אנשי השוק שלא סולחים

שאול אלוביץ' כבר התרגל השנה לאבד לוויינים. תחילה אבד עמוס 5 במרחבי האינסוף. המניה של חברת חלל שבשליטתו התרסקה בעקבות כך ב־35%, ואלוביץ' עצמו איבד כרבע מיליארד שקל בתוך יום. הפאניקה החלה לשכוך כשהמשקיעים הבינו שהביטוח יכסה את עלות האובדן, ונראה היה כי העניינים חוזרים למסלולם. המניה הלכה והתאוששה, ואלוביץ' אפילו קיבל הצעה מחברה סינית לרכישת חלל, בתנאי שהשיגור של עמוס 6 יצליח.

אבל, על פי מיטב מסורת חוק מרפי — בום! במהלך התדלוק התפוצצה הרקטה שנשאה את עמוס 6. הלוויין שעלותו יותר מ־200 מיליון דולר התאדה מעל פני האדמה, ומניית חלל שבה לקרוס, הפעם ב־32%. אך גם הפעם יהיה מי שיכסה על הנזק — התעשייה האווירית שתחזיר לחלל את הכספים שהשקיעה בלווין, כולל ריבית ליבור פלוס 4%. והיום הרי אין כבר ריביות כאלה.

ייתכן שאלוביץ' היה סולח לאלון מאסק, אף ששילם 50 מיליון דולר לחברת SpaceX שלו כדי שתטיס את עמוס 6 לחלל — ואת העסקה עם הסינים לחוף מבטחים. הרי מדובר כנראה בכשל טכני, שסיבותיו עדיין נחקרות. אבל, בעקבות המפץ הגדול בקייפ קנברל, פלורידה, נאלצו אנשי חלל לבטל הסכם ענק עם פייסבוק, שהתבסס על שירותי אינטרנט שעמוס 6 היה אמור לספק.

בנוסף, אלוביץ' יצטרך כנראה להסתפק במחיר הרבה פחות אטרקטיבי כדי לממש, אם בכלל, את העסקה עם הסינים. ועל זה כבר קשה יותר לסלוח. במיוחד אם זוכרים את האדם שנהרג בפלורידה כשנהג במצב אוטומטי במכונית של טסלה, מיזם אחר של מאסק. לא סתם אמר אמנון שעשוע ממובילאיי, שטסלה עשתה שימוש במערכת שלה, שהחברה של מאסק מחפפת בענייני בטיחות.

עמיר קורץ  

שאול אלוביץ' צילום: יובל חן

המוסדיים לא סולחים לססקין: ססקין הסתיר את מצב אורבנקורפ, והמוסדיים לא ישכחו את הלקח

אורבנקורפ תיזכר גם בגלל שמדובר במקרה קריסה ראשון של חברת נדל"ן זרה בישראל, אך בעיקר לאור ההתנהלות החמקמקה של הבעלים הקנדי אלן ססקין. כשגייס כאן חוב, בדצמבר 2015, החברה שלו בקנדה כבר סבלה מקשיים — והוא לא אמר מילה על כך למשקיעים. גם כאשר התגלה המצב הבעייתי, הוא עשה מחטף באישון לילה ופתח בהליך משפטי בקנדה, על אפם וחמתם של גופי הפנסיה בישראל.

אף שמנהלי ההשקעות המוסדיים צפויים, בסופו של דבר, לראות את מרבית הכסף בחזרה, הם לא סולחים לססקין. "זו תרמית לכל דבר, ואני עדיין לא מבין למה לא שמו עליו אזיקים כשהגיע לישראל בתחילת השנה", אמר בכיר באחד הגופים המוסדיים הגדולים.

ססקין, שייסד את חברת הקבלנות ויזמות הדירות אורבנקורפ, הבונה בתים לשכבות הביניים בקנדה, לא תיאר לעצמו שהסיבוב שלו בישראל ימשוך כזו תשומת לב. מבחינתו מדובר היה בגיוס קטן של 180 מיליון שקל בארץ קטנה ורחוקה, והוא לא ממש העריך נכון את הכוח של המוסדיים בישראל ואת רמות הממשל התאגידי הנדרשות מחברה בשוק ההון המקומי. על ססקין הומטרו קיתונות של בוז בתקשורת הישראלית, והוא התגלה בפני הציבור בישראל ובקנדה לא רק כאיש עסקים כושל אלא גם ככזה שאין לסמוך עליו.

הסיפור של אורבנקורפ הביא לעצירת גל ההנפקות של חברות הנדל"ן האמריקאיות בתל אביב, ועל הדרך לימד את המוסדיים לקח חשוב.

