• תפריט
ספורט עולמי

זו היעילות, טמבל

זה לא סוד שאין נאמנות ב-NBA. שחקני הבית, כאלה שקבוצה ועיר שלמה סמכו עליהם, החליטו לעזוב בלי רגשות אשם. "זה הכל ביזנס", הם פוטרים את עצמם משאלות קשות, אבל האמת היא שמדובר בדוגמה לאיך שהטכנולוגיה משנה את אופן המחשבה שלנו. חומר למחשבה בעקבות ים הטריידים שפקדו את הליגה בקיץ האחרון

אדיר ונונו 10:4308.10.17

זה כבר יותר משנה שקווין דוראנט נלחם בכל ציוץ שהוא שומע. הוא עדיין לא לגמרי שלם עם ההחלטה לעזוב את קבוצת הבית שלו, ולעזור לקבוצה הכי טובה בליגה (ולעצמו) לזכות בטבעת אליפות. לפני פחות מחודשיים הוא דיבר בפודקאסט של ביל סימונס, בפעם הרביעית השנה, והצהיר שאין נאמנות בספורט המקצועני. ״ברצינות, חשבתי שאנחנו יודעים את זה כבר״, דוראנט רחץ בניקיון כפיו. ״בספורט מקצועני אין דבר כזה נאמנות. יש ביזנס. הרבה כסף מעורב בעניין״. אבל אם כל העניין בספורט מקצועני זה עסקים וכסף, למה הוא עדיין כל כך מוטרד מההחלטה שלו לעזוב? אם כולנו היינו כבר אמורים לדעת את כל זה, למה האוהדים והשחקנים באוקלהומה עדיין חושבים שהוא בגד בהם, שהוא חלש כמו קאפקייק (כינוי באוקלהומה לשחקן חלש)?

 

 

 

 

אפשר לטעון, כמו דוראנט, שספורט מקצועני זה רק ״ביזנס״ וכל שחקן צריך לקחת החלטות על פי שיקולים קרים של עלות מול תועלת, אבל אז יהיה מאוד קשה להסביר למה אייזאיה תומאס היה כל כך פגוע כשבוסטון העבירה אותו בטרייד לקליבלנד. אפשר לטעון, כמו דוראנט, שספורט מקצועני זה רק ״ביזנס״ וכל שחקן צריך לקחת החלטות על פי שיקולים קרים של עלות מול תועלת, אבל אז יהיה מאוד קשה להסביר למה אייזאיה תומאס היה כל כך פגוע כשבוסטון העבירה אותו בטרייד לקליבלנד. צילום: איי אף פי

 

כשדוראנט אומר שזה בסך הכל ביזנס הוא רוצה להגיד לנו שבעולם האמיתי, כשלא מדובר בעסקים וכסף, הוא ממש בן אדם טוב. הוא חבר טוב של החברים שלו. אפשר לסמוך עליו גם ברגעים קשים. שהוא לא מאלה שיעדיפו את טובתם האישית על אלה שקרובים אליהם. אבל כש״עושים ביזנס״ אף אחד לא צריך לצפות ממנו שיהיה נאמן, הרי אין בכלל דבר כזה בספורט המקצועני. דוראנט הסביר לסימונס שמה שחשוב זה הקשרים האישיים עם המאמנים והשחקנים ויתר האנשים בקבוצה אבל הוא שכח להזכיר אותנו, את האוהדים. אלה שמגיעים למשחקים גם ברגעים הקשים, שמתגברים על הפסדים ואכזבות, שנכנסים לוויכוחים בלתי אפשריים רק כדי להגן על קבוצה שאנחנו אפילו לא יודעים מתי ולמה נקשרנו אליה.

