מדוע הפנסיה בישראל יקרה פי 2 מזו שבארה"ב?
מודל החיסכון הפנסיוני האמריקאי פשוט ומבוסס בעיקר על קרנות פנסיה מפעליות ללא מטרות רווח. החוסך הישראלי הממוצע, לעומת זאת, משלם דמי ניהול גבוהים מדי המסתכמים ב־0.5–1 מיליון שקל
מודל החיסכון הפנסיוני בישראל הוא מורכב ומסועף. רוב השכירים במשק לא יודעים באיזה אפיק פנסיוני הם חוסכים (קופת גמל, קרן פנסיה או ביטוח מנהלים), וודאי שלא מהו גובה דמי הניהול שהם משלמים. המצב יכול להיות אחרת.
בארצות הברית מודל החיסכון הוא פשוט פי כמה מזה של ישראל, ודמי הניהול שמשלם האזרח האמריקאי נמוכים בחצי ואפילו יותר מאלו שמשלם החוסך הישראלי עבור חיסכון הפנסיה. ההסבר לכך הוא פשוט - כל שיטת החיסכון בארה"ב פועלת בצורה שקופה יותר, ומבוססת פחות על גופים פיננסיים עסקיים צמאי רווח ויותר על גופים פנים־ארגוניים שמספקים שירות לעובדים ללא מטרת רווח.
בארה"ב משלמים פחות על הניהול - לחץ כאן
בשוק הישראלי מבלבלים את החוסך בשלושה סוגים של חסכונות כשמציעים לו בחירה בין קופת גמל המהווה חיסכון טהור, לקרן פנסיה הכוללת גם מרכיב ביטוח מפני תאונות ומפני מוות, או ביטוח מנהלים הכולל גם מרכיב של הבטחת קצבה במקרה של התארכות תוחלת החיים.
בישראל חייבים לעבור דרך סוללת סוכנים
אבל ההבדל המשמעותי ביותר בינינו לבין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא, שבעוד שבישראל הרגולטור מחייב את החוסך להעביר את כספי החיסכון שלו לגופים פרטיים הפועלים למטרות רווח (חברות הביטוח ובתי ההשקעות), בארצות הברית השיטה פועלת אחרת. ראשית, מעסיקים גדולים (כמו מדינות) מציעים לעובדים שלהם קרן פנסיה שנמצאת בבעלות אותו המעסיק.
כך למשל, קרן הפנסיה הגדולה בארצות הברית היא קרן קלפרס, קרן הפנסיה של עובדי מדינת קליפורניה. בדומה לכך, ישנן קרנות דומות גם לבנקים ולמעסיקים אחרים כמו קרן הפנסיה של עובדי בנק ג'יי. פי מורגן. הקרנות הללו מזכירות במשהו את קופות הגמל המפעליות שהיו קיימות בארץ, כמו קופת הגמל של המורים והגננות או קופת הגמל של עובדי אל על, שדמי הניהול שהן גובות מהווים כשליש מדמי הניהול הממוצעים בענף הגמל המקומי. מדיניות האוצר כיום היא מזעור הסיכונים לניגודי עניינים על ידי הפרדה בין המעבידים לבין החיסכון הפנסיוני של עובדיהם, על כן לא ניתן להקים קופה מפעלית בישראל.
בקרנות מסוג זה העובדים והמעסיק מפרישים כסף לחיסכון הפנסיוני של העובד, ובדומה לישראל מדובר בהוצאה מוכרת לצורכי מס. אלא שבניגוד למצב בארץ, שבו הכספים מועברים לניהול אצל גופים חיצוניים וזאת בתיווך סוללת סוכנים שגוזרים עמלות שמנות, בקרנות הפנסיה המפעליות אין מתווכים וכל מעסיק ממנה עובד (או כמה עובדים) שאמון על ניהול קרן הפנסיה של העובדים. אותו עובד, בדרך כלל רואה חשבון או כלכלן, בונה תיק חיסכון לעובדים על בסיס היוועצות עם גורמים מקצועיים ביחס לאופן חלוקת הנכסים (למניות או לאג"ח). על בסיס מודל ההשקעות שנבחר מנהלים מכרז לבחירת גוף חיצוני שינהל את כספי הקרן (בדרך כלל מדובר בחברות המנהלות קרנות נאמנות או תעודות סל). בזכות היתרון לגודל והעובדה שמדובר בניהול השקעות טהור (ללא מרכיבים נוספים של תפעול והפצה), דמי הניהול שגובים אותם מנהלים הם נמוכים מאוד. גם כאן מזכיר המצב את הקופות המפעליות בישראל, שמאתרות גוף ניהול חיצוני שגובה מהן לרוב דמי ניהול מגוחכים בגובה 0.07% מהנכסים המנוהלים.
בשיטה האמריקאית קיימים גם סיכונים
מחקר שהתפרסם באפריל 2010 על ידי חוקרים באוניברסיטת ייל, שעסק בביצועים ובעלויות של קרנות פנסיה בארה"ב, מצא כי דמי הניהול של קרנות הפנסיה הגדולות בארה"ב עומדים על 0.15%–0.42% מהנכסים בקרנות הגדולות, ועל 0.4%–0.64% מהנכסים בקרנות קטנות יותר. לפי המחקר, אם מדובר בקרנות פנסיה שמבצעות השקעות פסיביות (באמצעות תעודות סל), דמי הניהול אפילו נמוכים יותר. זאת, בעוד שממוצע דמי הניהול בקופות הגמל בישראל עומד על 1% - יותר מפי שניים מדמי הניהול של הקופות בחו"ל - ותקרת דמי הניהול המותרת כיום בחוק בקופות הגמל עומדת על 2%.
לא הכל ורוד בשיטה האמריקאית: עם יציאתו של העובד האמריקאי לגמלאות הוא מקבל את כספי החיסכון שלו ועליו להתמודד עם תכנון מס. על פי רוב, מחפשים העובדים אחר חברת ביטוח שתמכור להם קצבה חודשית על בסיס הסכום שצברו. בקרנות אלו, בניגוד לביטוחי המנהלים בישראל, אין הבטחת תוחלת חיים.
חלק מקרנות הפנסיה בארה"ב נוהגות לפי פנסיה תקציבית. בשיטה זו, שהיתה נהוגה בישראל, המעביד מתחייב לעובד לקצבה חודשית המבוססת על שיעור משכרו, ללא קשר לביצועי הקרן, כך שהוא לוקח סיכון.
לחוסך הישראלי אין שום שליטה על ניהול החיסכון
ומה באשר לעובדים בעסקים קטנים? בארה"ב קיימות כמה תוכניות מס מעוגנות בחוק שמכירות בהוצאה לחיסכון כפטורה ממס. העובד רשאי להפריש כספים (בשיתוף עם המעסיק) לצורכי חיסכון פנסיוני, והוא זה שבוחר היכן לנהל את הכסף שלו ובאיזה אופן. זאת בניגוד למצב בארץ, שבו לחוסכים אין שום שליטה כמעט ביחס לניהול החיסכון
שלהם. העובד האמריקאי יכול לשכור שירותי ייעוץ של מומחה השקעות כדי לבנות לעצמו תיק חיסכון בתשלום חד־פעמי. לאחר מכן בוחר העובד את מנהל ההשקעות שלו, והוא מחלק את התיק שלו בין קרנות נאמנות שונות. העלות היחידה היא עבור דמי הניהול המשולמים לקרנות אלו.
קשה לאתר מודלים המקבילים למודל הישראלי בתחום הפנסיה במדינות המערב. מחקר שביצע ה־OECD בספטמבר 2008 השווה את דמי הניהול במדינות מזרח אירופה לאמריקה הלטינית. שם דווקא נמצאו מודלים דומים לזה הישראלי - נגבים שני סוגים של דמי ניהול (מהיקף הנכסים ומההפקדות החודשיות), הפקדות לפנסיה הן חובה וישנו מרכיב ביטוחי. נראה שבתחום הפנסיה ישראל היא מדינה "מתפתחת".
