האם בועת הנדל"ן, הריבית הנמוכה, והמינופים יכניסו את העולם למיתון נוסח יפן?

קשה להתעלם מקווי הדמיון שבין משבר האשראי העולמי לבין המיתון שאליו גלשה יפן בשנות התשעים. כזכור, בעשור ההוא - שכונה מאוחר יותר "העשור אבוד" - סבלה כלכלת יפן משיעורי צמיחה נמוכים מאוד של 0.2% בשנה בממוצע.

גם כיום מצבה של יפן אינו מזהיר: שיעור האבטלה עומד על 4.8% (נכון לחודש מרץ), ובחודשים האחרונים הוא מזנק בקצב הגבוה ביותר מאז 1967, כאשר מספר המשרות הפנויות במדינה יורד לשפל של שבע שנים. שוק ההלוואות הבין־בנקאיות התכווץ ל־51 מיליארד דולר, הסכום הנמוך ביותר מאז 2005, וצמצום פעילות האשראי מן הסתם ידרדר את הפעילות הריאלית.

אם לא די בכך, הרי שהבנק המרכזי העריך כי ב-2009 יתכווץ התמ"ג היפני ב-3.1%, ומדד המחירים לצרכן יהיה שלילי ויסתכם ב-.5%. במילים אחרות, יפן תיכנס למצב של דפלציה שעלולה להעמיק ככל שתימשך הירידה בהכנסות משקי הבית.

איך קרה שמדינה שכבר הצליחה להתאושש ולייצב את עצמה כמעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם נכנסת פעם נוספת למשבר כלכלי ארוך?

כלכלני יובנק מסבירים כי מיד לאחר מלחמת העולם השנייה עלתה יפן על הנוסחה המנצחת שהובילה אותה לתקופה ארוכה של גאות כלכלית.

המדינה ביצעה חדירה מסיבית לשוקי המערב בעיקר בזכות פיתוחים טכנולוגיים מרשימים בתעשיות האלקטרוניקה וכלי הרכב. יפן צברה סכומי עתק שיצרו פלטפורמה נוחה לשוק האשראי, ובסוף שנות השמונים נהפכה למדינה המלווה הגדולה ביותר בעולם.

ריבית מושכת

הריבית הנמוכה ששררה אז ביפן משכה משקיעים זרים, שגרמו, בין השאר, לעלייה בביקוש לנדל"ן ולגאות בשוק המניות. המערכת הפיננסית היפנית החלה לתת הלוואות לתאגידים שמינפו את עצמם, כאשר רבות מההלוואות גובו בשעבוד של קרקעות ומבנים.

בסוף שנות השמונים החלו מחירי המניות לרדת, אבל מחירי הבתים המשיכו להאמיר, והנדל"ן היפני המשיך להיות אטרקטיבי. הממשלה שחששה מאינפלציה, החלה להעלות במהירות את שיעור הריבית, והתוצאה היתה משבר אשראי חמור וקריסה של שוק המניות היפני. חלק גדול מההלוואות שניתנו נהפכו למחיקות, והבנקים נקלעו למשבר עמוק. חלקם אמנם חולצו על ידי הממשלה, אך החברות היפניות התקשו מאוד לגייס הון.

האם המצב הזה נשמע כמו חזרה גנרלית מדאיגה למשבר האשראי הנוכחי? האם קריסתם של מוסדות פיננסיים ענקיים בארצות הברית ובאירופה תגרור את העולם לקיפאון ולמחנק אשראי דומים לאלו שחוותה יפן? כלכלני יובנק סבורים שלא בהכרח, מאחר שיש הבדלים ניכרים בין שני המשברים.

במקרה של יפן הממשלה לא התערבה במועד, וכשהחלה להזרים כספים למערכת הפיננסית החנוקה, היא במידה רבה איחרה את הרכבת.

ב־1997 האבטלה גאתה, וחברת הברוקראז' הרביעית בגודלה ביפן, ימאיצ'י, קרסה בדמיון מפתיע לקריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס 11 שנה מאוחר יותר.

הין המעיק

כמו ביפן, גם משבר האשראי העולמי נבע ממינוף עסקאות נדל"ן לאחר תקופה ארוכה של ריביות נמוכות. אבל ביובנק סבורים שבניגוד לממשלת יפן - שבחרה רוב הזמן לתת חופש פעולה מלא לכוחות השוק - הרי שבשנה האחרונה ניכרת פעילות נמרצת מצד מדינות רבות בעולם, ובהן יפן, שתכליתה הצלת המערכות הבנקאיות באמצעות הזרמת כספים.

מי שמעיק על יפן בימים אלו יותר מכל, ובמיוחד על היצואנים, הוא המטבע המקומי החזק. השבוע פורסמו ביפן נתונים שמהם עולה כי חלה ירידה של 50% בעודף של החשבון השוטף, שהגיע בסוף חודש מרץ ל־127 מיליארד דולר.

ההערכה הרווחת ביפן היא שיציאה מהמשבר תלווה בהיחלשות היין. רשת בי.בי.סי דיווחה השבוע כי גופים פרטיים ובכללם משקי בית השקיעו סכום של 125 מיליארד דולר באפיקי השקעה המהמרים על היחלשות הין.

גם לנוכח ההתערבות של ממשלות העולם אין ביטחון שהמשבר הגלובלי יחלוף כבמטה קסם. ביובנק סבורים כי משברים מסוג זה הם ככל הנראה חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית המבוססת על הגדלת העושר הפרטי. ייתכן שהמשבר הנוכחי יחלוף, ולאחריו יחל עידן של פריחה ושגשוג. אבל סביר להניח שבנקודת זמן כלשהי בעתיד, יפרוץ המשבר הבא.