 

אפשר לטעון, כמו דוראנט, שספורט מקצועני זה רק ״ביזנס״ וכל שחקן צריך לקחת החלטות על פי שיקולים קרים של עלות מול תועלת, אבל אז יהיה מאוד קשה להסביר למה אייזאיה תומאס היה כל כך פגוע כשבוסטון העבירה אותו בטרייד לקליבלנד. אחרי הכל, יש לו סיכוי יותר גבוה לזכות באליפות עם לברון מאשר בקבוצה הצעירה של בוסטון. ״אני רוצה שאנשים ייראו איך הקבוצה שנתתי לה את הנשמה, שנלחמתי עבורה בציפורניים, שדיממתי בשבילה, עושה עלי טרייד סתם ככה - בלי שום אזהרה״, תומאס אמר לעיתונאים אחרי שנודע לו שהוא עובר דירה. ״זה אמנם ביזנס״, הוא המשיך, ״אבל זה אומר הרבה על המצב של הליגה, ואפילו על המצב של החברה שלנו. זה גם אומר הרבה על הדרך הארוכה שיש לנו עוד לעבור״. ותומאס צודק, התפיסה שאין דבר כזה ״נאמנות״ מספרת סיפור על תופעה הרבה יותר רחבה מאשר זאת שמתרחשת בכדורסל.

 

 

אין נוסחה בעולם שמחשבת רגשות (עדיין)

 

לאנשים שחיים בחברה המערבית המודרנית יותר קל להבין את השיקולים של האינדיבידואל ואת האינטרסים הפרטיים שלו. כשדוראנט הסביר שהוא עזב כי הוא ״חשב על מה שטוב לו״ ההסבר נשמע בסך הכל הגיוני. בקליפורניה יש יופי של מזג-אויר, קל להתערבב עם המילייה של עמק הסיליקון, ואתה מקבל סיכוי כמעט בטוח לקחת אליפות. זה הסבר שקל להבין אם משתמשים בראש, הבעיה היא שהלב לא משתתף בשיקולים של הראש, וערכים או רגשות כמו נאמנות פשוט לא מוצאים מקום בנוסחה. תחשבו למשל על נער בן 15 מאוקלהומה שיוצא אחרי צהריים עם כדור וגופיה כחולה, מס׳ 35, שמודפס עליה השם Durant, שמחקה את התנועות של השחקן שהוא מעריץ, שמאמין שיש ביניהם קשר מיוחד - הרי שניהם רוצים בדיוק את אותו הדבר, לקחת אליפות. זה הצד השני של ה״ביזנס״ שדוראנט ותומאס מדברים עליו. גם אם אתה לא נער בן 15 שהקבוצה היא חלק מהאישיות שלו, זה בערך בסיס הקשר שמתקיים בין כל אוהד לקבוצה שלו. אוהדים לא באמת מעודדים חולצות, אלא פרצופים וסוגי אישיות. הם והשחקנים חולקים סיפורים משותפים, ונקבע להם גורל משותף.

 

בחברה המודרנית קל להבין את הדברים שאפשר למדוד (אינטרסים כמו כסף, פרסום או טבעת אליפות) אבל הרבה יותר קשה להבין ערכים שאי-אפשר למדוד (כמו נאמנות או יופי). המחשבה הרציונלית אף פעם לא תמצא מקום לערכים אווריריים כאלה. קחו לדוגמא את שר הביטחון של ארה״ב בזמן מלחמת ויאטנם, רוברט מקנאמרה, אדם שגילם את שיטת המחשבה הרציונלית באישיותו. הוא נחשב לגאון, מי שאוסף נתונים ומציע פתרונות אחרי התייעצות קצרה עם המשוואות שפיתח. אחרי שנים של מאמצים ותסכול גובר בבית הלבן, מקנאמרה המאופק איבד את זה. הוא לא הבין איך יכול להיות שהנוסחאות שלו מצביעות על הישגים של צבא ארה״ב אבל המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. ״מה שהמשוואות שלך לא לוקחות בחשבון״, אחד מהעוזרים הסביר לו, ״הוא את הרגשות של הווייטנאמיים״.

 

אז הסיפור פה הוא לא שספורט מקצועני הפך להיות ״ביזנס״ אלא ששיטת המחשבה הרציונלית והמדידה השתלטה גם על הכדורסל. המשחק שאמור להפעיל את האינסטינקטים השבטיים שלנו, לעורר אצלנו התפעלות ממה שלפעמים נדמה כבלתי-אפשרי, דורש עכשיו מכל מי שמעורב בו לפעול ב״יעילות״. הרי כל הרעיון של שיטת הניתוח האנליטי בכדורסל הוא לשחק בצורה הכי יעילה שאפשר, או במילים אחרות: להשקיע את המאמץ המינימלי כדי להשיג את התפוקה המקסימלית. אם אתם רוצים את זה בניסוח של דריל מורי, הג'נרל מנג'ר של יוסטון רוקטס: ״המטרה הבסיסית של האנליטיקס היא להשיג יותר ניצחונות בפחות כסף״.