אורן פרוינד

אלן ססקין צילום: ענר גרין

בכירי הפיננסים לא סולחים על הגבלת שכרם: בכירי הפיננסים הם אויבי הציבור? ולכן מותר לפגוע בהם?

רבים מבכירי המערכת הפיננסית בישראל לא יסלחו למשרד האוצר על החוק המגביל את עלות שכרם השנתית ל־2.5 מיליון שקל. מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח, למשל, תיאלץ להסתפק בתקרה זו — לעומת 8.1 מיליון שקל שמהם נהנתה ב־2015.

אך מעל כולם נשמע רם וברור קולו של המשנה שלה לשעבר דני צידון שאמר: "החלטתי לפרוש נובעת מאופן חקיקת חוק שכר הבכירים. החוק הזה משדר מסר נורא בעיניי, כאילו המערכת הפיננסית היא אויב הציבור, ולכן היא מותרת בפגיעה".

אז מתברר שצידון לא פרש על רקע הקיצוץ הצפוי בעלות שכרו, שהיתה אמורה להיחתך כמעט בחצי לעומת עלות שכרו ב־2015. וזה בהחלט אבירי מצדו, שהיה מוכן לרדת מ־4.8 מיליון שקל בשנה ל־2.5 מיליון שקל. אך הוא החליט בצעד הפגנתי לסחוב על גבו את צלב העלבון של בכירי המערכת מהשנאה שרוחש להם הציבור בישראל.

לכן הוא לא יסלח לציבור ולעליהום שהכריז על הבנקאים. הוא גם לא יסלח לשר האוצר משה כחלון, שדחף לחקיקת החוק, וייתכן שגם לא ליאיר לפיד שהתניע את המהלך. בינתיים מחפש צידון אכסניה שתגביל אותו פחות, והוא בוחן, בין היתר, הצטרפות לקבוצת ויולה כשותף־מנהל במסגרת הקמה של שתי קרנות חדשות.

רעות שפיגלמן

דני צידון צילום: אוראל כהן

הנקשים לא סולחים לעצמם על כלכלית: החלטה ממש לא כלכלית של האחים נקש סידרה את הבוננזה לזוהר לוי

אחת הבוננזות הגדולות של שנת 2016 היתה הסיבוב שעשה זוהר לוי על כלכלית ירושלים. הוא רכש במרץ כ־20% ממניות החברה, באמצעות חברת סאמיט שבשליטתו, ומכר את חלקו לפני כחודש לבעלים של ניאופרם דוד פורר. לוי סיים בכך חצי שנה ברווח אדיר של 200 מיליון שקל.

מי שהביטו מהצד בקנאה הם האחים אבי, ג'ו ורפי נקש, שבדיוק לפני שנה נסוגו מרכישת השליטה בכלכלית ירושלים רגע לפני שהעסקה נחתמה. הנקשים, שלא הסכימו אז עם בנק לאומי על המחיר של 370 מיליון שקל שנראה להם אז גבוה, ודאי לא סולחים לעצמם על כך.

מאז נכנס לוי לכלכלית ירושלים, בהנפקת המניות שביצעה בפברואר האחרון, זינק שווי החברה ב־70% ל־2.4 מיליארד שקל. אין ספק שהמוניטין של לוי, שחתום על עלייה של 170% בשווי סאמיט בשלוש השנים האחרונות, תרם רבות לעליית השווי של כלכלית ירושלים, אך לא ניתן באמת לייחס לו את כל עליית הערך, שכן לא ביצע שום שינוי מהותי בחברה שמצדיק אותה. סביר להניח כי אילו היו האחים נקש נכנסים לחברה במקום סאמיט, ומאפשרים להנהלה בראשות דודו זבידה לבצע את הפעולות שביצעה, הם היו אלה שהיו נהנים מהרווח האדיר.

מיד לאחר התפוצצות העסקה עם האחים נקש הגיש בנק לאומי, שהחזיק אז בחוב אישי של אליעזר פישמן בהיקף של כ־1.7 מיליארד שקל ונאלץ בעקבות הנפקת המניות שהוביל זבידה להידלל באופן משמעותי, תביעה על 172 מיליון שקל על נזקים שנגרמו לו מעצם ביטולה. המשפט מתנהל עד עצם היום הזה. נראה כי ההחלטה של הנקשים לוותר על כלכלית ירושלים עלתה להם לא רק באובדן רווח אדיר, אלא גם בכאב ראש משפטי — ואולי אפילו בהפסד.

