לשיפוט הציבור: הרשימה השחורה של החברות הכי לא אחראיות

המחאה הציבורית והשפעתם של צרכנים על חברות מסחריות בולטים מאוד בארה"ב, וקשה מאוד להתנהל שם בחוסר אחריות מבלי לחטוף על כך בפומבי. אחד הגופים הפעילים בתחום הוא Corporate Accountability International, שמפרסם מדי שנה את "היכל הבושה": רשימה שחורה של חברות מזיקות, שפועלות לעיתים תחת אצטלה של דאגה לכדור הארץ ולצרכנים. הרשימה גובשה על ידי פעילי הארגון, רובם אנשי אקדמיה ונציגי ציבור, ומתוכה בוחר הציבור ב־4 ביולי, יום העצמאות, את החברה הגרועה ביותר.

מאטל: רעל במשחק ילדים

קשה לחשוב על תמונה תמימה יותר מזו של ילד קטן המשחק להנאתו בצעצוע. בסוף 2007, התמימות הפכה לסיוט של מאות מיליוני הורים, כאשר בצעצועים של חברת מאטל התגלו רעלים שעלולים לגרום לילדים נזקים קשים.

מאטל, האמא של בובות ברבי, מכוניות מאצ'בוקס וצעצועי פישר־פרייס, הורידה מהמדפים 2 מיליון מוצרים אחרי שהתגלה כי יש בהם רמה מסוכנת של עופרת - בכמה מקרים פי 180 מהמותר בתקן. מעבר לפרשת העופרת, החברה נאלצה למשוך מהמדפים 18 מיליון צעצועים נוספים בחשד שאינם בטוחים לשימוש, בעיקר בגלל חלקים קטנים שמתפרקים בקלות ועלולים לחנוק ילד שינסה להכניס אותם לפיו.

על פניו, אפשר לראות בהורדת הצעצועים אקט אחראי של חברה שמנסה לשמור על בריאות לקוחותיה. בפועל, מאטל פעלה בשנים האחרונות מאחורי הקלעים כדי להשפיע על קובעי המדיניות בוושינגטון לדחות הצעות חוק שיחמירו את תקן הבטיחות של צעצועים - מה שהיה מייקר את עלויות הייצור. גיוס הלוביסטים דרש אמנם כסף, אבל הסכומים הם משחק ילדים לעומת 6 מיליארד הדולר שמאטל גילגלה אשתקד. החברה שכרה את שירותם של פוליטיקאים בדימוס, שבעבר שירתו בוועדת הסנאט לבטיחות הציבור, כדי שישפיעו על חברי הוועדה הנוכחית לדחות את הצעות החוק. הטקטיקה הזו עבדה מצוין בשמירה על האינטרסים של החברות - אבל הרבה פחות על אלה של הצרכנים.

נסטלה: מים גנובים

בשנים האחרונות מנסה נסטלה העולמית לנכס לעצמה ולמוצרים שלה ערכים של בריאות, תזונה נכונה ואיכות חיים. היא ידועה בעיקר בזכות מותגי הקפה, השוקולד והחלב שלה, אבל נסטלה היא גם יצרנית ומשווקת בקבוקי המים הגדולה בעולם, המחזיקה לא פחות מ־70 מותגי מים ב־130 מדינות. אז מהיכן מגיעים המים של נסטלה?

הדו"ח של CAI מגלה שבשנים האחרונות ביצעה נסטלה מהלכים כדי לשמר את יתרון הגודל שלה בשוק, גם במחיר של פגיעה במקורות טבע ציבוריים ובאוכלוסייה סביבם. מוקד הביקורת הוא קבוצת האגמים הגדולים המשתרעים בין צפון ארה"ב לבין קנדה, ומכילים כמעט 20% מכלל המים המתוקים בעולם.

ב־2001 החלה החברה בשאיבת 2 מיליון ליטר מים ביום מהאגמים, שהופצו תחת אחד המותגים שלה. תושבי האזור, שראו לנגד עיניהם את הפגיעה בסביבה, תבעו את נסטלה. שנתיים מאוחר יותר הכריע בית הדין לטובתם, ופסק שפעילות החברה אכן צפויה להביא להתייבשות נחלים שזורמים לאגם. למרות שקיבלו הוראה להפסיק את השאיבה, נסטלה הצליחה לערער על ההחלטה בבית המשפט העליון של מדינת מישיגן, בטענה שלקבוצות אזרחיות אין חזקה על מקורות מים ציבוריים. בהסכם פשרה אחר בקליפורניה, שגם בו התנגדו תושבי המקום לפעילותה של ענקית המים, הסכימה נסטלה לשלם לקהילה דולר אחד לכל 266 ליטר מים שנשאבים - רק כדי למכור את המים חזרה לציבור במחיר גבוה פי מאות אלפים.

