• תפריט
מוסף 09.08.2012

"הבעיה היא שהממשלה נמצאת במיטה עם העסקים הגדולים"

פרופ' לואיג'י זינגלס, מהכלכלנים המוערכים בארצות הברית, חושב שהכאוס הכלכלי העולמי אינו תוצאה של הקפיטליזם, אלא של ההתרחקות ממנו

לפרופ' לואיג'י זינגלס יש חזון בלהות, ושמו איטליה. הוא אמנם מצהיר כי מולדתו היא אחד המקומות היפים בעולם - אבל כאן המחמאות נעצרות, כי עבור זינגלס איטליה היא תמרור אזהרה. "לא קל לעבוד שם", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "באיטליה אפילו רופאי חדר מיון נבחרים על פי קשרים פוליטיים ולא על בסיס יכולות. פעם הנתיב הטוב ביותר לקריירה באיטליה היה להתחתן עם האדם הנכון. בימינו מספיק לשכב עם האדם הנכון".

בשלהי שנות השמונים המציאות הזאת דחפה את זינגלס אל מעבר לים. "נסעתי לארצות הברית לעשות דוקטורט, להגדיל את ההון האנושי שלי - ואז הבנתי שההון האנושי שלי לא מוערך באיטליה. אני לא מצטיין במיוחד בקשרים, אני ממש שונא את זה, ואני מתבטא באופן מאוד ישיר ולא רוצה להתפשר על היושרה שלי. לכן נשארתי בארצות הברית".

 

פרופ' לואיג'י זינגלס. "אנשי עסקים אוהבים את השוק החופשי כשהם רוצים להיכנס לשוק. אבל מהרגע שהם בפנים הם רוצים ליצור חסמים לאחרים" פרופ' לואיג'י זינגלס. "אנשי עסקים אוהבים את השוק החופשי כשהם רוצים להיכנס לשוק. אבל מהרגע שהם בפנים הם רוצים ליצור חסמים לאחרים" צילום: Chris Lake

 

וכך, ב־1992, מצויד בדוקטורט בכלכלה מ־MIT ובאמונה עזה בקשר בין כישרון להצלחה, זינגלס השתקע בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, מעוז השוק החופשי. שם הוא מלמד עד היום, ושם נהפך לסופרסטאר אקדמי: ב־2003 הוא זכה בפרס הכלכלן האירופי הצעיר המצטיין בתחום המימון, הוא מרצה מבוקש ברחבי העולם, פרשן בבלומברג וב־CNN וכותב ב"וול סטריט ג'ורנל", "פייננשל טיימס" וב"אקונומיסט". לפני כשלושה חודשים פרסם את רב־המכר עטור השבחים "קפיטליזם למען העם" ("A Capitalism for the People"), מניפסט נלהב להגנת השוק החופשי שמצטרף לספרו הקודם (עם פרופ' ראגוראם רג'אן, עוד סופרסטאר משיקגו), "להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים" - "אחד מכתבי ההגנה על הקפיטליזם החזקים ביותר שנכתבו אי פעם", כפי שקרא לו אחד המבקרים.

 

השנים היטיבו עם זינגלס, ומיקמו אותו, לדבריו, במאיון העליון. השנים גם היטיבו עם ארצו החדשה, שנותרה מעצמת־על יחידה ומשגשגת, בטוחה בצדקתה האידאולוגית ובניצחון השווקים. אבל השנים האחרונות לא היטיבו עם הקפיטליזם ועם נושאת הדגל שלו. זינגלס מביט כעת על ארצות הברית ומבחין בתמונה מוכרת, כמו בסרט שבו כבר צפה בעבר: "אנחנו עדיין רחוקים מזה, אבל אני מודאג שאנחנו מידרדרים לכיוונה של המערכת האיטלקית", הוא אומר. "האמונה שלנו בשווקים נשחקת. בעשור האחרון ההכנסה הריאלית החציונית של משפחה בארצות הברית ירדה ב־7%. ההכנסה החציונית לגבר בשנות ה־20 לחייו נמוכה ב־19% משאביו הרוויח בגילו, והרבה יותר צעירים מובטלים היום. כשמסתכלים על הסטטיסטיקות רואים שהסיכוי לעלות מאשפתות לעושר מתכווץ. זה חותר תחת החלום האמריקאי".

