כך יוצרים ילד פלא

ב־2004 עשה טיילור ווילסון הסבה מקצועית, מבליסטיקה לפיזיקה גרעינית. ב־2008 הוא בנה כור אטומי זעיר וביצע באמצעותו היתוך גרעיני - התהליך שמתרחש בליבותיהן של שמשות ופצצות מימן, ושמייצר אנרגיה אדירה. הטמפרטורה בכור של ווילסון הגיעה בשיא לפי 40 מהחום שבליבת השמש. לא משהו שלא נעשה בעבר, אבל בכל זאת, הישג לא רע לנער בן 14.

"רציתי ליצור כוכב", הוא סיפר על כך כעבור ארבע שנים, מעל במת כנס הרעיונות TED. שם ההרצאה הקצרה שלו היה "יאפ, בניתי כור גרעיני". עד היום היא זכתה לכמעט 3 מיליון צפיות.

"אמנם הכור פלט את אותה כמות אנרגיה שנכנסה אליו ולא יותר, אבל הוא בכל זאת די מגניב", אמר ווילסון למאות יושבי האולם, ובהם בכירים בעמק הסיליקון ובממשל האמריקאי, "גם הכנתי במוסך שלי 'עוגה צהובה' מאבקת אורניום מרוכזת, כך שבעצם אני מוביל כרגע גם על תוכנית הגרעין האיראנית. עשיתי את זה כי אני חושב שזה עתיד האנרגיה, ורציתי גם להראות שילדים יכולים לשנות את העולם".

היום, בגיל 21, עם תספורת קארה ורזומה שאמריקה עדיין המומה מכדי לבלוע, טיילור ווילסון הוא אחד המדענים־יזמים העסוקים בעולם: הוא כבר זכה בפרסים כספיים מאינטל ובפגישה עם הנשיא אובמה לאחר שבנה, במוסך ביתו, גלאי חומרים רדיואקטיביים לשימוש ביטחוני בעלות של מאות דולרים בלבד ־ כיום הטכנולוגיה הזאת עולה מאות אלפים. מאז גיל 11 הוא עובד על פיתוח מכשור רפואי שיאבחן סרטן ויטפל בו, בעזרת סוגים חדשים של קרינה. הוא החל במחקר לאחר שסבתו, שאליה היה קרוב מאוד, מתה מסרטן הריאות. וכאמור, הוא מנסה להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של המדע: שימוש בתהליכים גרעיניים כדי לייצר אנרגיה נקייה ובלתי מתכלה. "זה מה שהכי מגניב אותי", הוא אומר בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט", "אני רוצה להיות המדען שיצר מקור אנרגיה נקי ובר־קיימא. זה יפתור כל כך הרבה בעיות".

ווילסון בצילום מגזיני עם משפחתו צילום: Bryce Duffy

אחרי שווילסון כיכב ב"טיים", "פורבס", "האטלנטיק", "MIT טכנולוג'י ריוויו", "הניו יורק טיימס", "הפייננשל טיימס", "הגרדיאן" ו"פופולר סיינס", התפרסמה בקיץ בארצות הברית הביוגרפיה שלו, לא פחות. את הספר, "The Boy Who Played With Fusion" (ובתרגום חופשי: "הילד ששיחק בהיתוך גרעיני"), חיבר כתב "פופולר סיינס" טום קליינס, שב־2013 פרסם את כתבת הפרופיל הראשונה על ווילסון. "הוא מסוג הילדים שאתה רוצה שיצליחו", קליינס אומר בשיחת טלפון ל"מוסף כלכליסט".

לפי הכריכה, הספר עוסק ב"מדע קיצוני, הורות קיצונית ואיך ליצור כוכב", ואכן התחקיר של קליינס והראיון הטלפוני המשותף שהוא ווילסון העניקו ל"מוסף כלכליסט" מספקים לא רק הצצה למחשבות ולחוויות של אחד הצעירים המבטיחים בתבל, אלא גם עוזרים להבין את התפקיד של הורים, מורים וקובעי מדיניות שילד כזה נקרה בדרכם, את ההצלחות והטעויות, ועד כמה כישרון הוא רק עוד משתנה קטן בחיים.

