ישראל מתחברת לכלכלה
 

עסקי ספורט

מילון כלכליסט
אלי גוטמן. הכדורגל קטן. הילד המופרע בכיתה
אלי גוטמן. הכדורגל קטן. הילד המופרע בכיתה 
צילום: אורן אהרוני
מניות קשורות לכתבה
     

    זה לא ריאליטי, זה כדורגל

    הכדורגל הישראלי מת שייקחו אותו ברצינות אבל איך זה יקרה אם הוא בעצמו לא מתייחס לעצמו ברצינות?

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    ההכנה הישראלית למשחק מול פורטוגל נראתה ככה: רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו אנחנו בטוח נפסיד רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו רונלדו.

     

    רונלדו־מניה, פסטיבל רונלדו, מסיבת רונלדו, יריד רונלדו; מי הישראלי שנראה כמו רונלדו; איך עוצרים את רונלדו; מה רונלדו יאכל בישראל; מה רונלדו אוכל ביום־יום; כמה מאבטחים יהיו לרונלדו; רונלדו נגד שפונגין, רונלדו נגד טיבי, רונלדו נגד עטר, רונלדו נגד דון ז'ואן, רונלדו נגד אובמה; השחקנים הישראלים עסוקים בלהשיג כרטיסים לבני משפחה ומקורבים שרוצים לראות את רונלדו; השחקנים הישראלים אפילו אומרים ש"בגלל שכולם מרוכזים ברונלדו אז אנחנו בלי לחץ וזה יכול לעשות לנו טוב", ערוץ 11 מכר את כל חבילות הפרסום למשחק נגד רונלדו ב־48 שעות; מצלמה אחת תעקוב רק אחרי רונלדו במהלך המשחק.

     

    בסוף, ממש בתחילת המשחק, יגיע סילבסטרה וארלה ויכבוש שער מדהים מ־35 מטר. מי?! בדיוק. כשהתקשורת "הרגילה" מתלהבת מביקור של סופרסטאר עולמי, אז אוקי – זה אולי מביך טיפה – אבל כשתקשורת הספורט מתעסקת אך ורק בשחקן אחד ואנשי המקצוע עוסקים אך ורק בזה, כשהם מודעים לכך שמדובר במשחק קבוצתי, זה כבר הרבה יותר מביך.

     

    הכדורגל הישראלי מת שייקחו אותו ברצינות. שחקנים, מאמנים, אנשי תקשורת, אוהדים – הם נורא רוצים להיות במיינסטרים אבל הם מגיעים לשם רק אם יש מכות. או אם מגיע לישראל כוכב בסדר גודל של רונלדו. לא שזה קורה יותר מדי, אבל כשזה קורה, אז הכוכב הוא הסיפור. וכשהוא עוזב הכדורגל הישראלי חוזר לפינה שלו. המופרעים של הכיתה, כיתת טעוני טיפוח. אבל למה שמישהו ייקח את הכדורגל ברצינות כשהוא עצמו לא לוקח את עצמו ברצינות?

     

    אני אסביר.  



     

    קראו עוד בכלכליסט:

     

     

    פאולו בנטו. יודע שכולם מתעסקים ברונלדו
    פאולו בנטו. יודע שכולם מתעסקים ברונלדו צילום: איי אף פי

     

    המשחק מסובך, ההסברים פשוטים

     

    גארי נוויל, מגן מנצ'סטר יונייטד וכיום עוזר מאמן נבחרת אנגליה, הוא פרשן אדיר. כל יום שני הוא מנתח את מה שקרה במהלך מחזור סוף השבוע בתוכנית שנקראת Monday Night Football. התוכנית הפכה אותו לפרשן האהוב בבריטניה בפחות משנה. בתוכנית הוא מעניק פרשנות מאירת עיניים. צעד אחר צעד הוא מסביר מהלכים במשחקים: איך מובקעים שערים, אילו תהליכים פנימיים בקבוצה מייצרים מומנטום, למה ההגנה לא מסודרת, איזו צעקה צריך הבלם לשמוע כדי לעשות את הפעולה הנכונה, איזו ריצה לעומק מפחידה מגנים, איך קשר דפנסיבי עצל גורם לקבוצה שלו לספוג. דברים פשוטים, באמת. כל פרשן אמור לעשות את זה. להסביר את המשחק לקהל הרחב, אבל לא על ידי הפשטת המשחק, אלא על ידי העמקה לתוך המכניקה של המשחק. מה גורם לדברים לתקתק בתחומי המגרש המלבני והירוק הזה שכל העולם מרותק אליו.

     

    נוויל היה שחקן "לא כישרוני" ולא יצירתי, אבל הוא כיפר על מחסור ביכולות טבעיות עם הרבה עבודה קשה, נחישות, התמדה ולמידה של המשחק. בתור פרשן ועוזר מאמן הוא מתנהל באותה צורה. הוא אולי לא כוכב עם כריזמה כובשת מסך, אבל הוא צופה שעות על גבי שעות במשחקים שהוא צריך לפרשן. הוא עובד קשה כדי שלצופים יהיה קל יותר להבין את המשחק.

     

    המשחק נמצא במרכז הפרשנות של נוויל. אנשים מעריכים אותו על כך ודרכו אפשר גם להבין כדורגל טוב יותר – מה שגורם ליותר אנשים לצפות במשחק. כי בסך הכל, זה כיף יותר לראות משהו שאתה מבין בו מאשר משהו שנראה לך כמו 11 חוליגנים שרודפים אחרי הכדור ו־11 חוליגנים אחרים שרודפים אחרי אלו שרודפים אחרי הכדור. המגמה הזאת, של פרשנים שמסבירים את המשחק בצורה פשוטה להמונים הביאה לעולם גם את מייקל קוקס, שעד לפני שנה היה בעל בלוג עצמאי ZonalMarking ובזכות הסברים טקטיים פשוטים ונהירים הפך לפרשן בכיר בגרדיאן וב־ESPN.