 

 

דריל מורי. ״המטרה הבסיסית של האנליטיקס היא להשיג יותר ניצחונות בפחות כסף״. דריל מורי. ״המטרה הבסיסית של האנליטיקס היא להשיג יותר ניצחונות בפחות כסף״.

 

מטע תפוחים

 

זה כבר יותר מחמש שנים שבכל אולם בליגה מותקנות 6 מצלמות שמודדות את כל האירועים שקורים על המגרש (25 פעמים בשנייה), וכשאני כותב ״כל״ אני מתכוון ממש לכל האירועים – מספר הכדרורים, הנקודה שממנה שחקן זרק לסל, המרחק של המגן מהמתקיף בסיטואציה מסויימת, טווחי המסירה ונתונים עד סוף העולם (ובחזרה). אנשי האנליטיקס מקטלגים את האירועים האלה תחת קטגוריות שהם ממציאים, נותנים להם ניקוד, ואז מריצים אלגוריתמים שמתיימרים לספק את השורה התחתונה והכי חשובה עבורם: איך משפרים את היעילות של הקבוצה או של שחקן ספציפי בה. דוראנט, כמו הרבה שחקנים אחרים, משתמש בנתונים האלה כדי לשפר את אחוזי הקליעה שלו מאזורים שהוא חלש בהם, להבין באיזה מקרים הוא נוטה לאבד כדור, הוא לומד על דפוס המשחק של השחקן שהוא עומד לשמור עליו, וכו׳.

 

ב-2013, כשעוד שיחק באוקלהומה, הוא התראיין ל״ספורטס אילוסטרייטד״ ואמר שמגרש כדורסל הוא כמו מטע תפוחים, וכל זריקה היא תפוח. ״בוא נניח שיש 40 תפוחים על העץ שלך״, דוראנט הסביר את עצמו. ״בעקרון אני יכול לאכול 30 תפוחים מתוכם, אבל התחלתי להגביל את עצמי ולאכול רק 15 תפוחים. זריקה חופשית משלוש או פוסט-אפ שמתחיל על קו-העונשין הם תפוחים טובים. זריקה אחרי כדרור או פייד-אווי לאחור הם תפוחים רקובים. אני רוצה לאכול רק את התפוחים הכי משובחים שיש על העץ״. דוראנט לא חושב על מספר הנקודות שהוא יקלע במשחק, אחרת הוא היה אוכל את כל התפוחים שהוא יכול לקטוף (לדעתו 30), אלא על הזריקות הכי ״יעילות״ שאפשר (15 התפוחים הכי משובחים), זריקות שייכנסו לסל באחוזים גבוהים ולא יבזבזו הזדמנויות קליעה עבור יתר השחקנים בקבוצה. זה המדד שבו בוחנים את השחקנים היום – אם שחקן זרק כדור כדי להפיל תפוח רקוב, האנליטיקס ייתן לו ציון נמוך.

 

זה באמת כל כך פשוט

 

ואכן, לא ברור מה החוכמה הגדולה להתאמץ לקטוף גם את התפוחים הרקובים, בזמן שאתה יכול לעזור לחברים שלך לקטוף תפוחים משובחים מעץ אחר. המחשבה הזאת נראית הכי רציונלית בעולם, וכבר הוכח שככל שהקבוצה יותר יעילה היא תנצח יותר משחקים. העניין הוא שאותה מחשבה רציונלית משתלטת (בהכרח) גם על החלטות שלא קשורות רק למשחק שמתרחש על הפרקט, אלא על צורת המחשבה הכללית שלנו. הפילוסוף ז׳אק אלול למשל טען שסוג מחשבה רציונלי כזה הופך לאט לאט לסוג תודעה, לסגנון מחשבה שבו האדם מקדש ״יעילות מוחלטת בכל תחום של חייו״. התחלנו לחשוב על כל הדברים בעידן המודרני בצורה של ״עובדות, כוחות, תופעות, אמצעים וכלים״, אלול כתב כבר בשנות השישים, ואנחנו מצפים שהשיטה הרציונלית הזו תצליח לפתור את כל הבעיות והדילמות שיש לנו בחיים.