ווילסון במעבדתו באוניברסיטת נבאדה. "מוזיקאים נערצים כבר יש. אני רוצה להיות מודל לחיקוי לדור חדש של מדענים" צילום: Bryce Duffy

1. לספק דלק מסוקים

גאונים לרוב צצים במקומות לא צפויים. טיילור ווילסון צץ במאי 1994 בטֶקְסַרקָנָה, ארקנסו, עיר על גבול טקסס. אביו הוא בעלים של מפעל למילוי בקבוקי קוקה־קולה, אמו מורה ליוגה. הילדות שלו היתה רגילה, "טלוויזיה חינוכית, בייבי מוצרט, תזונה אורגנית, קריאה לפני השינה", כפי שכותב קליינס. עד כיתה ג' ווילסון לא הפגין עניין יוצא דופן במדע, והצטייר בעיקר כילד מופנם, ולדברי מורות וגננות שהתראיינו לספר, הוא היה מאוד רגיש ואמפתי. הוריו, קנת וטיפאני, מעולם לא ייעדו את בנם הקטן לגדולות, ולא ניסו בשום דרך לדרבן או לדחוף אותו. "הם רק נתנו לו בהמשך למשוך אותם פנימה, זו היתה ההורות הפנטסטית שלהם", קליינס אומר בשיחתנו.

ווילסון בכיתה ה'. סבתא קנתה את החלוק, סנטה השאיר את מונה הגייגר מתחת לעץ חג המולד

בגיל תשע הודיע טיילור שהוא רוצה להיות אסטרונאוט, כמקובל בגילו. אבא קנה לו ספרים על החלל, אמא אפתה עוגת יום הולדת בצורת רקטה, אבל זה לא הספיק לטיילור. "הוא קרא כל מה שמצא על טיסות לחלל, שלח מכתבים לאסטרונאוטים, והתאמץ להבין איך חפצים מעשה ידי אדם משוגרים מכדור הארץ", כותב קליינס. "מהר מאוד קנת וטיפאני נותרו בלי תשובות לשטף שאלותיו".

הם לקחו את בנם לספרייה העירונית, ומשם לחנויות תחביבים שבהן רכש טיילור, לפי רשימה שהכין, רכיבים לבניית זיקוקים. בסופי שבוע הוא בנה אותם עם אביו ושיגר אותם בפארק. לבסוף, עוד באותה השנה, לקחו אותו הוריו למרכז המבקרים של נאס"א באלבמה, שבו נבנתה הרקטה ששיגרה את אפולו 11 לירח. סוף סוף, הם קיוו, יקבל הילד תשובות ממדריכים מקצועיים. אבל כשטיילור הצביע לא היתה לו שאלה, היתה לו תשובה. הוא התחיל לספר לכולם בהתלהבות איך רקטה ממריאה. בתחילה הקשיב לו מדריך קבוצת המבקרים בסבלנות ומאור פנים. אך לאט לאט נמחק החיוך מפניו ועיניו נפערו בתדהמה, ואז, כפי שקליינס כותב בספרו, הוא "רץ לבוס שלו וצעק 'אתה חייב לראות את הילד הזה!'".

בגיל עשר עבר טיילור להתעניין בפיזיקה גרעינית. עד מהרה הבינו הוריו שחוגים לא יעזרו כאן. טיילור ידע בדיוק מה הוא רוצה - מונה גייגר לגילוי קרינה רדיואקטיבית, ונסיעות עם אבא למדבריות ומכרות נטושים, כדי לחפש שרידי אורניום. אבא לא אכזב.

"בשנים האחרונות מדברים הרבה על הורי הליקופטר", אומר לי קליינס, ומתכוון לתופעה המתרחבת של הורים שמגלים מעורבות קיצונית בחיי ילדיהם: מסיעים אותם לכל מקום, רבים בשמם עם מורים, מרצים באוניברסיטה, מפקדים בצבא ואף מנהלים בעבודה, ומתאמים עבורם ראיונות ותורים, משל היו עוזרים אישיים. "אבל ההורים של טיילור נהגו אחרת. אני קורא לזה הליקופטר 2.0", קליינס אומר. "הם נתנו לטיילור להטיס את ההליקופטר, ורק סיפקו לו דלק. טיילור החליט לאן לפנות וכמה גבוה או נמוך לטוס. זה עשה את ההבדל".

"אם אתה מנסה לנווט מישהו לתחום ספציפי, זה יכול להיות מגביל מאוד", מוסיף טיילור, "לי נתנו לחפש את הדרך שלי".

