על גג בית המתמחים, שיהפוך למרכז החינוכי הארצי של כי"ח, צילום: תומי הרפז
    מניחים את הרעפים על גג בית המתמחים, שיהפוך למרכז החינוכי הארצי של כי"ח
    |
    צילום: תומי הרפז

 

בתום העבודות מקווים במקוה לפתוח את השערים לקהל הרחב. "הפנינה הזאת צריכה להיות פתוחה לציבור, לא הגיוני שהיא תהיה סגורה לקהל", מסביר היו"ר כהן. "הסגירות שמרה על מקוה מפני הכסף הגדול ומהעובדה שהנדל"ן שווה מיליארדים, אבל זה גרם להזנחה. אבל אני נחרד מהמחשבה שאם נפתח יותר מדי, נהרוס את היופי שנשמר כל השנים; אני נחרד בדמיוני לראות במקוה מנגליסטים מנפנפים. המתחם צריך להיות נגיש לקהל, אבל בצורה מבוקרת וחכמה עם גדר".

 

תנאי השימור הנוקשים מגבילים את השימושים שיעשו בבנייני המתחם. החזון הוא מרכז לחינוך חקלאי שיכלול מרכז מבקרים, אך לא ברור למה כל מבנה במתחם ההיסטורי ישמש. "זה משהו שיגובש לאחר שתסתיים תוכנית האב, שעל בסיסה תגובש תוכנית מתאר שתקבע את אחוזי השימוש ואחוזי הבנייה מול השטח הלא בנוי", מסביר כהן. "לכל מבנה יהיה שימוש, אבל כל דבר שנעשה כאן צריך להתאים לחזון: היקב, למשל, יכול להיות מקום מדהים לקניון, חתונות ומסיבות, אבל אני אחפש בו מקום לעסוק בנושא היין, עם אפשרות למגמה ליין. לא נראה לי שנעשה מקום מסחרי. אם נכניס אכסנה ולינה - אני לא רואה את עצמי מכניס את רשת הילטון", הוא מוסיף בזהירות.

 

דברים כאלה כבר קרו במתחם התחנה בנווה צדק, שהפך לקניון בניחוח היסטורי, ומאיימים לקרות גם במתחם שרונה בסמוך לקריה.

"אנחנו לא נכניס אף סוחר אם הוא לא יתרום להיסטוריה, לסביבה או לחינוך, או אם התועלת הכלכלית שלו לא תתאים לחזון. נחייב בכל חוזה שתהיה במבנה התייחסות ויזואלית לסיפור של המקום".

 

מנדל, מצדו, מנסה להפיק לקחים משני הפרויקטים הללו. "בשימור התחנה הכוונות היו טובות מאוד, אבל הפריטו את המקום וזה שקיבל את החוזה (חברת ויתניה - י"נ) עושה מה שבא לו. אסור להפריט מתחם שלם לשימור, וקשה לי לומר שהמתחם הזה מספר היום את הסיפור של התחנה. זה נהיה מישמש - מקום נחמד מאוד לחתן וכלה, אבל בין זה לשימור התרחקנו. גם בשרונה הפריטו את המקום, ואומרים שיש פיקוח, אבל אני סקפטי. העיקרון הוא שצריך שהמתחם יישאר בשליטת הציבור. אישית, אני אופטימי שבית הספר והמתחם ההיסטורי יצליחו לשרוד בצורה טובה גם אם הם יהפכו לחלק מפארק שרון".

 

אתה בטוח שעדיין יש מקום לבית ספר חקלאי?

"אין ספק שהזמנים השתנו והיום הנושא הזה אינו רלבנטי. מאז קרל נטר ואליאנס ורוטשילד עברו 150 שנה והכל השתנה. לכן אין ספק שאם רוצים לשמר יש לחשוב על תוכן חדש".

 

האפשרויות לתוכן כזה, שעליהן מצביעים כהן וגם צוות האדריכלים שפועלים במקום, לא פוסלות על הסף בית קפה, מלון ומסעדה שישרתו את המבקרים. נוסף על כך, ההנהלה מקדמת את התפיסה שמקוה אינו רק מוסד חינוכי אלא פרויקט לאומי, שלהחייאתו נדרשים תקציבים נוספים. כך נבדקת האפשרות שאונסק"ו יכריז על מקוה כאתר מורשת עולמית, הכרזה שאם תצא לפועל יהיו גם לה היבטים תקציביים משמעותיים.

