$
מוסף 03.01.2013

שער הניצחון

עמוד השער של המגזין היוקרתי "הניו יורקר" הוא לפעמים סופר־פרובוקטיבי, אבל תמיד חד, מבריק ומתוחכם, ומשאת נפשו של כל מאייר בעולם. פרנסואז מולי, העורכת האמנותית של המגזין שחשפה השנה דווקא את השערים שהוחלט לגנוז, מספרת למוסף כלכליסט למה הם אלה שמגלים את האמת הפנימית של "הניו יורקר"

טלי שמיר, ניו יורק 08:3803.01.13

אשה שחורה וגבר חרדי מתנשקים. אחמדינג'אד מקבל הצעה הומואית בשירותים. היטלר יושב זעוף באולם קולנוע, וסביבו אנשים שמתפקעים מצחוק. בלרינה מופיעה כשפטמתה מציצה מבעד לשמלתה האלגנטית. חצאיתו של האפיפיור מתעופפת

 אחד השערים הידועים של "הניו יורקר", מ־1976 - ניו יורק כמרכז העולם. איור של סול סטיינברג אחד השערים הידועים של "הניו יורקר", מ־1976 - ניו יורק כמרכז העולם. איור של סול סטיינברג איור: Saul Steinberg

אל על וחושפת את תחתוניו הארוכים. אלו הם רק כמה מהדימויים שמופיעים ב"Blown Covers", ספרה של פרנסואז מוּלי, העורכת האמנותית של "הניו יורקר", שמציג איורי שער שהוכנו עבור המגזין האמריקאי הנחשב אבל לא ראו אור מעולם.

 

"הניו יורקר" אינו סתם שבועון נחשב. ככל הנראה מדובר במגזין היוקרתי ביותר בעולם, ואיור השער שלו נהפך במרוצת 87 שנות קיומו לאחד מחלונות הראווה החשובים ביותר למאיירים וקריקטוריסטים - כזה שפרסום בו שמור רק לשנונים, למדויקים ולאינטליגנטים שבהם. "אם אתה מאייר, איור של שער ב'ניו יורקר' הוא נוצה גדולה מאוד בכובע שלך", אמרה ל"פורבס" הקריקטוריסטית ליזה דונלי, שמאיירת עבור "הניו יורקר" יותר מ־30 שנה ועדיין לא זכתה לקבל שער.

 

"Blown Covers" (משחק מילים דו־משמעי: גם "שערים מבוטלים" וגם "סיפורי כיסוי שנחשפו") מציע הצצה חד־פעמית להליך הסינון הקפדני והמדוקדק שהופך את שער "הניו יורקר" לאיקון קלאסי שכזה - בעיקר דרך איורים שנדחו, צונזרו או נגנזו, ורובם נחשפים בספר לראשונה. בין השערים שנדחו מולי משבצת מדי פעם שערים פרובוקטיביים שדווקא כן פורסמו ועוררו סערה, ומספרת את הסיפורים שמאחוריהם.

 

ההחלטה מה מתפרסם ומה לא היא פעמים רבות פרוזאית: העיתון פשוט מזמין יותר משהוא יכול להכיל. "לרוב שערים נפסלים לא בגלל חשש מתגובות, אלא מסיבות לוגיסטיות. אנחנו מגזין שבועי ויש לנו רק שער אחד בשבוע", מסבירה מולי בראיון ל"מוסף כלכליסט". "זו, למשל, דוגמה טובה", היא אומרת ומדפדפת לאיור בעמוד 63, שבו מופיעה שרה פיילין מושיטה בשמחה את אצבעה אל הכפתור האדום ונעזרת בהוראות על כף ידה - איור מימי המירוץ לנשיאות ארצות הברית ב־2008. "יש נושאים שהם כל כך טובים, ואנחנו מקבלים הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לעשות בו שימוש. זו הסיבה שמאוד שמחתי לכתוב את הספר הזה, כי השערים שלא מתקבלים הם לא בהכרח פחות טובים. זה תהליך, והתהליך לפעמים מעניין יותר מהמוצר המוגמר".