מימין: ווילסון מחפש אורניום במדבריות, משמאל: ווילסון מריע על פסל של פצצת אטום במחווה לסרט "ד"ר סטריינג'לאב" צילום: Tom Clynes

2. לאפשר ניסויים מסוכנים

שאלות של ילד סקרן חובב אסטרונאוטים ופיזיקה הן דבר אחד. חיפושים אחרי יסודות רדיואקטיביים כבר מציבים אתגר אחר. "ההורים של טיילור אפילו לא ידעו אם הילד שלהם עושה משהו מסוכן או לא", אומר קליינס, "הם רצו לתת לו את המרחב, אבל חששו שהוא ייפגע".

כשטיילור התעניין בטיסות לחלל הוא החל לקרוא על כימיה ותנועה. הקריאה נהפכה עד מהרה לניסויים פירוטכניים שערך בשכונה, ששיאם מופע זיקוקים שעליו שקד לכבוד 4 ביולי. המופע כמעט הסתיים באסון. בכל זאת, ילד בן תשע שבונה רקטות. "דברים עפו לכל הכיוונים. השכנים השתטחו ברחוב, מאחורי כל מה שיכלו למצוא", סיפר האב קנת לקליינס, "נס שאף אחד לא נפגע". אבל טיילור מודה שכישלון המופע גם עודד אותו. "זה הזכיר לי את המדריך במרכז המבקרים ההוא של נאס"א, שאמר לי שהמהנדסים של נאס"א לומדים מכישלונות יותר מאשר מהצלחות".

כשההורים אמרו לו שמסוכן ללכת למדבריות ולכרות אורניום שנוצר באופן טבעי או נותר במקום מניסויים צבאיים ישנים, בנם בן העשר השיב להם באמצעות תחשיבי קרינה והתפרקות חומרים, והוסיף נימוקים מדעיים ולחלוטין לא מובנים לכך שהסכנה נמוכה. ההורים נכנעו. "כאילו שאיזשהו מכרה יכול להיות בטוח", אמר טיילור בראיון כעבור שנים.

קליינס עצמו מתפעל מההורים. "לרוב אתה מרחיק ילדים ממה שעלול להרוג אותם. קנת וטיפאני נתנו לטיילור להתקרב לגבול שאחרים רואים בו טירוף. לדעתי, בעשורים האחרונים יצרנו סביבות בטוחות מדי לילדים שלנו. הרצון לשמור עליהם התחלף במחשבה הלא רציונלית שנוכל להגן עליהם מהכל. אבל צריך לתת לילדים גם לעוף, אפילו אם זה אומר שהם יתקרבו לשמש, בעיקר אם האלטרנטיבה היא לקרקע אותם. במקרה של טיילור, ההורים נתנו לו לעוף, והוא שם את השמש בקופסה".

"במדע לא מספיק לראות, צריך גם להתנסות", טיילור מוסיף. "אי אפשר להיות הכי זהירים ולהישאר יעילים. בשביל זה ישנם הפיקוח והפרוצדורות שדואגות לבטיחות המתאימה".

ואת זה הוא למד, כמו שאוהבים בנאס"א, בדרך הקשה. אחרי ניסוי שבו נכווה בידיו, הוריו כבר תכננו לסגור את הבסטה, אבל טיילור הקדים אותם עם תחקיר מפורט שבחן את הסיבות לתקלה ועם שורת צעדים למניעת הישנותה, לרבות שימוש בכפפות ומסיכת חמצן. בהמשך לקחו אותו הוריו למומחה לרדיואקטיביות באוניברסיטת טנסי, כדי שיחווה דעה על הניסויים שעורך בנם ויוודא שהוא לא מסכן את בריאותו. "חשוב להיעזר במקצוענים", טיילור אומר, "זה דבר אחד לעשות ניסויים בגראז' ודבר אחר לגמרי להיות מלווה במנטור שדואג לך. ואם לא מנטור אז קהילה. כיום, בעזרת הרשת, זה קל".

