הניו יורק טיימס מציג: להמציא את העיתונות מחדש

במאי 2007 הופיע במדור המאמרים של אתר "הניו יורק טיימס" פרסומת יוצאת דופן: משחק מחשב. משחק הפלאש הקליל והצבעוני Food Import Folly, ששוחק מתוך דף האתר, הופק במיוחד עבור העיתון. הוא בוסס על נושא אקטואלי - הגולש היה צריך לנהל לרגע את יבוא המזון לארצות הברית ולחסום מזון הכולל חומרים מסוכנים. אך למרות רצינותו היחסית של הנושא, הבהיר המשחק סופית, למי שעוד לא ידע, שה"טיימס" אינו רוצה עוד להיות "הגברת האפורה", כפי שהוא מכונה בארה"ב.

ה"ניו יורק טיימס" בן ה־158 נודע כאחד העיתונים השמרניים בארה"ב בסגנונו, במראהו וגם בגישתו לטכנולוגיה. עד 1997 לא הופיעה בשער העיתון תמונה בצבע מלא. רוב אתר האינטרנט שלו היה זמין בשנים 2005–2007 רק למנויים בתשלום. אבל האפרוריות, שפעם הדגישה את סמכותיותו ואת איכותו של העיתון, נהפכה למכשול. בעולם שבו כל העיתונים מקרטעים כלכלית, "ניו יורק טיימס" הוא אחד הנואשים ביותר. מנייתו צונחת מאז 2002 וחובותיו מגיעים למיליארד דולר. אפילו הכנסותיו מפרסום מקוון, שעלו ב־2008, שבו וירדו ברבעון האחרון. ההנהלה כבר מכרה 6% מהעיתון למיליארדר המקסיקני קרלוס סלים, ואף מכרה את חלקה בבעלות על הבניין החדש שלה בשדרה השמינית במנהטן, שבו היא שוכנת כעת בשכירות.

הסכנה להמשך קיומו של העיתון היא כנראה הסיבה למהפכה השקטה שעוברת בשנתיים האחרונות באתר האינטרנט שלו. אתר ה"טיימס" זמין כעת בחינם וכולל ארכיון עשיר ואת כתבות המהדורה היומית. הוא הוסיף טוקבקים, שבארה"ב הם תופעה חדשה, ודף הבית שלו מתפרסם בגרסה רגילה, גרסת פלאש ניסיונית שמנסה לשחזר את חוויית הדפדוף בעיתון המודפס, וגרסת "אקסטרה", שמציגה בצד כל כותרת קישורים לידיעות רלבנטיות מאתרים ובלוגים ברשת. העיתון אף פתח רשת חברתית בשם TimesPeople. גם מדורי החדשות שינו פורמט: בינואר 2007 ציין העיתון את 3,000 ההרוגים האמריקאים במלחמה בעיראק באמצעות מצגת פלאש, שבה 3,000 ריבועים הרכיבו תמונה של חייל, והקלקה על כל אחד מהם הקפיצה מידע על שמו וגילו של אחד ההרוגים, מהיכן בא והיכן מת.

עמוד זיכרון במצגת פלאש. התמונה מורכבת משמות הנופלים בעיראק צילום מסך: nytimes.com

ביום הבחירות לנשיאות ארה"ב פרסם העיתון משחק בשם "רכבת המילים", שבו התבקשו הגולשים לתאר איך הם מרגישים כרגע, במילה אחת. המילים זרמו על המסך כשגודלן ייצג את מספר הגולשים שבחרו בהן. צבען, כחול או אדום, ייצג את שיוכם הפוליטי של הגולשים. במהלך הערב אפשר היה לראות איך ה"כחולים", תומכי אובמה, נהיים ליותר ויותר "מאושרים", "אופטימיים" ו"אסירי תודה", בעוד חבריהם בצד שהפסיד נהיו ל"אבלים" ול"מתוסכלים". 

עורך לענייני חדשנות

האיש שאחראי לרוב החידושים באתר הטיימס הוא ארון פילהופר, שמנהל בעיתון את המחלקה בעלת השם יוצא הדופן "חדשות אינטראקטיביות". פילהופר מנהל עשרה עיתונאים־מתכנתים שתפקידם להמציא פיצ'רים מקוריים וסוגים חדשים של כתבות אינטראקטיביות - וליישמן באתר העיתון. לשם כך קיבלו פטור מהביורוקרטיה של העיתון הענק, וכן אישור לגייס, לפי הצורך, את מחלקות התוכנה, הגרפיקה והמולטימדיה של העיתון, וכן כל אחד מ־1,200 העובדים האחרים.

"רכבת המילים". צבע מסמן שיוך פוליטי, גודל מסמן עד כמה הרגש נפוץ צילום מסך: nytimes.com

"מה שאנחנו עושים הוא העתיד של העיתונות", אומר פילהופר בראיון טלפוני ל"כלכליסט" ממשרדו בניו יורק. "זה חלק מהתהליך שעובר על העיתונות מאז תחילת ימי הרשת. בהתחלה אמרו עיתונאים 'האינטרנט זה נפלא, סוף סוף יש מקום לכתבות של 15 אלף מילה'. אבל אנשים אינם קוראים 15 אלף מילה ברשת. עולם העיתונות מגלה שבאינטרנט, הדרך המסורתית לספר סיפור אינה תמיד עובדת. אנחנו כאן כדי למצוא צורות אחרות. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו יוצרים משחקים, אבל המטרה היא לעזור לאנשים להבין סוגיה מסוימת טוב יותר. אפילו 'רכבת המילים' מליל הבחירות, שאולי נראית חסרת ערך עיתונאי, היתה גרסה חדשה לכתבת 'מה חושב האיש מהרחוב'".  

נוק אאוט ביום הבחירות

כתבה שהתפרסמה לאחרונה ב"ניו יורק מגזין" תיארה את פילהופר כ"נשק הסודי של 'ניו יורק טיימס'", וכחלק מחיל החלוץ של העיתונות בכלל. הוא גם זה שהעלה את הרעיון להקמת הצוות. "בעבר עבדתי באתר חדשות עצמאי בשם 'המרכז ליושרה ציבורית' (CPI), שעשה גם פרויקטים אינטראקטיביים. כשהגעתי ל'טיימס' הייתי מתוסכל: מערכת ענקית בת 1,200 איש, ובלי דרך לעשות בה את מה שעשינו בקלות בארגון של 40 אנשים. כל פרויקט שניסיתי לבנות עם מחלקת המולטימדיה היה קשה וכואב. לבסוף יחד עם כמה עובדים גיבשנו הצעה לצוות שיישב בדסק החדשות - ויעסוק רק בפרויקטים כאלה, כולל התכנות שלהם. הרעיון היה שלא נהיה מוגבלים לכלי התוכנה הקיימים באתר, אלא שנוכל לבנות כלים משלנו וליישם איתם רעיונות חדשים לגמרי.

"הצגנו את ההצעה שלנו להנהלה באוגוסט 2007 ולהפתעתנו כולם אהבו אותה ונתנו לנו מיד כמה תקנים לעובדים במשרה מלאה. בדיעבד לא הייתי צריך להיות מופתע. ה'טיימס' היה חלוץ במעבר לרשת, וכבר לפני ארבע שנים התחיל לאחד את המערכות של הרשת והדפוס".

יום הבחירות היה יום גדול לצוות של פילהופר. חוץ מ"רכבת המילים" היתה גם מפה אינטראקטיבית של ארה"ב שהתמלאה בהדרגה בתוצאות האמת, ושאפשר היה להתרחק ממנה ולהתקרב אליה כדי לראות כיצד הצביעו כל מחוז ועיר. התעבורה באתר קפצה באותו היום מ־2.5 מיליון מבקרים ביום רגיל לכ־4.5 מיליון. העלייה בתעבורה באתרי עיתונים אחרים היתה מתונה בהרבה.  