 

יד חופשית להתעלם מהמציאות

 

שער של שרה פיילין לוחצת על הכפתור האדום שלא פורסם שער של שרה פיילין לוחצת על הכפתור האדום שלא פורסם איור: John Cuneo

"הניו יורקר" הוא שבועון שנולד ב־1925 כמגזין הומור מתוחכם, אבל החל לשלב גם עיתונות וספרות רצינית ומיצב את עצמו כמגזין איכותי שעוסק בנושאי השעה, בתרבות ובחברה, ומפרסם סיפורים, שירים ואיורים מקוריים. בתוך ים המגזינים האמריקאיים הוא מצליח להתבלט במקצועיותו, ברמתו האינטלקטואלית, בשנינותו ובהתרחקותו מהצהוב והנמוך. הבידול הזה מאפשר לו לשרוד גם בתקופה שבה עיתונים אחרים נסגרים. גם "הניו יורקר" סובל מירידה דרמטית במספר עמודי המודעות (כרבע, למשל, אבדו ב־2009), אבל ב־2011 המכירות של המגזין עלו בכ־3% בעוד שאר המגזינים איבדו כ־10% מקוראיהם. כיום יש לו יותר ממיליון קוראים, רבים מהם מנויים נאמנים (ממוצע השנים למנוי עומד על עשר שנים). נוסף עליהם, את השערים שלו רואים עוד מיליונים רבים, בדוכנים ובאינטרנט.

 

ואמנם, השערים הם אחד הדברים המרכזיים שמייחדים את המגזין, לצד הקריקטורות בעמודי הפנים, פרי עטם של מיטב הקריקטוריסטים האמריקאים: רוברט קראמב, ארט ספיגלמן, פטר ארנו, רוז צ'אסט ואחרים. האיורים מצוירים ביד, באסתטיקה שמתכתבת עם העבר; אל מול השטף הדיגיטלי העכשווי, זה בהחלט לא עניין של מה בכך. מולי מספרת שבכל אלפי הגיליונות שלו, רק באחד התפרסם על השער צילום (וגם הוא היה משולב באיור, של וויליאם ווגמן, מפברואר 2000). "מה שטוב ב'ניו יורקר' זה לא שהוא עושה משהו חדש, אלא דווקא העובדה שהוא עושה דברים באותו אופן שבו הם נעשו בימי השיא של המגזינים, בשנות העשרים והשלושים", היא מסבירה.

 

השערים מציגים פעמים רבות זווית רעננה על נושאים בוערים, ומשפיעים על שיחות סלון בכל רחבי ארצות הברית - אבל בניגוד לרוב עולם העיתונות, "הניו יורקר" לא כובל את עצמו לסדר היום הציבורי, וקורה לא פעם ששעריו סתם פיוטיים או שנונים ומצחיקים ועוסקים בעניינים שאינם נמצאים בכותרות, ואפילו אינם קשורים לכתבות שמופיעות בפנים. "אתה אף פעם לא יכול לצפות מראש איך ייראה השער של 'הניו יורקר'", מסבירה מולי. "אם אין לנו משהו מעניין להגיד, אנחנו לא חייבים. אנחנו לא חייבים 'לדבר על הצונאמי'. כשסטיב ג'ובס מת למשל, זה היה ביום רביעי בבוקר, וכבר היה לנו שער בדפוס. שאלתי את דיוויד רמניק (עורך 'הניו יורקר') אם הוא רוצה לראות סקיצות לשער על ג'ובס, והוא אמר: 'זה חייב להיות דימוי מוצלח מאוד'. לא מצאנו שום דבר שרמניק אהב מספיק, אז לא עשינו שער סטיב ג'ובס. 'טיים' ו'ניוזוויק' חייבים לעסוק בנושאים האלה; אנחנו לא".

 

עוד שער גנוז: בריאת אובמה, מחווה לפרסקו הידוע של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית עוד שער גנוז: בריאת אובמה, מחווה לפרסקו הידוע של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית איור: Barry Blitt
מיניות, גזע, דת וקצת היטלר

 

מולי (56) התפרסמה בשנות השמונים כשהוציאה לאור את מגזין הקומיקס האלטרנטיבי "RAW", עם בן זוגה אמן הקומיקס ארט ספיגלמן, מחבר "מאוס" - רומן גרפי זוכה פוליצר שמבוסס על קורות אביו בשואה ומתאר את היהודים כעכברים. ל"הניו יורקר" הגיעה בשנות התשעים. בתחילת אותו עשור עבר המגזין מהפך בניצוחה של העורכת טינה בראון, שהפכה את "הניו יורקר" לעכשווי, צבעוני ונגיש יותר - בלי לאבד את רוחו המקורית. כחלק מהמהפך הובא אל המגזין גם ספיגלמן, ואחד השערים הראשונים שעיצב עורר סערה גדולה. בשער, לרגל יום האהבה, מופיעים איש חרדי ואשה שחורה מתנשקים בלהט. מתברר שגם השער הזה נפסל כמה פעמים. "המו"ל אמר: 'אתם לא יכולים לפרסם שער כזה. גם ככה החסידים מואשמים שהם הולכים לזונות שמתחת לגשר ברוקלין'", סיפר ספיגלמן באירוע שנערך לכבוד ספרה של מולי במרכז 92Y במנהטן. רק ברגע האחרון הוחלט להוריד את השער לדפוס.

 

הכוונה של ספיגלמן לא היתה לרמז למה שעושים החרדים מתחת לגשרים בלילות, אלא לעורר דיון על היחסים האלימים באותה תקופה בין החרדים והשחורים בניו יורק. הדיון אכן התלהט, עד כדי מכתבים זועמים וטלפונים בלתי פוסקים של קוראים שביקשו לבטל את המינוי שלהם. בראון, שאהבה את הסערה הזאת, החליטה לשכור גם את מולי כמנהלת האמנותית, מתוך תקווה שהשילוב בין השניים יביא אל "הניו יורקר" את הרוח הבועטת שאפיינה את "RAW". וזה אכן קרה. "נראה שהיא אוהבת להיות שערורייתית", כתבה הקריקטוריסטית דונלי על מולי.

 

מולי, שטוענת שעבודתה ב"ניו יורקר" היא "העבודה הכי טובה בעולם", משתדלת לטמון על שער המגזין את המוקשים הנפיצים ביותר של החברה האמריקאית: מיניות, גזע ודת (עם הופעות אורח של היטלר מדי פעם). אבל היא מנסה לעשות את זה בטעם, ובלי שהמוקשים יתפוצצו ברעש גדול מדי או יובנו שלא כהלכה. כשיש חשש כזה האיורים נגנזים; ברוב המקרים מולי פשוט תולה אותם על קירות משרדה בבניין קונדה נאסט (המו"ל של "הניו יורקר") בטיימס סקוור.

 

שער שנוי במחלוקת מ־1996, בעקבות הצילום המפורסם של נשיקת האחות והמלח בטיימס סקוור, ניו יורק, עם סיום מלחמת העולם השנייה שער שנוי במחלוקת מ־1996, בעקבות הצילום המפורסם של נשיקת האחות והמלח בטיימס סקוור, ניו יורק, עם סיום מלחמת העולם השנייה איור: Barry Blitt

 

לשער של ספרה היא בחרה באיור של בארי בליט ובמרכזו האפיפיור, עומד מעל רשת אוורור של הרכבת התחתית שמניפה את גלימתו אל על, כמו מרילין מונרו בסצנה המפורסמת מ"חטא על סף ביתך". את השער הזה החליטה מולי לגנוז אחרי שהתברר לה שלא כולם מבינים את הבדיחה. "כיוון שרמניק היה בנסיעה, הראיתי את הדימוי הזה לקבוצה של אנשים בעיתון - כולם אנשים אינטליגנטיים מאוד, אבל הם אנשים מילוליים. הם צחקו, אבל אז הם שאלו 'מה הקשר בין האפיפיור והכנסייה הקתולית למרילין מונרו?'".

 

מה באמת הקשר?

"אין קשר, כמובן. זה מה שקורה הרבה פעמים עם דימויים שהם לגמרי ויזואליים. מה שניסינו הוא לבקר את הכנסייה הקתולית ואת הסירוב שלה לחקור מקרים של התעללות מינית".

 

  • "הפוליטיקה של הפחד", שער מ־2008 של בני הזוג אובמה, לעג לחשש הרפובליקני נוכח מוצאו של אובמה, איור: barry blitt
    "הפוליטיקה של הפחד", שער מ־2008 של בני הזוג אובמה, לעג לחשש הרפובליקני נוכח מוצאו של אובמה
    |
    איור: barry blitt
  •  פרנסואז מולי, צילום: Sarah Shatz
    פרנסואז מולי
    |
    צילום: Sarah Shatz
  • שער גנוז של בלרינה שפטמתה מציצה מהשמלה, איור: M. Scott Miller
    שער גנוז של בלרינה שפטמתה מציצה מהשמלה
    |
    איור: M. Scott Miller
  • שער גנוז לרגל יום האם, איור: ארט ספיגלמן
    שער גנוז לרגל יום האם
    |
    איור: ארט ספיגלמן
  • שער גנוז לרגל יום האב, איור: ארט ספיגלמן
    שער גנוז לרגל יום האב
    |
    איור: ארט ספיגלמן
  • שער שצויר על רקע המתיחות בין חרדים לשחורים בניו יורק, איור: ארט ספיגלמן
    שער שצויר על רקע המתיחות בין חרדים לשחורים בניו יורק
    |
    איור: ארט ספיגלמן
  • עטיפת הספר "Blown Covers", שער של האפיפיור בהומאז' למרילין מונרו שנגנז, איור: Barry Blitt
    עטיפת הספר "Blown Covers", שער של האפיפיור בהומאז' למרילין מונרו שנגנז
    |
    איור: Barry Blitt