 

בקיץ האחרון, כשהיה עדיין שחקן חופשי, דוראנט שכר בית כדי לנקות את הראש ולקבל את ההחלטה הנכונה מבחינתו. דוראנט סיפר שהיו הרבה דילמות שהטרידו את מנוחתו באותם ימים, אבל כל פעם שזה קרה הוא והסוכן שלו, ריץ׳ קליימן, הרימו טלפון ל-Jay Z שהוא ״האדם הכי מעשי שהם מכירים״. קליימן תיאר את הרגעים הקשים שעברו עליהם לפני קבלת ההחלטה: ״היינו יושבים שעות והראש שלנו היה מסתובב מכל מיני שאלות ששיגעו אותנו, אז היינו מתקשרים ל-Jay Z והוא היה עונה לנו בכזאת קלות שזה הגניב אותנו. ׳יא אללה, אתה צודק, זה באמת כל כך פשוט׳״, קליימן תיאר איך הגיב לעוד עצת זהב של הראפר. ״החיים הם פשוטים בן-אדם״, דוראנט הוסיף מיד.

 

והחיים הם באמת פשוטים אם אתה חושב בצורה יעילה ומעשית, כמו ש-Jay-Z ממליץ לך. כשעושים שיקולים רציונליים כאלה, איך אתה יכול לקחת בחשבון את ״האכזבה שאתה עלול לגרום לעשרה מיליון האוהדים של אוקלהומה״. וזה עוד ציטוט של קליימן שמספר איך הוא דרש מדוראנט שוב ושוב ״לחשוב רק על עצמו ועל האופן שבו הוא יקדם את הקריירה שלו״.

 

הנה לכם דוגמה מושלמת שבה מבחן היעילות שמשתמשים בו היום בכדורסל, השתלט על התודעה של השחקנים גם כשהם צריכים להרגיש את המחויבות לאוהדים, לקבוצה, לעיר, למושג שנקרא ״שחקן בית״. וזה בדיוק ההבדל. אם אנדרה רוברסון יעזוב את אוקלהומה מחר זה יהיה מהלך כואב, אבל אם ווסטברוק יעזוב לקליבלנד כדי לקחת אליפות אפשר יהיה לקבור את הקבוצה. כמו ש״בית״ הוא לא רק ״מקום מגורים״, אלא המקום שאדם חי בו ומכיר בצורה אינטימית, כך ״שחקן בית״ הוא לא סתם ״שחקן״ שמשלמים לו כסף כדי לשחק.

 

אז יצא שדוראנט החליט את ההחלטה הכי טובה מבחינתו והוא השיג טבעת כמו שרצה, אבל זה לא בגלל שהוא חשב על כסף או ״ביזנס״, זה בגלל שהוא חשב שכל ההחלטות בחיים הן החלטות מעשיות שאפשר לפתור בצורה רציונלית ויעילה. רק דבר אחד לא נכנס למשוואות של דוראנט, ״הרגשות של האוהדים״ שהאמינו שהוא לא סתם שחקן להשכיר, אלא מי שבנו סביבו בית.

 

לסיינפלד יש בדיחה ארוכה מדי שלועגת לאוהדי ספורט שלא מבינים שהם בסך הכל מעודדים חולצות. הרי השחקנים מתחלפים כמעט כל שנה והאוהדים ממשיכים לאהוד את אותה הקבוצה. עכשיו מה מצחיק פה? שלסיינפלד אין מושג על מה הוא מדבר. אנחנו אוהדים קבוצה כי אנחנו קשורים אליה רגשית, כי יש לנו עבר ואנחנו חולקים גורל ספורטיבי משותף. אם הטריידים הבלתי נגמרים האלה ימשיכו גם בעונות הבאות, הבדיחה של סיינפלד תהיה עוד פחות מצחיקה.

 

הכותב הוא דוקטורנט שחוקר את כניסת הטכנולוגיה ושיטות הניתוח הסטטיסטי ל־NBA, במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר־אילן. טוויטר AdirWanono@

בטל שלח
    לכל התגובות
    x