     

     

    קראו עוד בכלכליסט:

     

    אלי גוטמן. מישהו מדבר על מערכים?
    אלי גוטמן. מישהו מדבר על מערכים? צילום: אורן אהרוני

     

    "זה לא יעניין את הצופים"

     

    בישראל, גם הפרשנים הכי טובים לא מגיעים לרמה מספקת של ניתוח, מתוך פחד שזה לא "יעניין" את הצופים הניטרליים. מודי בר־און, מגיש נפלא, הוא מגיש הכדורגל "המוביל" בישראל בגלל שהוא מצליח "להביא קהל חדש" ו"לפנות לקהל אינטליגנטי" על ידי כך שהוא לא מדבר על המשחק עצמו אלא על המשמעויות שלו. באולפן ליגת האלופות, לבטח תוכנית הכדורגל הנצפית בישראל, מערכונים מטופשים וכתבות על החלקה על הקרח וקליעה למטרה בזמן המחצית לוקחים זמן מפרשנויות "מלומדות" על המשחק. וזה כי בסופו של דבר אין פרשנויות כאלו.

     

    הפרשנים המובילים הם כוכבים לשעבר, כאלו שנתנו לכישרון לדבר במקומם. איציק זוהר, איל ברקוביץ', אלי אוחנה, אבי נמני הם פרשנים מובילים אך לא מנסים להסביר את המשחק. הם רואים את עצמם כ"שואו המרכזי" והם מאמינים שמה שהם אומרים הוא בעל משקל רב יותר מאשר אנשים אחרים. וזה לא משנה אם מה שהם אומרים נתפס כמשעמם, סטריאוטיפי או לא מחדש.

     

    גם פרשנים אחרים לא מנסים להסביר את המשחק עצמו, אלא לשפוט אם המגן עשה טעות או לא. וזה מבלי לדבר על ניגודי האינטרסים הרבים שרבים מהפרשנים בישראל נגועים בהם (אחד סוכן, אחד עובד ההתאחדות לכדורגל, אחד קופץ בין עבודות בכדורגל הישראלי וכו' וכו'). שיחות הספורט ברדיו לא מתעסקות כלל בספורט עצמו, אלא באנשים ובסיפורים פיקנטיים. באף אחד מערוצי הספורט הרבים שיש כאן אין תוכנית שמדברת על המשחק עצמו כמו שהטור של אורי קופר (הכל מקצועי) או הבלוג של יובל קליין (MaccabiBall) עושים. על המכניקה של הניצחון או ההפסד. על טקטיקה מתייחסים כ"טקטיקה שמקטקיה", מערך הגנתי זוכה לכינוי "בונקר". מאמן שלא מאמין ב"פאסים" הוא "פחדן". חפשו ביוטיוב סרטון של יוהן קרויף מסביר בתוכנית טלוויזיה על מערך היהלום. תראו איך בפריים טיים בטלוויזיה בהולנד הוא מנהל דיון מרתק על איך שחקנים צריכים לעמוד על המגרש. זה הכי רחוק ממשעמם. בישראל זה לא היה עובר את הצנזורה העצמית שתקשורת הספורט נגועה בה. צנזורה שלא מאפשרת לה להיכנס לתוך הקרביים של המשחק בגלל החשש ש"אנשים יברחו". אבל אנשים בורחים בכל מקרה.

     

    הרייטינג? לא קשור לנבחרת

     

    משחקי הנבחרת בבית בקמפיין הנוכחי זכו לרייטינג בינוני. 13.7% נגד רוסיה כי היא "נבחרת אפורה" והמאמן שלה "הגנתי" ו־9.7% נגד לוקסמבורג כי "הם רואי חשבון" ו"הנבחרת שלנו לא מעניינת". נגד "פורטוגל של רונלדו" הרייטינג צפוי להרקיע שחקים, אבל במקרה של הפסד המשחקים הבאים לא ממש יהיו רלבנטיים לצופים הישראלים. וזה לא קורה רק בנבחרת.

    בחמש השנים האחרונות לפני העונה הזאת חלה ירידה של 44% בשיעור הצפייה במשחק המרכזי של הליגה – מ־15.2% בעונת 2006/7 ל־8.5%. השנה היתה עלייה ל־9.2% אבל בשבועות האחרונים, למרות פתיחת הפלייאוף, הנתון הזה עולה. המשחק האחרון השיג בקושי 6.3%. בעוד תוכניות ריאליטי משיגות רייטינג של 30% ויותר, הכדורגל והספורט בישראל, שבכל העולם נהנה מעלייה אדירה ברייטינג (בעיקר בגלל שזה המוצר הטלוויזיוני היחיד שחייבים לצרוך בלייב) – סובל. השחקנים לא מרתקים מספיק כמו כוכבי הריאליטי ותקשורת הספורט בעצמה לא רוצה לעסוק בספורט. מה שיוצא זה עיסה דלוחה ורדודה של כדורגל לא מספיק מעניין, שמשוחק על ידי אנשים שלא מעניינים. זה לא מעניין אף אחד.

     

    אבל אם מי שאמור להתעסק בספורט חושב שהתעסקות בספורט היא משעממת, אז למה שמישהו מחוץ לספורט יחשוב אחרת? זה שווה יותר רייטינג להתעסק בכוכב הגדול שמגיע.

     

     

     


    10 תגובות ל ”זה לא ריאליטי, זה כדורגל“

    (10 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות