דיוויד פוסטר וואלאס: מסע תענוגות לכאורה

 לאן שלא תביט בשיט התענוגות, זה שם: עדות לנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ולמעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה. כמה דוגמאות אקראיות לחלוטין: בחדר האמבטיה של תאי יש שפע מגבות עבות ורכות, אבל כשאני עולה לרבוץ בשמש איני צריך לקחת שום מגבת מתאי, כי בשני אזורי השמש של הסיפונים העליונים יש עגלות גדולות עמוסות במגבות עבות ורכות אפילו יותר.

העגלות האלה מוצבות במרחקים נוחים לאורך שורות אינסופיות של כיסאות-נוח מתכווננים בגמישות, שהם כשלעצמם כסאות-נוח לעילא ולעילא, חסונים דיים אפילו בשביל המשתזף עב-הבשר ביותר ועם זאת מפילי תרדמה בנוחותם, עם מסגרות עשויות סגסוגת כבדה שעליהן מתוח איזשהו אריג אקזוטי שמשלב את איכות ההתייבשות המהירה של הקנבס עם כושר הספיגה והנוחות של הכותנה – ההרכב המדויק של האריג עלום, אבל הוא שיפור מבורך לעומת המשטח של כיסאות-הנוח בבריכות ציבוריות, העשוי פלסטיק סופרמרקטי שנדבק ומפיק צלילי יניקה פלוציים כשאתה מזיז עליו את משקלך המיוזע – והאריג של כיסאות הנדיר אינו מחורץ או קלוע שתי וערב לאיזו רשת אלא עשוי משטח אחיד מתוח כמו תוף על המסגרת, כך שלא מוטבעים בגופך אותם פסי כיסא ורודים מוזרים בצד שאתה שוכב עליו.

אה, והעגלות בכל אחד מהסיפונים העליונים מאוישות בחוליה מיוחדת של אנשי-מגבת במשרה מלאה, כך שכאשר אתה צלוי היטב משני הצדדים ומוכן לפרוש ומזנק בקלות מכיסא-הנוח, אינך צריך להרים את המגבת ולקחת אותה אתך או אפילו לשנע אותה אל חריץ המגבות המשומשות שבעגלה, כי ברגע שהישבן שלך נפרד מהכיסא מופיע איש-מגבת ומסלק את המגבת בשבילך ומכניס אותה לחריץ. (למעשה אנשי-המגבות הם עד כדי כך הישגיים ביחס לסילוק המגבות המשומשות, עד שאפילו כשאתה קם לשנייה כדי למרוח שוב קרם הגנה או לבהות באופן מהורהר אל מעבר למעקה, לעתים קרובות כשאתה שב ומסתובב מתברר שהמגבת שלך נעלמה וכיסא-הנוח שלך מקופל שוב לזווית אחידה של º45, מצב המנוחה של הכיסאות, ועליך לחזור ולכוונן את הכיסא מחדש וללכת אל העגלה להביא מגבת רכה רעננה, שכמוה, חייבים להודות, יש רבות).

למטה, במסעדת חמשת הכוכבים קאראוול, המלצר לא רק יביא לך, למשל, לובסטר – וגם ימלא את צלחתך בלובסטר פעמיים ואפילו שלוש – במהירות של כדורי-מרץ, הוא גם ירכון מעליך עם מפצח צבתות ומזלג כירורגי נוצצים ויפרק למענך את הלובסטר, וכך יחסוך ממך את הטרחה הרירית הירוקה שהיא הדבר המעט-מפרך היחיד שקשור ללובסטר.