  

לתת לאמנים מֶגפון

 

איור שער נוסף של בליט, שעוסקת באותו נושא, לא הגיע גם הוא לקו הגמר. בשער הזה, לכבוד יום האב, מופיע כומר מחויך שעל ברכיו וסביבו ילדונים לא מאוד מחויכים. אפשר רק לנחש כמה ביטולי מינויים היו נרשמים אם האיור הזה היה מגיע לדפוס. בכלל, נראה שמאיירי "הניו יורקר" אוהבים לבדוק את הגבולות הפדופיליים בעיקר סביב יום האם ויום האב: בשער מצונזר של ארט ספיגלמן מופיעות אם בהיריון ובתה הילדה, גם היא הרה, מובילה עגלת בובה, שגם היא הרה. בשער גנוז אחר של בליט נראה אב מושיב את בתו הקטנה על ברכיו ושניהם מעשנים יחד.

 

אותו בליט, אחד ממאיירי השער הפוריים במגזין (יותר מ־70 שערים), אחראי גם על "פוליטיקת הפחד" - ככל הנראה אחד השערים השנויים במחלוקת בתולדות האנושות. בשער הזה, שהתפרסם בזמן הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2008, מוצגים ברק אובמה ורעייתו מישל כזוג טרוריסטים בבית הלבן ששורפים את דגל ארצות הברית. הכוונה היתה ללגלג על הימין, שרמז אז ללא הרף לחוסר נאמנותו של ברק "חוסיין" אובמה, אבל כמובן היו רבים שחשבו שהבדיחה היא על הזוג המלכותי בכבודו ובעצמו, ובליט נאלץ להגן על האיור שלו מעל כל במה תקשורתית בארצות הברית.

 

אבל, כאמור, לפעמים שערי "הניו יורקר" סתם מצחיקים, בלי שום קשר לאירועי השעה. אחד השערים היפים בספר הוא איור של מ' סקוט מילר, שנראה במבט ראשון כמו סתם ציור קלאסי של בלרינה, אלא שבמבט שני מתגלה שפטמתה של הרקדנית משתרבבת מהשמלה. זה נראה כמו מחווה לתקרית הסופרבול של ג'נט ג'קסון, אבל השער צויר עוד קודם לכן, ומילר טען ש"זה פשוט משהו שקורה לרקדניות כל הזמן". "זו דוגמה לדימוי שלא הופיע על השער, וחבל לי שלא, כי הוא נראה כמו פרודיה על שער ישן של 'הניו יורקר'", אומרת מולי.

 

מולי אומרת שמה שחשוב לה זה לעודד את האמנים לצייר את אשר על לבם ללא צנזורה. "'הניו יורקר' נותן לאמנים מֶגפון ונותן להם מקום לחזון", היא אומרת, "זה לא רק האסתטיקה, זה גם מה שיש להם להגיד על העולם סביבם".

 

נראה שהמקום הזה, לביטוי האישי, לשפה הפרטית, ליד האמן, הוא מה שמייחד את האסתטיקה של "הניו יורקר" יותר מכל - במיוחד אל מול מגמות השטנצים, האוטומציה והקיצוץ המסיבי בתקציבים בעולם המגזינים העכשווי. זה לא ש"הניו יורקר" מפנה גב לחדשנות דיגיטלית: למגזין יש מאות אלפי מינויים ואפליקציות בכל הפלטפורמות הדיגיטליות (האפליקציה שלו לאייפד היא בין המובילות בעולם בקטגוריית העיתונים), אבל מולי סבורה שיש בדפוס משהו ייחודי שחשוב לשמר במקביל. "בדפוס, כשאתה חוזר לדימוי, זה אותו דימוי. בדיגיטלי אתה לא יכול לחזור: הוא משתנה כל הזמן, אתה לא יכול לחצות את אותו נהר פעמיים. בדפוס יש בזה משהו נצחי ומשמר. אנשים אוספים את השערים של 'הניו יורקר' ומקשטים איתם את השירותים שלהם. אי אפשר לעשות את זה עם קינדל או אייפד".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x