אגב, גם השוקולד של נסטלה לא נקי מרגשות אשם, ולא רק בגלל הקלוריות: החברה הואשמה כבר מספר פעמים בניצול ילדים בשדות הקקאו של חוף השנהב.

טויוטה: פעולת הסחה ירוקה

טויוטה היא לא חברה שאנשים מצפים לראות על ספסל הנאשמים. בעשורים האחרונים הצליחה החברה למצב את עצמה כיצרנית מכוניות קומפקטיות ואמינות, שמהוות אלטרנטיבה לספינות הכביש זוללות הדלק האמריקאיות. הקפיצה הגדולה בדימוי האקולוגי של טויוטה באה לה עם הפריוס, המכונית ההיברידית הנמכרת ביותר בעולם וגם בישראל. אבל זו בדיוק הבעיה עם דימוי: הוא יכול להיות חזק ומשכנע, אבל לא תמיד הוא משקף את המציאות.

נכון שהפריוס מזהמת הרבה פחות מהמכונית הממוצעת, ונכון שהיא פרי פיתוח של טויוטה, אבל מכאן ועד תדמית של "חברה ירוקה" המרחק גדול. פריוס היא רק מכונית אחת מצי רכבים של יצרן המכוניות הגדול בעולם. דווקא ההישג הטכנולוגי שהביא לעולם את הפריוס ממחיש את אוזלת ידה של טויוטה, ואת אי־מוכנותה לוותר על מכוניות מנהלים ורכבי שטח מזהמים - שגם הרווח עליהם גבוה יותר מזה של הפריוס.

טויוטה לא מסתפקת רק בייצור מכוניות זוללות דלק: היא גם פועלת למנוע העברת תקן צריכת דלק חדש, שיחייב מכוניות לגמוא 12.3 ק"מ על כל ליטר דלק שהן שותות. בשנה שעברה הוציאה החברה 7.7 מיליון דולר בפעילות לובינג לביטול או דחיית התקן.

האבסורד כאן הוא שהפריוס כבר עומדת במבחן בהצלחה, עם 20.4 ק"מ לליטר. מה הבעיה? ש"בהמות המשא" של טויוטה, כמו רכב השטח לנדקרוזר ומכוניות השרד של לקסוס, לא מתקרבות אפילו לתקן החדש. המזהם הגדול ביותר של טיוטה הוא טנדר העל טונדרה, המשווק בצפון אמריקה וגומא ליטר דלק על כל 5.9 קילומטר. אלה כיום הפרות החולבות של טויוטה, בעוד הפריוס היא בעיקר נשק הסברתי שעוזר לטויוטה למצב את עצמה כשוחרת איכות הסביבה.

וונדי'ס: מה שיותר גדול יותר שמן

וונדי'ס, ענקית הפאסט פוד בעלת 6,600 הסניפים, פועלת כיום ב־21 מדינות (וניסתה את מזלה גם בישראל, בשנות השמונים), ומופיעה ברשימה על רקע בעיית השמנת היתר שהולכת ומחמירה בעולם המערבי כולו.

הכל כבר נכתב על הקשר בין ג'אנק פוד לבין השמנת יתר, אבל נראה שבשנים האחרונות רוב רשתות המזון המהיר מתמודדות עם הבעיה, ומציעות תפריט מעט יותר בריא - או לפחות את האמת לגבי ההמבורגר והצ'יפס שלהן. רק ונדי'ס מסרבת לשחק לפי הכללים החדשים: ב־2006 העבירה עיריית ניו יורק חוק שמחייב מסעדות מזון מהיר לפרסם בהבלטה את הערך הקלורי של כל מנה בתפריט. חוק נוסף חייב אותן להוציא לאלתר את שומן הטרנס מכל המנות. רוב הרשתות נעתרו אם גם בחוסר רצון. ונדי'ס שכרה את טובי המשפטנים כדי למצוא פרצות בחוק, והצליחה בעיקר להרוויח זמן. בקרב התדמיתי היא כבר הפסידה.