 

כאילו לא די במציאות העגומה שזינגלס מתאר, האמריקאים חזו בתדהמה כיצד אשפי הכספים שמוטטו את המערכת הפיננסית ממשיכים לקבל בונוסים מתוקף החוזים שלהם - בעוד הממשלה מזרימה למעסיקיהם מיליארדים רבים של כספי חילוץ. "הרבה אנשים תוהים אם קדושת החוזים היא רק עלה תאנה שמגן על האינטרסים של העסקים על חשבון משלמי המסים. האם זה הרעיון של מנגנון השוק החופשי?".

 

את הדברים האלה כותב זינגלס בספר החדש, ומנסה להחיות הבחנה שנשכחה: להיות בעד השוק זה לא אותו דבר כמו להיות בעד העסקים. "אנשים שמאמינים בשוק החופשי כשיטה כלכלית, ולא כדרך להצדיק את עוצמתם של הכוחות הקיימים, צריכים לעשות את ההבחנה הזאת באופן ברור", הוא כותב.

 

הפגנה של לכבוש את וול סטריט הפגנה של לכבוש את וול סטריט צילום: איי פי

 

"אנשי עסקים אוהבים את השוק החופשי כשהם רוצים להיכנס לשוק", זינגלס מסביר, "אבל מהרגע שהם בפנים הם רוצים ליצור חסמים לכניסה לשוק כדי להגדיל את רווחיהם. אבל אם אתה בעד השווקים, אתה תרצה שוק חופשי גם לפני וגם אחרי. רוב תומכי השוק פוחדים לבקר את המגזר העסקי שיוצר עיוותים, כי הם חוששים שזה יחתור תחת רעיון השוק החופשי, אבל שני הרעיונות האלה לא בהכרח עומדים בסתירה".

 

צריך להבין את הבעיה במלואה

 

כמו רבים אחרים, זינגלס שמע את קריאת ההשכמה שלו ב־2008. "במשבר הייתי מודאג מאוד", הוא אומר, "אבל גם כעסתי על האופן שבו הדברים הוצגו, כאילו הבחירה שעמדה בפני קובעי המדיניות היתה בין אסון מוחלט לחילוץ מלא של הבנקים. אני חשבתי שהבחירה הדיכוטומית הזאת היתה שגויה ושיחקה לידיהם של מגני מערכת הבנקאות". זינגלס הרגיש מחויב לרתום את הידע שלו לעניין ולהגיד מה הוא חושב, והיה שותף לניסוח עצומה נגד TARP, תוכנית החילוץ למערכת הפיננסית שיזם שר האוצר דאז הנרי פולסון. "התוכנית הזאת היא סובסידיה למשקיעים על חשבון בעלי המסים", נכתב במסמך שעליו חתמו שלל כלכלנים בעלי שם. טור אחר שכתב זינגלס בימיו הראשונים של המשבר, "למה פולסון טועה", התפשט באופן ויראלי באינטרנט. "למישהו כמוני, שמאמין באדיקות במנגנון השוק", כתב שם, "הסיכון הרציני ביותר שגלום במצב הנוכחי הוא שהאינטרס של מספר קטן של פיננסיירים יחתור תחת יסודות המערכת הקפיטליסטית. הגיע הזמן להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים".

 

"היה לי חשוב לנקוט עמדה שהבדילה בין להיות פרו־שווקים לבין להיות פרו־עסקים", הוא מסביר עכשיו, ומוסיף שזו גם הסיבה שכתב את הספר שלו. "אפילו אם ההבחנה הזאת ברורה מאליה, הרבה אנשים מתעלמים ממנה, במיוחד בזירה הפוליטית".

 

זינגלס מנסה להוסיף קול חדש לוויכוח בתקופה שבה אמריקה מקוטבת מתמיד והזעם הציבורי מנותב לשני קצוות בשתי תנועות מחאה עממיות: מהצד הימני "מסיבת התה", שמוחה נגד הממשלה ותוכניות החילוץ שלה, ומשמאל "לכבוש את וול סטריט", המתמקדת בנזקי המערכת הפיננסית. "שתי התנועות יוצאות נגד הממסד, נגד 'הלווייתן'", אומר זינגלס, "אבל הן רואות אותו באופנים שונים: מסיבת התה חושבת שהלווייתן הוא הממשלה, ואילו לכבוש את וול סטריט חושבת שהוא העסקים הגדולים. במציאות, אלה שתי פנים של אותה בעיה: הממשלה הגדולה נמצאת במיטה עם העסקים הגדולים - וזה הלווייתן שבו אנחנו צריכים להילחם. ועד שאתה מבין את האלמנט המשותף אתה לא יכול להילחם בו".

