"אנשים נהיו ידידותיים יותר, כמו אחרי אסון התאומים"

לרחובות ברובע הפיננסי של מנהטן יש ריח של ים. הלובי השומם של מלון המריוט נראה כאילו שקע במצולות ועלה בחזרה: הרצפה מכוסה חול, וענפים רטובים תקועים בדלת הכניסה המסתובבת. ביצורים של שקי חול מונחים בפתחיהם החשוכים של הבנקים הגדולים, וכמעט מכל בניין באזור יוצא צינור גדול ששואב את המים שהציפו אתמול בלילה את המרתף.

שקט פה באופן מוזר. השקט שאחרי הסערה. מאז שלשום בלילה, ליל הרוחות וההצפות של הוריקן סנדי, אין חשמל בחצי התחתון של מנהטן. החנויות, המסעדות, המשרדים, התחבורה הציבורית וכבישי המנהרות - כמעט הכל מושבת. העיר שתמיד ממהרת, זוהרת, מתאמצת, קונה ומוכרת, נכנעה פתאום להפסקה שנכפתה עליה.

בוהים בערגה בחנויות

האנשים מסתובבים ברחובות מבולבלים, בוהים בערגה אל תוך חלונות הראווה המוחשכים ומנסים להבין איך חוצים כביש ללא רמזורים. "כבר 20 שנה אני נוהג פה ולא ראיתי דבר כזה", אמר לי נהג המונית וקילל את הנהגים האחרים. ברוב הצמתים אין שוטרי תנועה שיחליפו את הרמזורים המושבתים, כך שהצמתים הגדולים מתנהלים באנדרלמוסיה ונראים כאילו יובאו מהעולם השלישי.

באטרי פארק סיטי היא השכונה היחידה באזור שיש לה חשמל ואנשים מתכנסים בה. בכניסה למלון קונראד יש משהו שנראה כמו מקלט לניצולים, עם כמה טיפוסים עייפים שיושבים על הרצפה. מתברר שזוהי תחנה לטעינת סלולריים לאנשים שאין להם בבית חשמל.

"טענתי את המחשב וממנו אני טוענת את הסלולרי ובכל פעם שהוא מת אני טוענת אותו שוב", אומרת איימי ארקון, שמתגוררת באזור ועובדת בתעשיית הפיננסים. היא מספרת שהיא בדרכה למיד טאון, כדי לשכור חדר במלון עם חשמל שממנו היא תוכל לעבוד כמו שצריך. אתמול בלילה היא נשארה בדירה שלה אף שהעירייה הורתה לכל מי שגר באזור שלה להתפנות: "גם בהוריקן הקודם אמרו לנו להתפנות ולא קרה כלום, אז הפעם אמרתי: אני לא מתפנה. נכנסתי לארון שלי כדי לא להיות בקרבת חלונות. יש לי ארון גדול מאוד. בערך בשמונה ירדתי למטה, ראיתי שהרחוב מוצף בערך מטר מים, עם מכוניות שטות. ככה זה נמשך אולי חמש שעות. אני יודעת שהיו אנשים שמתו ונפצעו. אבל פה בניו יורק אתה צריך להיות קצת טיפש כדי להיפגע, לצאת החוצה או לעמוד מתחת לעץ בזמן הסערה. פה בדאון טאון זה יותר עניין של סתם להיות אומלל".

"בית הבובות" בשדרה השמינית. הפך לאטרקציה צילום: טל שמיר

למה שלא פשוט תנצלי את ההפוגה כדי לנוח?

“לא לא, זה יחזור לרדוף אותי. האימיילים מלקוחות לא מפסיקים להגיע. שני ושלישי הם הימים הכי עמוסים בפיננסים ואח"כ רק תהיה לנו יותר עבודה".

אבל בזמן שדברים כמו בורסה וטלפונים חכמים ספגו מכה, ההוריקן התברר כיום חגם של דברים שחשבנו שחלפו מן העולם, בראשם פנסים (כמה סוחרים ממולחים פתחו בזריזות באסטות של פנסים ובטריות במחירים מופקעים) וטלפונים ציבוריים. ליד כל עמוד טלפון כזה משתרך עכשיו תור ארוך של צעירים שנולדו הרבה אחרי המצאת הטלכרט. בפינת רחוב עומדת מישהי ומסובבת משהו שנראה כמו בלנדר עם מנואלה. "זה רדיו עם פנס ומטען לסלולרי", היא מסבירה, “מישהו מכר לי את זה מהמכונית שלו ב־35 דולר. היה שווה את זה".

“יש אווירה נחמדה. אנשים ידידותיים יותר, קצת כמו אחרי אסון התאומים", אומר הצייר בודיי זי, שיצא לטיול לאורך נהר ההאדסון, שעדיין שוצף בגלים גבוהים.

איך עברה עליך הסופה?

"אני מהדינוזאורים האלה שאין להם טלוויזיה או אינטרנט, אז בכלל לא ידעתי מה קורה. השכנים השאילו לי נרות. בעשר מישהו התקשר אליי ואמר לי שאני אמור להתפנות, אז ירדתי לרחוב האריסון, ושם המים התחילו לעלות ולעלות וכולם עזבו חוץ מכמה שנשארו לצלם. בבניין שלי הכל בסדר חוץ מזה שמים הציפו את המרתף. אין לי חשמל והסלולרי שלי לא עובד אבל חוץ מזה הכל בסדר. אני מרחם על האנשים שגרים בקומה 14 ואין להם מעלית".

לוקחים פנס לשירותים

קצת למעלה משם, ברחוב 14, שבימים כתיקונם קשה להכניס בו סיכה, יש מעט מאוד אנשים ברחוב. פה ושם אפשר למצוא איזו עגלת קפה עם תור ארוך, או מכולת פתוחה עם שומר שמאיר לקונים את המוצרים עם פנס. בבר היחיד שפתוח בסביבה, באנגאס דן, יושבים כמה מקומיים ותיירים גרמנים, שותים בחושך ומשחקים משחקי חברה. דני, אחד הקבועים, יושב בקצה הבר ומשאיל את הפנס שלו לכל מי שרוצה ללכת לשירותים.

"לאנשים נמאס להיות סגורים בבית. אפשר להשתגע מזה. הם רוצים לראות אנשים אחרים", מסביר הבעלים ראס. כל מה שהוא מגיש הן בירות בבקבוק שהצליחו להישאר קרות בזכות הקרח. יש לו כמה נרות שהוא לא בטוח שיספיקו לכל הלילה.

לא רחוק משם, בפינת השדרה השמינית, מתכנסים עשרות סקרנים וצוותי טלוויזיה מכל העולם מחוץ לבניין שכל החזית שלו התמוטטה בסופה והדירות שלו עכשיו חשופות לרחוב כמו בית בובות בגודל טבעי. הבניין הזה עומד להיות כוכב תקשורת גדול בימים הקרובים. כי אם אלו הפסקת חשמל, פיגוע טרור או הוריקן, נראה שאין דבר שהעולם אוהב יותר מלראות את העיר העצומה והכל־יכולה הזו פגועה, חבולה ומלקקת את פצעיה.