$
בשולי החדשות

מסע בסין העממית: הכפר או מחכה לנס הכלכלי

תושבי או מגדלים אורז וחיים בבקתות בוץ בלב המחוז בעל התמ"ג הגבוה בסין בו שוכנות גם הערים שנג'ן, מרכז ההייטק הסיני, דונג-גאן, מרכז תעשיית נעליים וטקסטיל וגואנגג'ואו, אחת הערים העשירות בסין

רחל בית אריה 12:3406.02.11

הכפר או מוקף שדות אורז, יושב במישור בעיבורי עיירה מנומנמת בחבל חואיג'י שבמחוז גואנגדונג. זהו החבל הצפוף ביותר בסין עם כמעט מליון תושבים, ש-200 אלף מתוכם, לפי הרישומים הרשמיים, עזבו את המקום בחיפוש אחר עבודה באזורים מבטיחים יותר.

 

שם משפחתם של רוב תושבי או, גם הוא או. הם חיים כאן ומגדלים אורז כבר מאות שנים. האזור בו הם חיים, המחוז הדרומי גואנגדונג, סמוך להונג קונג, הוא המחוז בעל התמ"ג והתפוקה התעשייתית הגבוהים ביותר בסין. זהו גם אחד האזורים עם התמ"ג לנפש הגבוהים במדינה, תודות לערים כמו שנג'ן, מרכז ההייטק הסיני, דונג-גואן, מרכז תעשיית נעליים וטקסטיל שמייצא לכל העולם, ובירת המחוז גואנגג'ואו, אחת הערים העשירות ביותר בסין. בצפון מערב המחוז, בכפר או, שום דבר מזה לא ניכר. כאן רבים עדיין מתגוררים בביקתות עשויות בוץ ומעבדים שדות אורז באמצעים פרימיטיביים. או יונג הוא אחד מהם.

 

צ'ן גווי-יין צ'ן גווי-יין צילום: רחל בית אריה

 

 

או יונג הוא בן הגל הראשון של כפריים שעזבו את השדה ונדדו לעיר, אלה שהעמל והזיעה שלהם יצרו את הנס הכלכלי הסיני הוא בן 58 ומתגורר בשני חדרים זעירים עם חצר שטופת שמש יחד עם אשתו ובתו בת ה-12. הוא עזב את הכפר או כבר ב1977- ונדד לגואנגג'ואו כשבשנים הבאות ביקר שורה ארוכה של ערי חוף: שנג'ן, דזוחאי, דונג-גואן ואחרות, עובד על קווי ייצור, סוחב בלוקים לבנייה או מטאטא רצפות של אולמות יצור.

 

30 שנות עבודה לא הביאו לא את העושר המיוחל ואפילו לא פנסיה בסיסית. יש מי שהתעשרו בתהליך הצמיחה הזה, אחרים הגיעו לרווחה כלכלית וקנו דירה בעיירה הסמוכה, או שידרגו את הבקתות למבני לבנים. או יונג הצליח לחסוך מספיק רק בשביל להוסיף חדר אחד לבקתה. שארית החסכונות סגורה בבנק, מחכה ליום שבו בתו, שבה הוא תולה תקוות רבות, תזדקק למימון ללימודים גבוהים. כשהוא כבר קרוב לגיל הפנסיה או יונג חזר לעבד את השדה. אשתו, צ'ן גווי-יין, תורמת לפרנסת המשפחה עם סלי במבוק שהיא מייצרת בבקתה בעבודת יד מהצמחים שגדלים פרא בסביבות הכפר. היא מוכרת כל סל כזה, תוצאה של יום עבודה, תמורת 15 יואן 2.2) דולר) בשוק המקומי.

 

 

ביתה ואחייניתה של צ'ן גווי-יין ביתה ואחייניתה של צ'ן גווי-יין צילום: רחל בית אריה

 

"הכי חשוב בשבילנו, שהבת תלמד ותסיים תיכון," צ'ן אומרת. "אנחנו אנשים חסרי השכלה ולכן אנחנו נאלצים לעבוד קשה כל כך, אבל בשבילה זה יהיה שונה." צ'ן (40) מדברת בניב מקומי כבד ובתה מתרגמת לסינית תקנית. שכר הלימוד בבית הספר היסודי המקומי עומד על 25 יואן בלבד לסמסטר, אבל בשנה הבאה הבת תעלה לחטיבת ביניים ושם שכר הלימוד גבוה בהרבה. זה מה שמשאיר את צ'ן ערה בלילה ודוחף אותה לארוג עוד כמה סלים, שהביקוש להם יורד עם הצפת השוק בפלסטיק זול. "אין יותר חשוב מחינוך," היא אומרת.

 

הדור הצעיר עדיין מהגר בהמוניו למפעלים שבערי החוף. בבקתה הסמוכה, האחיין של או יונג, או שנפיי, מטפל בתינוקת. הוא חזר הביתה עם תחילת המשבר הכלכלי אחרי שפוטר ממשרתו כפועל במפעל נעליים. עכשיו, עם התאוששות הכלכלה הוא מתכנן לנסוע שוב מזרחה ולחפש עבודה. מעיר החוף דזוחאי הוא הביא כמה ספרים ללימוד אנגלית לילדה שאז עדיין לא נולדה, ותוכל להשתמש בהם רק בעוד שנים. "שתלמד אנגלית, שתלך לבית ספר," הוא אומר, "בשביל זה כולנו עובדים כל כך קשה." ואולי בדור השלישי ההבטחה לעושר וחיי רווחה תתגשם סוף סוף.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x