בגיל שמונה, תקופת חקר הבליסטיקה. "בנאס"א אמרו לי שמטעויות לומדים"

3. לרשום אותו להוגוורטס

בין 6% ל־10% מהילדים האמריקאים בגילאי גן חובה מוגדרים מחוננים - בעלי מנת משכל יותר מ־120, לפי ההגדרה הגסה המקובלת. הרבה מחוננים מתקבלים למסגרות חינוך מיוחדות, ובהן יום העשרה שבועי, כיתת מחוננים או בית ספר ייעודי. טיילור היה מוקף ילדים רגילים, הסתדר מבחינה חברתית ולא סבל מבריונים, אבל, הוא מספר ל”מוסף כלכליסט”, לא היה לו עם מי לדבר על התחביבים שלו.

"זה הפך אותי לאדם שלם יותר", הוא אומר היום, "חשוב שלילדים כמוני תהיה ילדות רגילה וקשרים חברתיים. אחרי הכל, הרבה מדענים הם אנשים נורמלים עם תחביבים נורמליים. חשוב שהמדענים יהיו אנשים כמה שיותר רגילים, כדי שישמשו שגרירים טובים של המדע בחברה".

ודווקא כאן קליינס חולק על מושא ספרו. "לדעתי, ההורים של טיילור טעו כשהשאירו אותו בבית ספר רגיל. הוא השתעמם שם, יום אחר יום. זה קורה להרבה ילדים בהרבה בתי ספר, וזו אחת הבעיות בשיטת החינוך כיום. היה צריך לעזור לו לטפס".

את העזרה בטיפוס קיבל טיילור רק בגיל 13, כשעבר לחטיבת ביניים ייעודית למחוננים. ולא סתם חטיבה: הוא התקבל לאקדמיית דיווידסון ברינו, נבאדה, שקליינס מכנה בספרו "הוגוורטס לגאונים". "זה לא בית ספר שאפשר להיכנס אליו בעזרת הורים עשירים. כדי להתקבל, אתה מוכרח להבריק", הוא אומר, "ושם טיילור התחיל לפרוח, ולהסתובב עם ילדים לא כי הם בני גילו, אלא כי הם יכלו להפרות אותו".

באותו הזמן טיילור כבר היה שקוע בבניית הכור הגרעיני הפרטי שלו, ואף קיבל לשם כך גישה למעבדה באוניברסיטת נבאדה ברינו.

זוכה ב־2011 בפרס בינלאומי מטעם אינטל. ההישג: פיתוח גלאי קרינה לצרכים ביטחוניים במאית מהעלות הקיימת צילום: Intel/Chris Ayers

זה הזמן לספר על התחביב המשונה של הפעלת כורים אטומיים ביתיים. חובבי כימיה אוהבים לפעמים לקחת חומרים ולשנות את תכונותיהן במעבדה. חובבי פיזיקה גרעינית אוהבים לעשות את זה עם אטומים: לתלוש את האלקטרונים וגרעיני האטום אלה מאלה, ולתת להם להתחבר מחדש. זהו היתוך גרעיני. בתהליך משתחררת כמות עצומה של אנרגיה. נוצר חום, כמו החום שבליבתן של שמשות שם היתוכים גרעיניים מתבצעים בלא הפסקה, מרגע לידתה של שמש עד לגוויעתה. מדענים על כדור הארץ מבצעים את ניסויי ההיתוך על חלקיקים יחידים, ובעזרת מכשור מיוחד בשווי מיליוני דולרים. מדענים חובבים עושים זאת עם מיכשור בשווי עשרות אלפי דולרים. באתר שמוקדש לתחביב מופיעה רשימה ששמה "מועדון הניטרון" ובה מוצגים שמותיהם של 42 מדענים חובבים שביצעו היתוך גרעיני ביתי. לצד השמות מתוארים הישגים ראויים לציון, למשל הכור הכי קטן, שימוש ברכיב חדשני או זכייה בפרס. ליד שמו של טיילור ווילסון כתוב: "בן 14".

קליינס. "מוטיבציה היא התעלומה הנצחית בחינוך"

"אני בספק אם הוא היה מגיע לזה לו היה נשאר בבית ספר רגיל", קליינס אומר, "מחקרים שעקבו אחרי ילדים מחוננים מגיל 13 ועד לבגרות מצאו הבדלים אדירים בין הילדים שזכו להאצה לאלה שלא. ילדים כמו ווילסון לא מצליחים בלי תמיכה".