אחת מהברקות הניו יורק טיימס: חיפוש מילים בווידיאו של נאום הניצחון של אובמה צילום מסך: nytimes.com

מסמכי גואנטנמו נגישים לכל

פילהופר מתגאה גם בפרויקט בשם Represent, שמסנן מכל הידיעות הפוליטיות בעיתון רק את אלה שקשורות לנציגיו של הגולש הספציפי בדרגות הממשל השונות. הגולש מזין את כתובתו, ומקבל עמוד חדשות שבו עדכונים על נציגיו בעירייה, בממשל המדינה ובקונגרס — כיצד הצביעו ובאילו ידיעות חדשותיות הוזכרו לאחרונה. "גנבנו את הרעיון מפייסבוק, ללא בושה", אומר פילהופר. "זה מראה איך הטכנולוגיה יכולה לתת נקודת מבט אחרת על החדשות. בעבר אי אפשר היה לקבל את המידע הזה בלי לקרוא את כל העיתון, מדי יום ובדייקנות של מנתח".

פילהופר מאמין בטשטוש ההפרדה בין כתבות מוגמרות לבין המידע וחומרי הגלם שעומדים מאחוריהן. "בדרך כלל, אם יש לעיתונאי חומר מסקרן, הוא שומר אותו לעצמו ולא חושף אותו עד שהכתבה מבשילה", הוא אומר. "אבל אנחנו מאמינים שהימים האלה עברו. היתה לנו אסופת מידע ענקית, כנראה הגדולה ביותר, על עצירים בגואנטנמו, והשתמשנו רק בחלק ממנה לצורך כתבות תחקיר. אחד מהמתכנתים שלי, שמעולם לא עבד בעיתון לפני כן, השתגע כשראה את זה. הוא אמר שאנחנו חייבים להעלות את כל המידע לרשת. להפתעתי, ההנהלה חשבה שזה רעיון טוב".

פרויקט represent של הניו יורק טיימס. גנבו את הרעיון מפייסבוק צילום מסך: nytimes.com

התוצאה היתה Guantanamo Docket - רשימה שמית ארוכה של כל עצירי גואנטנמו, אשר לחיצה על כל שם מציגה את כל המסמכים הרשמיים שנוגעים לעציר ושהגיעו לידי העיתון. "גופי חדשות אחרים השתמשו באתר לכתבות שלהם - וגם קיבלנו אימיילים מעורכי הדין של כמה מהעצירים, שהודו לנו על החומר שהענקנו להם, והוסיפו לנו מסמכים משלהם שלא היו לנו. אפילו ממשל בוש ציטט משם בתצהירים משפטיים שהגיש. זה היה מדהים".  

כיצד מגיבים כתבי העיתון שמגויסים לפרויקטים של פילהופר? "האתגר היה להציג את עצמנו אישית בפני 1,200 עובדים ולדאוג שיזכרו מי אנחנו כדי שיוכלו לעבוד איתנו ישירות. אבל העובדים עצמם ידידותיים לטכנולוגיה, והעבודה היא לא של הוראות ובוסים אלא של שיתוף פעולה. זה מאוד יוצא דופן, מאוד מתאים לרוח האינטרנט ומוציא מאנשים את היצירתיות שלהם".

פילהופר אינו מתחייב להציל את ה"טיימס", אבל מתחייב לשנותו. "הצוות שלי הוא צעד טבעי בתהליך השינוי של העיתון. כולם, מהיו"ר ומטה, מסכימים שהעולם הדיגיטלי הוא העתיד שלנו - בין אם הוא בא נוסף על גרסת הדפוס ובין אם יום אחד הוא יהיה לבדו". הוא עצמו, דרך אגב, אינו מחכה בכיליון עיניים לעתיד הזה - הוא נהנה יותר מדי מהמצב הנוכחי. "מעולם לא חשבתי שאפשר ליהנות כל כך במערכת חדשות. כל בוקר אני צובט את עצמי. אני גם חושב שהגענו לאיזון מוצלח בין הדפוס והרשת, שתומכים זה בזה. אני מקווה שזה ימשיך כמה שיותר זמן".