בקפה ווִינדסֶרף, למעלה בסיפון 11 ליד הבריכות, שם תמיד מוגשת בצהריים ארוחת מזנון בלתי רשמית, אף פעם אין אותו תור בהמי שהופך כל קפטריה למשהו מדכדך כל-כך, ורק ממנות הפתיחה יש משהו כמו 73 סוגים, והקפה משובח להפליא; ואם אתה סוחב כמה מחברות או שסתם יש לך יותר מדי דברים על המגש, ברגע שתיפרד מהמזנון יופיע מלצר ויישא למענך את המגש – כלומר, למרות העובדה שזו קפטריה, עומדים שם כל המלצרים האלה, כולם בז'קטים בסגנון נֶהרוּ ומגבות לבנות תלויות על זרועם השמאלית, שתמיד מוחזקת בתנוחה של זרוע שבורה או מנוונת, וצופים בך, המלצרים, בלי להישיר אליך מבט אבל תוך שהם סורקים אותך בחיפוש אחר איזו דרך קטנה לשרת אותך, ובנוסף גם מלצרי יינות בז'קטים בצבע שזיף מסתובבים בשטח כדי לראות אם אתה זקוק למשהו שמחוץ למזנון כדי להרטיב בו את הגרון... ובנוסף צוות שלם אחר של רבי-מלצרים ומפקחים משגיח על המלצרים ועל מלצרי היינות ועל המגישים חובשי המצנפות הגבוהות שבמזנון כדי להבטיח שלא יעלו אפילו על דעתם להניח לך לעשות בעצמך משהו שהם יכולים לעשות בשבילך. 

כל משטח ציבורי על הספינה שאינו פלדת אל-חלד או זכוכית או פרקט ממורק או עץ מלא ריחני כמו בסאונה, הוא שטיח קטיפתי כחול שאף פעם אינו מתכדרר ואף פעם לא מספיק לצבור ולו גרגר של מוך כי בחורים לבושי סרבל מהעולם השלישי תמיד מסתערים עליו בשואבי-אבק בעלי עצמת יניקה חזקה תוצרת סימֶנס. המעליות עשויות זכוכית יוּרוגלַס ופלדה צהובה ופלדת אל-חלד ומין חומר במרקם עץ שנראה מבריק מכדי להיות עץ אמתי אבל כשאתה חובט בו הוא משמיע צליל שדומה נורא לעץ אמתי.

ובל נשכח את שירות החדרים, שבשיט התענוגות שאני נוכח בו נקרא שירות תאים. שירות תאים ניתן בנוסף לאחת-עשרה ההזדמנויות הקבועות מראש בסדר היום לאכילה בפומבי, והוא זמין 7/24, ובחינם: כל שעליך לעשות הוא ללחוץ X72 בטלפון שליד המיטה, ועשר או חמש-עשרה דקות אחר-כך מופיע בחור שאפילו לא  חולם לבקש ממך טיפ ובידיו מין... מין מגש: "הֶאם וגבינה שווייצרית פרוסים דק על לחם לבן עם חרדל דיז'ון," "הקומבּוֹ: עוף נוסח קֵייגְ'ן עם סלט פסטה וסלסה מתובלת," וכן הלאה וכן הלאה, עמוד שלם של כריכים ופלטות במדריך השירותים – והמסמך ראוי לאותיות הגדולות, האמינו לי. כטיפוס אָגוֹרָפוֹבי למחצה, שמבלה כמויות עצומות של זמן בתאו, אני מפתח יחסים מורכבים מאוד של תלות/בושה עם שירות התאים. מאז שיצא לי לקרוא סוף-סוף את מדריך השירותים ולהתוודע אל קיומו ביום שני בלילה, התחלתי להיעזר בשירות התאים מדי לילה – יותר נכון פעמיים בלילה, אם לומר את האמת – אף-על-פי שאני חש מבוכה עצומה לצלצל ל-X72 ולבקש שיביאו לי עוד אוכל עשיר אחרי שכבר היו באותו יום אחת-עשרה הזדמנויות לאכילת גורמה. בדרך כלל מה שאני עושה זה לפזר על המיטה את המחברות שלי ואת "מדריך פילדינג העולמי לשיטי תענוגות 1995" ועטים וחומרים שונים, כך שכאשר יופיע בפתח איש שירות התאים הוא יראה את כל החומר הספרותי הזה ויניח שאני עובד ממש קשה על משהו ספרותי פה בתא ושבלי ספק הייתי עסוק מכדי לגשת לארוחות הציבוריות ולכן יש לי סיבה מוצדקת להתפנק בשירות התאים.