 

"האתגר הוא לא לחסום פיתוח עתידי"

 

תהליך השימור של בתי המתחם ההיסטורי אמור להימשך כעשור, וכבר החל ב"בית המתמחים", שבו התגוררו קבוצות הפועלים והפועלות שהוכשרו לעבודה חקלאית. הרעפים האדמדמים הישנים הוסרו מהמבנה, נוקו אחד אחד כדי להסיר את סימני הזמן, והורכבו בעדינות מחדש: אחרי הכל, לרעפים, תוצרת צרפת של המאה ה־19, אין תחליף.

 

מי שעמלים על שחזור המבנה ועל הוצאת החזון לפועל הם שני אדריכלים צעירים, ליאור ציונוב וליאור ויתקון, שהופקדו על תכנון תוכנית האב שעל פיה ישומר המתחם. השניים פתחו את המשרד המשותף שלהם ב־2004, ולצד פרויקטים חדשים כמו תכנון מוזיאון אום אל־פחם (עם אדריכל אמנון בר אור) רשמו לזכותם גם הצלחות מרשימות על התפר ההיסטורי, ובהן תכנון הארכיון של זכרון יעקב, מבנה מודרני בלב מרקם היסטורי לשימור, וכן שימור מתחם השוק במרכז פרדס חנה. המעורבות של שני הליאורים בכל שלבי תהליך ההתחדשות מתיישבת היטב עם התפיסה האדריכלית שלהם, המאופיינת בראייה רחבה, תהליכי למידה מדוקדקים וליווי של כל פרויקט ברמה הכוללת, מעיצוב פנים דרך תכנון מרחבי ועד לתוכניות מתאר.

 

ויתקון וציונוב מלהטטים בין שלל הגורמים שפועלים במקום - הדירקטוריון, ההנהלה, אליאנס, המועצה לשימור אתרים, אנשי פארק שרון ושלל ועדות מחוזיות - והתפיסות השונות על מימוש חזון ההתחדשות. בביקורים עמם במתחם ההיסטורי חשוב להם להדגיש כמה מלאכתם היא עדינה ומורכבת, ועד כמה היא מנסה להגיע לאיזון. "השאלה היא איך להחיות את מקוה ולשמור עליו תוך הקפדה על איזונים, והאתגר שלנו הוא לעבוד תוך הסתכלות לעתיד, ובעיקר לא לחסום אפשרויות עתידיות לפיתוח", מסביר ציונוב.

 

פרויקט השימור של מקוה כולל שימור ספציפי של בית המתמחים בהקשר למתחם ההיסטורי ותכנון קווי המתאר של המתחם ההיסטורי כולו. מורכבות הפרויקט, מסביר ויתקון, מתבטאת בטשטוש הגבולות בין המרכיבים והאילוצים: "התשתיות והנוף חודרים למתחם ההיסטורי, ויש גורמים חיצוניים כמו ההיבט הכלכלי ושאלות מימון. יש גם שלושה בתי ספר פעילים מסביב, וזה פרויקט חינוכי וציוני".

 

בסיום השימור בית המתמחים יהפוך למרכז החינוכי הארצי של "כל ישראל חברים", ויכלול משרדים, חדרי ישיבות ומרכז הכשרה. "כי"ח באים עם אג'נדה ללמד את הדור הבא; חינוך מדבר על העתיד, וחלק מהקונספט שלנו הוא להראות את זה ברמה מאורגנת", אומר ויתקון, "יש ישיבות סוערות על כל פרט, ויכוחים ודיונים על כל אבן, צבע וגוון, על כל כניסה ובליטה, או על איפה לשים את המעלית, בחוץ או בפנים".

 

בכלל, עושה רושם שאתם צריכים ללכת בין הרבה טיפות, כבר בשלבים המוקדמים האלה. בית המתמחים משמש מעין פיילוט לתהליך הכולל, ועיניהם של כל הגורמים המעורבים נשואות אליו - לעתים ממש במובן המילולי, כמו במקרה של המועצה לשימור אתרים ששוכנת בבניין ממול.

"הביורוקרטיה המודרנית מייצרת תבניות שקשה לפרוץ ולחדש. לרגולטור יש אחוזים בארכיטקטורה, בעיקר במבני ציבור ובפרויקטים מרחביים. במקוה יש דיאלוג קשה וחיובי על האיזונים בשיקולי השימור, שמכניסים אליהם גם שיקולים הומניים וחברתיים. אנחנו שמחים לייצר את הדיאלוג הזה, ואנחנו מקשיבים ומתדיינים ולומדים. הדינמיקה בין הגורמים השונים, שהם לא אויבים אלא מסייעים, היא חלק מהתהליך. במקרה של מקוה זו דינמיקה חיובית, וזה ממש לא טריוויאלי. זה תהליך מעניין שנעשה בצורה תרבותית, גם הוויכוחים. המטרה, שעליה כולם מסתכלים, גדולה יותר מרעף ואבן יחידים".

"ניקח קצת אחורה ונראה את המורכבות"

 

אלא שבית המתמחים הוא עניין פתור לעומת שאר הפרויקט, כיוון שתוכנית השימור עדיין לא קבעה מה יהיו יעדי המבנים. כך, למשל, בית היקב: "היינו שמחים לראות בו יקב פעיל ומודרני שיחנך את יינני העתיד, אבל יכול להיות שזה לא יתממש", אומר ויתקון. אפשרויות אחרות שעומדות על הפרק הן העברת המכון הישראלי ליין למבנה, או פתיחת מגמת ייננות שתפעל בו.

 

בית הכנסת, שאתם מופקדים גם על שימורו, ישנה את ייעודו?

"הקומה הראשונה תישאר פחות או יותר כמו שהיא, ובשנייה יהיה מוזיאון מודרני שבו המוצגים ידברו ולא החלל. אחד הרעיונות הוא למקם שם תערוכה קבועה של כי"ח, שהוצגה בהוטל דה־ויל בפריז".

 

עם כל הטלאים שנוספו לבניינים, איך בוחרים מה לשמר?

"נייצב את המצב הפיזי לפני השינויים האחרונים. אם יש מקום שהוא בליל של דברים, ניקח קצת אחורה ונראה את המורכבות, כך שחלק יהיה מלפני 150 שנה וחלק לפני 20 שנה. החזון נוגע למורכבות, ולכן טוב שכל מבנה הוא מורכב. חלק מהאג'נדה הוא גם להכניס אלמנטים מודרניים פנימה".

 

מה לגבי התכנון לכל המתחם ההיסטורי?

"מקוה רוצה תהליך של הנגשה חברתית - להיפתח לכלל הציבור, על הצרכים המגוונים שלו. במקרה הזה הציבור כולל תושבי קבע, תושבים לזמן ארוך, אורחים לרגע וכלל האוכלוסייה. הרעיון הוא לייצר נתיב מוחשי אבל סמוי מהעין, של מסלול טיול שתופר את המבנים ביחד. הוא יעבור בין המבנים והשימושים השונים, ייכנס ללובי, ייצא למרפסת".

 

אפרופו נתיבים, היום נתיב הכניסה ההיסטורי למקוה מפוספס לחלוטין. התוכנית שלכם מתייחסת לזה?

"ברור שאת חוויית ההתרגשות שנבנית עם ההתקרבות למתחם ההיסטורי אי אפשר לייצר במקום אחר. שם זה התחיל, והכניסה חייבת להיות משם. השאלה כאן היא הממשק של המתחם עם הסביבה: בעניין הזה מעורבים משרד התחבורה, מחוז תל אביב ופארק אריאל שרון, שמבקש לפתוח את השער לציבור ורואה בזה לא רק חשיבות שימורית, אלא גם מרחבית".

 

היהלום הירוק: הגן הבוטני הראשון בישראל

 

תוכניות השיקום של מקוה ישראל כוללות גם את שיקום הגן הבוטני במקום, המשתרע על פני כ־90 דונם. הגן, הראשון מסוגו בארץ, היה היהלום בכתר של מקוה ישראל; מאז כרסמה בו ההזנחה, אולם יופיו ועושרו עדיין ניכרים לעין. הוא מכיל 1,200 מיני צמחים ועצים נדירים, ובהם חורשת האיקליפטוסים הראשונה בישראל, ארז לבנון יחיד ששרד ממטע שנשתל ב־1923, קוקוס מאפריקה, פיטוספורום מיפן ועוד. שדרת עצי דקל מחלקת את הגן לשניים: בחלקו הדרומי גדלים בערבוביה עצים מזנים שונים; החלק הצפוני, המוקפד יותר, מוקדש לסגנונות גינון, וחלקותיו מופרדות זו מזו ברשת של שבילים ושיחים. במרכז הגן ניצבת פרגולה ארוכה שעליה מטפסים יותר מ־50 זנים, שנועדו למלא את הגן בפריחה מתמדת, כל אחד בעונתו. אגב, במקום אחר במקוה עדיין ניצב פיקוס בנגלי ענק שניטע ב־1888, פיתח שורשי אוויר וגזעים משניים ומשתרע על דונם שלם.   

קיץ בגן הבוטני במקוה ישראל קיץ בגן הבוטני במקוה ישראל צילום: תומי הרפז

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x