קאונטריוויד: הטעיה שמוטטה לקוחות

עד לפני שנה, רק כלכלנים ויועצי נדל"ן ידעו מה זה סאבפריים. על רקע משבר המשכנתאות האמריקני, ושבעטיו איבד הציבור האמריקאי עד כה כ־2 טריליון דולר, אין פלא שבין החברות המושמצות מופיעה גם חברה למימון משכנתאות. קאנטריווייד (Countrywide), שהוקמה בקליפורניה ב־1969, היתה עד לפני שנה חברת המשכנתאות הגדולה בארה"ב, עם נתח שוק של 17%.

קאנטריווייד מואשמת בכך שהונתה לווים במבצעי מכירות שגובלות בהטעיה במקרה הטוב, ובנוכלות במקרה הפחות טוב, ודחפה ללקוחותיה מוצרים פיננסים מסוכנים, מבלי ליידע אותם בסיכון. החברה מואשמת עוד שניצלה את האותיות הקטנות של חוזי המשכנתאות כדי להעמיס על לקוחותיה עמלות וקנסות שהציבור הרחב לא יכול היה לדעת עליהן.

למרות שצמרת החברה ידעה שמרבית הלווים לא יוכלו להחזיר את המשכנתא ושבועת הנדל"ן עומדת להתפוצץ, זה לא הפריע לה להרעיף בונוסים לחברי ההנהלה: בקיץ 2007 קטף לעצמו המנכ"ל אנג'לו מוזילו 13 מיליון דולר בחודש אחד בלבד, למרות שמצב החברה הלך והידרדר. במהלך אותה שנה הוא גם הזדרז למכור את מניותיו בחברה, בשווי 150 מיליון דולר, כשהוא מודע לכך שהחברה פוסעת על קרח דק.

וולמארט: גדולה על קטנים ועובדים

סיפור ההצלחה של ענקית הקמעונאות וולמארט הוא יותר מורכב מרשת יעילה שמוכרת את מוצריה בזול. האסטרטגיה השיווקית של הרשת היא לשבור את השוק עם מחירים נמוכים יותר מהתחרות. ולמרות שיעילות ותחרות הן חלק מהדי.אנ.איי של עולם הצרכנות האמריקאי, בדרך להתפשטות גלובאלית וולמארט מפילה חלל אינספור עסקים משפתיים קטנים, מהלך שכבר עורר התנגדות עזה מצד תושבים בקהילות שונות ברחבי ארה"ב. וולמארט משקיעה מיליונים בפעילות שדולה למען פוליטיקאים מקומיים, כדי שאלה יידחו הצעות חוק שנועדו למנוע את כניסתה של לשכונה שלהם. בדרך כלל הם מצליחים בכך.

וול-מארט. מפילה בדרך עסקים קטנים צילום: בלומברג

בעיה נוספת בהתנהלות וולמארט קשורה ל־2.1 מיליו עובדיה - רבים מהם עובדים זמניים במשרה חלקית, שלא זכאים לביטוח בריאות. נוצר מצב אבסודדי, שבו עובדי החברה שסיימה את 2007 עם רווח נקי של 12.9 מיליארד דולר, נשענים בסופו של דבר על תקציבי רווחה.

לבסוף, האינטרסים של וולמארט מתנגשים עם שיקולי ביטחון לאומי: וולמארט הפעילה לחצים כבדים על הקונגרס האמריקאי במטרה לדחות הצעת חוק להידוק הבדיקות הבטחוניות של מכליות שנכנסות דרך נמלי הים של ארה"ב, בטענה שבדיקות כאלה יעכבו את שינוע המוצרים וייקרו את עלויות הלוגיסטיקה. גם כאן, מחברי דו"ח "היכל הבושה" טוענים שענקית הקמעונאות מקריבה את בטחון ורווחת הציבור כולו, כדי לשמור על השורה התחתונה שלה.

בלאקווטר: סוג העסק - מלחמה

הציבור האמריקאי יודע לא מעט על הנעשה בעיראק ועל העימות הכמעט יומיומי בין כוחות אמריקאיים לבין אנשי מיליציה חמושים. אבל יש דברים שהציבור אינו יודע: למשל, שמעבר לפעילות הצבא האמריקאי, פועלת בעיראק חברה אמריקאית למטרות רווח, שאנשיה הם, במילים פשוטות, שכירי חרב.