אבל מבין כל חוויותיי, ניקוי התא הוא אולי הדוגמה האולטימטיבית למתח שיכול להיווצר כתוצאה מפינוק שהוא אקסטרווגנטי עד כדי כך שהוא דופק לך את המוח. דלוק עליה אש או לא, העובדה היא שבקושי יוצא לי אפילו לראות את חדרנית תא 1009, פֶּטרה השקופה בעלת עיני האיילה המלוכסנות. אבל יש לי סיבה טובה להאמין שהיא רואה אותי. כי כל אימת שאני עוזב את 1009 ליותר מנגיד חצי שעה, כשאני חוזר התא שוב מצוחצח ומאובק לחלוטין והמגבות מוחלפות וחדר האמבטיה מבריק. אל תבינו אותי לא נכון: מבחינה מסוימת זה מעולה. אני די שלומפר, ואני מרבה לשהות בתא 1009, ואני גם מרבה לצאת ולבוא, וכשאני כאן בתא 1009 אני יושב במיטה וכותב במיטה בעודי אוכל פירות ובאופן כללי מבלגן את המיטה. אלא שכל אימת שאני מזנק החוצה ושוב חוזר, המיטה מסודרת מחדש עם פינות של בית-חולים ועל הכר מונח עוד שוקולד ממולא מנטה.

מקובל עלי לגמרי שניקוי חדרים מסתורי ובלתי נראה הוא דבר מעולה בדרכו, הפנטזיה של כל שלומפר אמתי, מישהו מופיע ומחסל את השלומפֶּרַיי ונעלם כלעומת שבא – כמו אמא, רק בלי האשְמה. אבל יש כאן גם, אני חושב, אשמה מזדחלת, אי-נוחות מצטברת עמוקה, אי-נעימות שבאה לידי ביטוי – לפחות במקרה שלי – במעין פרנויית-פינוק משונה.

כי אחרי יומיים של ניקוי-החדר הבלתי-נראה המופלא הזה, אני מתחיל לתהות איך בדיוק פטרה יודעת מתי אני בתא 1009 ומתי אינני שם. זה הרגע שבו אני שם לב לכך שאני רואה אותה רק לעתים רחוקות. במשך זמן מה אני עושה ניסויים, כמו לזנק פתאום אל מסדרון הצד השמאלי של סיפון 10 ולראות אם אמצא את פטרה כפופה בדריכות באיזה מקום ועוקבת אחר מי שיוצא מן התא, ואני סורק את כל אזור המסדרון והתקרה בחיפוש אחר עדות לקיומם של מצלמה כלשהי או מכשיר ניטור שעוקב אחר תנועה ליד דלתות התאים– שום כלום בשתי החזיתות. אבל אז אני תופס שהתעלומה מורכבת ומטרידה אפילו יותר ממה שחשבתי, כי את התא שלי מנקים תמיד ואך ורק בפרקי-הזמן שבהם אני נעדר ממנו יותר מחצי שעה. כשאני יוצא, איך יכולים פטרה או המפקחים עליה לדעת כמה זמן איעדר? פעם-פעמיים אני מנסה לצאת מתא 1009 ואז חש בחזרה כעבור 10 או 15 דקות כדי לראות אם אתפוס את פטרה בשעת מעשה, אבל היא איננה שם. אני מנסה להשאיר את תא 1009 במצב של תוהו ובוהו אמתי ואז לצאת ולהתחבא אי-שם באחד הסיפונים התחתונים ואז לחוש בחזרה כעבור 29 דקות בדיוק – ושוב, כשאני מתפרץ פנימה אין פטרה ואין ניקיון. ואז אני עוזב את התא בדיוק באותה הבעה ועם אותם אביזרים כמו קודם והפעם שוהה במחבוא 31 דקות ורק אז מזיז את התחת בחזרה – וגם הפעם פטרה אינה נוכחת אבל עכשיו תא 1009 מחוטא ומבריק ועל הציפית הרעננה החדשה של הכרית מונח שוקולד מנטה.

דעו לכם שאני בוחן בקפדנות כל סנטימטר בכל משטח שאני עובר על פניו כשאני מקיף את הסיפון בזמן הניסויים הקטנים האלה – בשום מקום אין בנמצא שום מצלמות או חיישני תנועה או שום דבר אחר שעשוי להסביר איך הם יודעים.