אורן פרוינד

האחים נקש. מימין: אבי, ג'ו ורפי

נויבך לא סולח לחברות שנטשו את הבורסה: נויבך לא סולח לאסם, לאסם זה לא באמת אכפת

שנה קשה עברה על הבורסה בתל אביב. מחזורי מסחר מצטמקים, סכסוך עבודה, מנכ"ל שנאלץ לעזוב עקב מחלה ודו"ח כספי שצפוי להסתכם בהפסד לראשונה זה 30 שנה. יו"ר הבורסה, אמנון נויבך, ודאי יתקשה לסלוח לבעלי השליטה באיתוראן, אסם, סיליקום ואקסלנס על שלא נענו לתחנוניו לשקול שנית את החלטתם להימחק מהמסחר.

לגנותה של הנהלת הבורסה ייאמר כי לא פעם היא גילתה את המהלכים הללו כשכבר היה מאוחר מדי, אך ספק אם גם ידיעה מבעוד מועד היתה תורמת למאמצי השכנוע הכושלים. מי שבחרו להימחק מהמסחר מצאו שיתרון הנזילות, הסחירות ותג המחיר לא מצדיקים את הרגולציה הכבדה ועלותה, את המגבלות על מינוי מנהלים ועל תנאי העסקתם.

נויבך אמנם לא סולח לחברות הנוטשות, אך עמוק בפנים הוא יודע שלו הוא היה מנהל אותן, ייתכן שהיה פועל באופן דומה. המצטרפות האחרונות לבורסה היו חברות דוגמת מנקיינד, שניצלו את הנואשות של הבורסה לדם חדש כדי להירשם למסחר וליהנות מביקושים כפויים מצד תעודות הסל. אם רשות ני"ע לא תסייע בהקלות רגולטוריות וסל הטבות לחברות ציבוריות, נראה שדלת הבורסה תסמן לחברות טובות רק את כיוון היציאה, והעובדה שנויבך לא סולח ולא שוכח תעניין את הנמחקות הבאות כקליפת השום.

רחלי בינדמן 

אמנון נויבך צילום: צביקה טישלר

החוסכים לא סולחים לאוצר על מחדל הפנסיה: כחלון לא מתערב בפנסיה ומייצר דור של גמלאים עניים

הם בכלל לא רצו לקנות דירות, לא ראשונה להשקעה וגם לא שנייה. מי צריך את הדיירים שמתחלפים, את התקלות ואת הנכסים שהופכים אט אט לחורבות. הם היו מעדיפים שהכסף שחסכו בעבודה קשה יספק להם קצבה צנועה. כך יוכלו לחיות בנחת ולקנות מתנות לנכדים.

אבל אף שניסו, למדו והשתדלו, הם לא הצליחו להבין כמה כסף יהיה להם כשייצאו לפנסיה. איך זה בדיוק יעבוד? כמה יישאר להם? ומה יקרה אם ימותו? הלך הכסף? אז זה הלחיץ אותם, והם אמרו: "יאללה, נפדה את קופת הגמל, ונקנה עוד דירה". וטוב שנלחצו, כי הם במצב לא רע. הם אפילו עשויים לסלוח עם הזמן. אבל מי שלא יסלחו לכחלון לעולם הם אלה שיגלו יום אחד כי החיסכון שעליו עמלו כל חייהם אינו מספק אפילו את צורכיהם הבסיסיים.

וכחלון? הוא נמנע מלטבול את ידיו בבצה הפנסיונית. בפצצת הזמן המתעצמת. נכון, מאז שנכנס ללשכת שר האוצר הוא העביר כמה רפורמות — כאלה שאפשר להוציא אחריהן הודעה לעיתונות ולכתוב "כחלון פועל להורדת יוקר המחייה גם בפנסיה". אבל את המצב שבו הדור הצעיר מסבסד את המבוגר בגלל סביבת הריבית הנמוכה, הוא לא פתר. לנושא הפנסיה התקציבית הוא אפילו לא התקרב, והוא גם נקט צעדים שפוגעים בחוסכים, למשל הורדת הסכום שממנו ניתנות הטבות המס לחוסכים.

היעדר מדיניות ברורה, שתפחית את אי־השקט שחשים בצדק החוסכים לפנסיה, הוא כישלון של כחלון. בטווח המיידי הוא תורם לעלייה במחירי הדיור. בטווח הארוך הוא יוליד דור של פנסיונרים עניים. חלשים, אך לא סלחניים.

אתי אפללו

שר האוצר משה כחלון צילום: אלכס קולומויסקי

אלשטיין לא סולח לסלינגר על בלימת מכירת כלל ביטוח: "למה לעזאזל לא אמרת מראש שאת לא רוצה סינים?"

אדוארדו אלשטיין, בעל השליטה באי.די.בי שלא קיבל היתר שליטה בכלל ביטוח, לא מצליח להשתחרר מהתחושה שדורית סלינגר עושה כל שביכולתה כדי שהחברה תעבור מידיו לידיים אחרות. אפילו דרך מכירת מניותיה בבורסה, דבר שיגרום לו הפסד של מאות מיליוני שקלים.

ולא שחסרו רוכשים פוטנציאליים לכלל. הגיעו קונים מערביים וגם סינים. את כולם סלינגר הדפה. אלשטיין מסכים שזו זכותה להתנגד להעברת חברת ביטוח ישראלית לידיים סיניות, אבל בראשו מתרוצצת המחשבה: למה לעזאזל לא אמרת מראש שאת לא רוצה סינים?

הוא שומע את הלחישות על הנקמנות של סלינגר, כלפי שלמה אליהו למשל, ואת הרמיזות שהוא לא מונע מציונות ובסך הכל מנסה להעביר כסף מארגנטינה השוקעת לחוף מבטחים, ואינו מבין איך יהודי כמוהו, שמגיע לכאן ומשקיע 2.5 מיליארד שקל, זוכה ליחס כזה.

כשהחליט להשקיע בישראל, חברים אמרו לו שהוא משוגע. שהרגולציה תהרוג אותו. שלא אוהבים עשירים. הוא הקפיד להתנהל כמו בספר. בלי למשוך דיבידנדים או שכר ובלי לפטר מנהלים. הוא אפילו פנטז להמשיך ולהחזיק בכלל ביטוח עד ליישום חוק הריכוזיות ב2019. אבל לקראת יום הכיפורים הוא מבין שכלל לא משנה מה יעשה. מבחינתו, עבור סלינגר, הוא אף פעם לא יהיה מספיק ראוי.

גולן חזני

דורית סלינגר ואדוארדו אלשטיין צילומים: אוראל כהן, עמית שעל

אליהו לא סולח למפקחת על עצירת הדיבידנד: הטענה ששלמה אליהו פרנואיד לא מוכיחה שסלינגר אינה רודפת אותו

שלמה אליהו, בעל השליטה בחברת הביטוח מגדל, בטוח שהמפקחת על הביטוח דורית סלינגר רודפת אותו אישית. גם אם נסכים שאליהו נוטה לעתים להגזים בתיאורו כנרדף, לאור רצף ההתנגשויות בינו לבין סלינגר קשה שלא לתהות אם יש ממש בטענות שלו.

בספטמבר 2014 מינה אליהו את עודד שריג, קודמה של סלינגר באוצר, ליו"ר חברת הביטוח. סלינגר פסלה את המינוי בטענה שלא ייתכן שמי שהעניק לאליהו היתר שליטה במגדל יקבל ממנו שכר. אליהו זעם ובמהלך עוקף סלינגר הוא מינה את שריג ליו"ר מגדל אחזקות, שלא כפופה לה.

בנובמבר 2015 אישר דירקטוריון מגדל חלוקת דיבידנד של 200 מיליון שקל. סלינגר אסרה את החלוקה על רקע היערכות חברות הביטוח לתקנות סולבנסי 2. במגדל הוחלט להשהות את חלוקת הדיבידנד. בהמשך סלינגר פרסמה הוראות שמקשות עוד יותר חלוקת דיבידנדים בענף, מהלך שסתם מבחינת אליהו את הגולל על משיכת דיבידנד בעתיד הנראה לעין.

בינואר 2016 פרסמה המפקחת טיוטת תקנות שלפיהן בעל שליטה בגוף מוסדי וקרובי משפחתו לא יוכלו לכהן בתפקידי ניהול בכירים. המטרה: למנוע מצב שבו הבעלים היושב בדירקטוריון מפקח על בן משפחתו. מגדל היא חברת הביטוח היחידה שבה המנכ"ל, עופר אליהו, הוא בן משפחה של הבעלים, ויצטרך לפנות את כיסאו עד ליישום התקנות ב־2019. הפעם גם גורמים בענף הפיננסים אמרו: "סלינגר נלחמת בשלמה אליהו על הגב של כולנו". בפברואר סלינגר היכתה שוב וקבעה כי תנאי העסקתו של יו"ר מגדל יוחנן דנינו נוגדים את הוראותיה.

אז האם אכן מדובר במלחמה אישית או שאליהו פשוט מתקשה להפנים את דרישות הממשל התאגידי? אין לכך תשובה ברורה, אך מה שבטוח הוא שאליהו יתקשה לסלוח השנה לסלינגר.

רחלי בינדמן

שלמה אליהו צילום: עמית שעל