 

שר האוצר האמריקאי לשעבר פולסון (משמאל) עם הנשיא בוש. 24 שיחות בשבוע אחד, זה קפיטליזם של מקורבים שר האוצר האמריקאי לשעבר פולסון (משמאל) עם הנשיא בוש. 24 שיחות בשבוע אחד, זה קפיטליזם של מקורבים צילום: בלומברג

 

ובכל זאת, תומכים ותיקים של השוק החופשי מטילים את כל האשמה במשבר על הממשלה או על גופים ממשלתיים למחצה כמו ענקיות המשכנתאות פרדי מאק ופאני מיי.

"יש מעין תגובה אינסטינקטיבית - כאשר משהו לא בסדר מאשימים את הממשלה. יש לזה בסיס, אבל צריך לשאול למה הממשלה עושה זאת, ולזכור שהיא מושפעת מהעסקים הגדולים. האם זו אשמת הממשלה? האם זו אשמת העסקים? אני חושב ששניהם. לבחור רק צד אחד מעוות את הבעיה".

 

חיים בקפיטליזם של מקורבים

 

איזו מערכת כלכלית נולדת כשהממשלה נכנסת למיטה עם העסקים הגדולים? זינגלס קורא לזה Crony Capitalism, קפיטליזם של מקורבים. הנה דוגמה מימיו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. שר האוצר של בוש בשלהי נשיאותו היה הנרי פולסון, לשעבר מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס, מוסד שמפורסם בדלת המסתובבת בין בניין ההנהלה שלו לממשל בוושינגטון ובתנועת הבכירים הסואנת בשני הכיוונים. בשבוע השלישי של ספטמבר 2008, בשיא המשבר הפיננסי, שוחח פולסון בטלפון עם מנכ"ל גולדמן זאקס לויד בלנקפיין לא פחות מ־24 פעמים. בשבוע שלאחר מכן הכריז הממשל על חילוץ חברת הביטוח AIG ועל מתן ערבות לחובותיה. בעל החוב השני בגודלו של AIG היה לא אחר מגולדמן זאקס, שקיבל כמעט 13 מיליארד דולר מהכסף שהממשל העביר לענקית הביטוח. כך נראה קפיטליזם של מקורבים בדרגות הגבוהות והיקרות ביותר.

 

ואת זה זינגלס מבקש למגר, לחזור למנגנון טהור יותר. "אני מאמין בקפיטליזם מריטוקרטי (שלטון המוכשרים). אם נחזור ליסודות, לשאלה מדוע המערכת הקפיטליסטית כל כך נהדרת, התשובה היא שתחרות דוחפת ליעילות. והיא גם פועלת לטובתם של אנשים מהשורה. התנאי לחתירה ליעילות תלוי בכך שתהיה תחרות: ברגע שאתה מוציא את התחרות מהתמונה נוצר מקום לשרירותיות ולשחיתות".

 

כדי להמחיש את דבריו הוא הולך לנצרות, שמחזירה אותו לאיטליה. "לכנסייה הקתולית, במיוחד באיטליה ובספרד, יש מונופול, והיה לה כוח, האינקוויזיציה, שאִפשר לה לדכא כל תחרות. לכן היא יכלה להרשות לעצמה תופעות של נפוטיזם, הם לא פחדו לאבד נתח שוק. לעומת זאת, אם אתה קהילה פרוטסטנטית באמריקה, ואתה ממנה אידיוט לראש הקהילה, הקהילה תיעלם - המאמינים תמיד יוכלו לעבור לכנסייה אחרת, והתחרות תמחק את הקהילה הקודמת. כך שתחרות היא המפתח למערכת מריטוקרטית ויעילה, וזה ההפך מקפיטליזם של מקורבים".

 

ההבחנה שלך בין קפיטליזם של מקורבים לקפיטליזם של מוכשרים קצת מזכירה את ההבחנות של המרקסיסטים השרופים בין מה שקרה בברית המועצות לבין הקומוניזם האידאלי.

"יש בזה משהו, אבל ראינו יותר מצבים שבהם התקרבנו לאידאל של קפיטליזם מלאידאל של קומוניזם. והאידאל של קפיטליזם עבד טוב. אתה צודק בכך שלפחות במידה מסוימת, היתה חולשה בטיעונים של אנשי השווקים החופשיים. הסוציאליסטים והקומוניסטים תמיד טענו שמה שיש לנו כאן הוא לא הגרסה האידאלית, ואנחנו צריכים להשתפר. תומכי השוק החופשי אף פעם לא אמרו דבר דומה".

 

סילביו ברלוסקוני. "כל ג'וב באיטליה הוא פוליטי" סילביו ברלוסקוני. "כל ג'וב באיטליה הוא פוליטי" צילום: בלומברג

 

רק פופוליזם ישנה את השיטה

 

את הדרך שתקרב אותנו אל האידאל הקפיטליסטי זינגלס פורט בספרו לשלל המלצות בתחום המדיניות הציבורית. רבות מהן רלבנטיות בעיקר לארצות הברית ולחוליים הייחודיים לכלכלה שלה, אבל זינגלס ניאות גם להגדיר מה הגישה הכללית שמנחה אותו, מה הלוגיקה של הפתרונות שהוא מציע.

 

כנקודת מוצא, זינגלס נוקט עמדה שמרנית ומבהיר שהדבר החשוב הוא שוויון הזדמנויות, ולא חלוקה שוויונית של העושר. "חלוקה מחדש מסיבית היא מדרון חלקלק שבו אתה לא יודע מתי תעצור", הוא אומר, ומוסיף נימוק מעשי: "אם אתה רוצה לנסות להפוך את המערכת לטובה יותר אבל גורם לעשירים לפחד מחלוקה מחדש, הם יילחמו בכל שינוי אפשרי".

 

לכך מוסיף זינגלס גישה מינימליסטית: "שוק חופשי אמיתי יוצר הזדמנויות לכולם, ולכן המטרה שלי היא למצוא היכן השווקים מעוותים ולנסות לתקן את העיוותים האלה. אני דוגל בהתערבות מינימלית שתאפשר למערכת לפעול. זו גישה כמו של רופא שמרן שאינו מעוניין להתערב באופן מסיבי בלי לדעת מה גורם למחלה, ומתערב רק אם הוא מזהה את המחלה, וגם אז רק כדי לטפל בה. הוא לא מנסה לשנות את הגוף או את תפקוד המערכת".

 

אחרי איתור הכשלים צריך גם לתקן אותם. ואם הממשלה נמצאת במיטה עם העסקים, מדובר בתיקון מסובך. "אני חושש שהתערבות ממשלתית עשויה להידרדר להגנה על הכוחות הקיימים", הוא אומר, וכפתרון מציע לרתום את הציבור. "אם אתה הופך אנשים למעורבים יותר, אתה יכול לרסן את העיוותים. לכן אני קורא לפופוליזם, במובן הטוב של המילה".

 

איך אפשר להפוך את הציבור למעורב יותר בניהול המערכת הכלכלית? עד כמה אזרחים מן השורה שטרודים בענייניהם יכולים לעקוב אחרי רגולציות, דו"חות וסטטיסטיקות?

"לרוב האנשים אין זמן לעקוב אחרי דברים, ומאוד קשה לציבור להיות מעורב. אבל זה לא שהציבור אף פעם לא מעורב, ואני מנסה ללמוד ולהבין מהם המנגנונים שמאפשרים לאנשים להיות מעורבים ומהם המוסדות שמקלים על כך".

 

התחלה של מעורבות היא מודעות. מחקרים וניתוחים בעיתונות חושפים את הציבור לשיטה וכשליה. אבל בשביל זה, אומר זינגלס, נדרש מידע חופשי שיעמוד לרשות התקשורת והאקדמיה, ו"יהפוך את הציבור למודע יותר, וכך יהיה מנגנון שיאפשר לרסן את ההפרזות של קפיטליזם המקורבים".

 

ומה צריך לעשות במדינות קטנות, ישראל למשל? הרי בשווקים כמו שלנו קשה יותר ליצור תחרות, ויש נטייה להיווצרות "מונופולים טבעיים".

"נכון שבמדינה קטנה קשה יותר לקיים תחרות, אבל אם המדינה פתוחה לשווקים זה מוביל להיווצרות מוסדות כלכליים טובים יותר, והם הכרחיים לתחרות. במדינה גדולה כמו ארצות הברית יכולים להתקיים מוסדות גרועים, כי בגודל כזה אתה לא עומד להיעלם או לפשוט רגל. איטליה היא דוגמה למדינה קטנה שניסתה לשחק לפי כללים אחרים, ובתקופה קצרה יחסית של בסך הכל עשר שנים היא הידרדרה מהר. במובן מסוים, זה הצד החיובי של תחרות בינלאומית".

 

להכניס מוסר למינהל העסקים

 

אנשי העסקים האמריקאים, אותם אנשים שזינגלס תוקף את הרומן שלהם עם הממשלה, הם תוצרים מובהקים של בתי הספר למינהל עסקים. רבים מהם אפילו למדו בזה של אוניברסיטת שיקגו, המדורג כאחד הטובים בעולם. כך שאותם אנשים שזינגלס מנסה לתקן את דרכיהם הם תלמידים לשעבר שלו ושל עמיתיו. אבל הוא אינו חוסך ביקורת מהמרצים למינהל עסקים, ומוסיף: "תאוות בצע אינה דבר טוב".

 

"גם במקרה הזה", הוא אומר, "אנשים שמאמינים בשווקים חופשיים היו יותר מדי צרי אופקים באופן שבו הגנו על השווקים ובהבנה שלהם את המוסדות שתומכים בשוק החופשי. אני באתי מארץ אחרת, רואה את הדברים אחרת, ואני חושב, למשל, שנורמות חברתיות חשובות מאוד. כלכלנים לא מלמדים את הנורמות האלה - ובאופן בלתי ישיר אנחנו אפילו מלמדים דברים שחותרים תחת הנורמות האלה".

 

כדוגמה הוא מספר על התיאוריה שפיתח עמיתו משיקגו הכלכלן זוכה הנובל פרופ' גארי בקר, שמנסה להבין את הפשיעה מנקודת מבט של קבלת החלטות רציונליות. "מנקודת מבט כלכלית, התיאוריה של בקר פנטסטית ומלאת תובנות. אבל כשאתה מלמד סטודנטים שאנשים מבצעים פשע בכל פעם שהתועלת הצפויה גדולה מהעלות הצפויה, אתה מתעלם מכל היבט חברתי או מוסרי. אתה כמעט נותן לגיטימציה לפשע. הגישה הזאת חותרת תחת נורמות חברתיות חשובות שנדרשות כדי לתמוך במערכת".

 

אבל סטודנטים באים ללמוד איך להיות אנשי עסקים מצליחים. אתה עצמך מלמד אותם שכדאי ליצור חסמים לכניסה לשוק ולנסות לשלם מעט מסים.

"ודאי, אבל אני צריך ללמד אותם לעשות כסף בדרך שהיא לא רק חוקית אלא גם מתיישבת עם קיום ארוך טווח של השוק החופשי. וזה החלק שאנחנו מתעלמים ממנו. מה שאנחנו מלמדים נוטה לדחוף את התלמידים לכיוון קצר טווח. המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא ללמד קצת נורמות עסקיות, ללמד שצורות התנהגות מסוימות הן אופורטוניסטיות לחלוטין ועשויות להוביל להרס המערכת. אם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו נכשלים בתפקידנו כמחנכים".

 

חלק מהעמדות שאתה מציג ואוצר המונחים שלך, למשל ההתמקדות בקפיטליזם של מקורבים, אפשר לשמוע גם מכלכלנים שרחוקים ממך מבחינות אחרות, כגון חתן הנובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ.

"אני לא בטוח שזה כל כך ראוי לציון; יש בעיות מסוימות שכל כלכלן אינטליגנטי יראה. התשובה לשאלה איך להתמודד עם הבעיות האלה תלויה בהשקפה הפוליטית שלך. אני מכיר את שטיגליץ היטב, ומכבד אותו לא רק בגלל התרומה שלו לכלכלה אלא גם בגלל הביקורת שלו על השיטה. יש לו פתרונות מוטעים, אבל הבעיות שהוא מצביע עליהן הן אמיתיות. אנחנו, אנשי השוק החופשי, השמרנים יותר, לא היינו ערים מספיק לבעיות האלה ולא ייחסנו להן מספיק חשיבות. זה פעל לרעתנו. אלה בעיות אמיתיות, שאם לא נכיר בהן ונתייצב מולן הן יתייצבו מולנו".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x