אז עכשיו אני אוחז למשך זמן מה בתיאוריה שאיש-צוות מיוחד מוצמד איכשהו לכל נוסע ועוקב כל הזמן אחר אותו נוסע, כשהוא משתמש בטכניקות מתוחכמות ביותר של מעקב אישי ומדווח למפקדת הדיילים או משהו כזה על תנועותיו ופעילויותיו של הנוסע ועל הזמן המתוכנן לחזרתו לתא, וכך, במשך יום אחד בערך אני מנסה פעולות התחמקות קיצוניות – מסתובב פתאום לבדוק מה קורה מאחוריי, צץ מעבר לפינות, מזנק לתוך חנויות מתנות ויוצא החוצה בעד דלתות אחרות, וכו' – אין סימן וזכר למישהו שעוסק במעקב. לא הצלחתי לפתח תיאוריה שתהיה אפילו מתקבלת על הדעת באשר לדרך שבה הם עושים את זה. כשאני מפסיק לנסות אני מרגיש כבר חצי-מוטרף, ומעקב הנגד שלי גורר מבטים מבוהלים ואפילו כמה טפיחות-אצבע על הרקה מצד האורחים האחרים בסיפון 10.

אני טוען שבשירות ובפינוק שמתקיים בספינה יש משהו שדופק את הראש בצורה עמוקה, ושהניקוי המאני והבלתי נראה של התאים מספק את הדוגמה המובהקת ביותר למה שמצמרר בזה. כי עמוק בפנים זה לא באמת כאילו יש לך אמא. עם כל הכבוד לאשמה ונדנוד וכו', אמא מנקה אחריך בעיקר כי היא אוהבת אותך – אתה העניין, מושא הניקוי, איכשהו. על הספינה, לעומת זאת, לאחר שהחידוש והנוחות שבניקוי נשחקים, אני מתחיל לראות שלניקוי היוצא מגדר הרגיל למעשה אין ולא כלום אתי. (טראומתית במיוחד עבורי היתה ההבנה שפטרה מנקה את תא 1009 ביסודיות פנומנלית כל-כך פשוט מפני שציוו עליה לעשות זאת, ומכאן (כמובן) שהיא לא עושה זאת למעני או מפני שהיא מחבבת אותי או חושבת שאני "לא בעיה" או "דבר מצחיק" – למעשה, היא היתה מנקה את התא שלי ביסודיות פנומנלית לא פחותה גם אם הייתי שמוק. ייתכן מאוד שמאחורי החיוך היא אכן חושבת שאני שמוק, ובמקרה כזה, מה אם אני באמת שמוק? – זאת אומרת, אם פינוק וחביבות קיצונית אינם מוּנעים, כנראה, על-ידי חיבה עזה ולפיכך אינם מהווים אישור או עוזרים לך להבטיח איכשהו שאינך, בסופו של דבר, שמוק, איזה ערך משמעותי וסופי יש לכל התפנוקים והניקיונות האלה?)

ההרגשה הזאת אינה בלתי דומה לחוויה של התארחות בבית של מישהי שעושה דברים כמו להתגנב לחדרך בשעות הבוקר המוקדמות בזמן שאתה מתקלח ולסדר את המיטה שלך ולקפל את הבגדים המלוכלכים שלך ואפילו לכבס אותם בלי שהתבקשה לעשות זאת, או לרוקן את המאפרה שלך אחרי כל סיגריה שאתה מעשן, וכו'. למשך זמן מה, עם מארחת כזו, ההרגשה מעולה, ואתה חש שדואגים לך ומוקירים ומעריכים אותך ושאתה ראוי ורצוי, וכו'. אבל כעבור זמן מה אתה מרגיש בחוש שהמארחת פועלת לאו-דווקא מתוך כבוד וחיבה אליך אלא שהיא פשוט מסתובבת ומצייתת לצו של איזו נוירוזה אישית שלה הקשורה לסדר ולניקיון בבית... ופירושו של דבר, היות שהתכלית והמטרה הסופית של הניקוי אינה אתה אלא עצם הסדר והניקיון, שתהיה זו הקלה מבחינתה כשתסתלק. וזה אומר שהפינוק ההיגייני שהיא מעניקה לך הוא בעצם הוכחה לכך שהיא אינה רוצה אותך בסביבתה. על הספינה אין שטיח עם ספריי דוחה כתמים או רהיטים עטופים בפלסטיק כמו אצל מארחת מטיפוס אנאלי כמו זאת, אבל ההילה הנפשית זהה, וכך גם ההקלה הנגזרת מהסתלקותך.