יש הרבה חברות אבטחה בעולם, אבל בלקווטר היא צבא שכיר לכל דבר, שמפעיל כיום 20 אלף חיילים, כמות אדירה של נשק וציוד, ואפילו 20 כלי טיס. 90% מהכנסות החברה מגיעים מחוזים הנחתמים עם ממשלות ומנהיגי מדינות.

מה הבעיה בפעילות הזאת? חרף העובדה שבלקווטר נהנית מתזרים מזומנים קבוע ממשלם המסים האמריקאי (מאז תחילת הפעילות באפגניסטן ועיראק הממשל שילשל לכיסה למעלה ממיליארד דולר), היא נתונה לפיקוח רופף ביותר. דוגמאות לפעילות מפוקפקת לא חסרות - ה־FBI פתח בחקירת מקרה בו הרגו לוחמי החברה 17 אזרחים עיראקים לא חמושים.

במקרים כאלה, הממשל האמריקאי נדחק לפינה, ומתקשה לנהוג ביד קשה כנגד קבלן ביצוע שמסייע לו במדינה עוינת. אבל גם לעובדיה החברה לא מפגינה נאמנות: במרץ 2004, שנה לאחר פרוץ המלחמה בעיראק, נלכדו ונרצחו ארבעה מלוחמי בלקווטר על ידי אנשי מיליציה בפלוג'ה. תמונות הגופות שנתלו מעל גשר הופצו לכלי תקשורת בכל העולם, אבל למרות לחצים מצד משפחות הנרצחים, סירבה בלקווטר לשתף אותן בפרטי האירוע. האשמה נוספת קשורה לכך שבלקווטר לא בוחלת בגיוס לוחמים ממשטרים אפלים: בין היתר, החברה מעסיקה לוחמים ששירתו בקומנדו של דיקטטור צ'ילה הרצחני, אוגוסטו פינושה.

AMD: ירוק בארה"ב, שרוף בעולם

מי הן המדינות המזהמות ביותר בעולם? בראש רשימת האחראיות לפליטת גזי חממה ממוקמות, באופן לא מפתיע, ארצות הברית וסין. אבל במקום השלישי נמצאת מדינה לא מערבית ולא מפותחת במיוחד: אינדונזיה. החברה שאחראית לדרוג המפוקפק לו זכתה המדינה המוסלמית מדרום מזרח אסיה היא AMD האמריקאית - שמתמחה, למרבה האירוניה, ביצירת דלקים ביולוגיים "ירוקים" שמקורם בגידולים חקלאיים.

דלקים ביולוגיים מסומנים כהבטחה הירוקה שתחליף את הנפט המזהם, אבל לא לכולם יש אינטרס להזכיר שלעתים, הפקת הדלק הביולוגי גורמת הרבה יותר נזק ממה שהיא אמורה לחסוך. AMD, שגילגלה אשתקד 44 מיליארד דולר, מספקת דוגמה מצמררת: חלק גדול מפעילותה של החברה נעשה באינדונזיה, שם היא מפיקה שמן מעצי דקל. כדי להגביר את התפוקה, AMD מחסלת את הג'ונגל הטבעי במדינה ומפנה מקום לדקלים, ולשם כך היא מעלה באש כמות נכבדת מהיער הטבעי. דו"ח גרינפיס מהשנה שעברה קובע כי שריפת היערות באינדונזיה משחררת לאטמוספירה 1.8 מיליארד טון פחמן דו־חמצני בשנה - 4% מכלל כמות גזי החממה שיוצרו בעולם כולו ב־2007. כריתת היערות גם מפירה את האיזון האקולוגי באינדונזיה ומסכנת מינים רבים של בעלי חיים, בהם קופי אורנג־אוטנג, שעלולים להיכחד לחלוטין מהמדינה בעשור הקרוב. בשנתיים האחרונות בלבד רכשה AMD 6 מיליון דונם של יערות באינדוזניה, במטרה לברא אותם ולשתול עוד דקלים.

למרות הנזק הסביבתי הברור שהיא גורמת, AMD נתפסת כחברה ירוקה שמצמצת את התלות האמריקאית בנפט; לכן היא זוכה לגיבוי חזק מהממשל האמריקאי, בדמות הטבות מס ומימון חלק מפעילויותיה.