אבל טיילור זוכר חסד נעורים גם למסגרת הרגילה, לדוגמה למורתו מכיתה ו', גברת מלד, שהתירה לו להרצות מול התלמידים על גיבורת הילדות שלו, הפיזיקאית והכימאית זוכת פרס נובל מארי קירי, ולהראות להם חומרים רדיואקטיביים, כמובן אגב נקיטת אמצעי בטיחות שבהם נקב טיילור עצמו. "הוא מהילדים שלומדים באופן הזה", הסבירה מלד בראיון לספר את המחווה שטיילור זוכר כמגבירת המוטיבציה שלו. "באופן כללי, מוסדות לימודים צריכים לשאוף לחינוך מותאם אישית", קליינס אומר, "לתת לילדים את החופש להשיג את המטרות שהציבו לעצמם. בעיקר עם ילדים מבריקים. אין היגיון בלהושיב חבורת ילדים מחוננים וסקרנים וללמד אותם את אותו חומר באותה שיטה".

על האוניברסיטה טיילור כבר ויתר. בגיל 18 הוא נבחר לאחד מ־20 הזוכים במלגת "20 עד 20" של מיליארדר ההייטק פיטר תיל, מייסד פייפאל ומי שהיה המשקיע הראשון בפייסבוק. הקרן של תיל, שמאז שינתה את שם המלגה ל"מלגת תיל", בוחרת מדי שנה בשנה 20 בני נוער מבטיחים במיוחד ומעניקה לכל אחד מהם 100 אלף דולר תמורת התחייבות לעזוב את הלימודים ולרדוף אחרי החלום האישי - בעמק הסיליקון. לצד טיילור נבחרו צעירים אחרים שפיתחו אפליקציות סלולר ורעיונות חדשים לטכנולוגיות חינוכיות או להדפסות בתלת־ממד. טיילור היה פיזיקאי הגרעין היחיד בקרב הזוכים. כעבור שנה הוא הציג את החזון העסקי שלו מעל במת TED: אנרגיה גרעינית נקייה ובטוחה, בעלות של גז טבעי.

"אנחנו חייבים למצוא דרכים להפוך מדענים לסופרסטארים", אומר קליינס, שמרוצה מהחיבור של טיילור לעולם העסקי. "הדבר הכי גרוע שיכול להיות הוא ילד גאון שנהפך לעוד בנקאי השקעות. הסוד הוא במתן המוטיבציה, אבל איך נותנים אותה? זו אולי החידה הלא מפוענחת הגדולה של החינוך. יש תיאוריה שלפיה אם אתה רוצה שהילד שלך ייהפך למבוגר חכם ובעל כוח רצון, אל תגיד לו שהוא חכם. תן לו את התחושה שהוא יכול להשיג דברים רק בעבודה קשה והשקעה, ולא בזכות הכישורים הטבעיים שלו".

מרצה ב-TED ב-2013 צילום: James Duncan Davidson

4. ולזכור מי נותר מאחור

למשפחת ווילסון יש עוד ילד, ג'ואי ווילסון בן ה־18, שזוהה גם הוא בילדותו כבעל אינטלקט יוצא דופן, שהתבטא בעיקר בהצטיינותו בלימודי מתמטיקה. ג’ואי התעניין במדע יישומי, אך כדבריו, "טיילור גנב לי את זה". גם האח הצעיר התקבל לחטיבת הביניים באקדמיית דיווידסון, ובמקביל החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת רינו.

אבל ג'ואי הוא סיפור אחר, נוצץ פחות ומורכב יותר. הוא מופנם מאחיו, וצייתן יותר להוריו, וככל שטיילור הלך ונהפך לילד־סופרסטאר מוחצן, כך ג'ואי הלך והסתגר בתוך עצמו ובחישוביו. קליינס כותב שמתישהו "היה קשה להאמין שהם אחים".

מציג את גלאי הקרינה שלו לאובמה, בפברואר 2012. "אנחנו הילדים לא לוקים בידע קודם כמו המבוגרים" צילום: הבית הלבן/פיט סוזה

"אני מרגיש שאני מקום שני בהכל", הוא התוודה בפני קליינס, "אני לא יודע אם בכלל אלך לקולג' בעתיד, מה הטעם?".

"הדינמיקה המשפחתית הזאת מתרחשת לעתים קרובות", מעידה בספר דונה מתיאוס, חוקרת במכון להתפתחות הילד והמתבגר באוניברסיטת טורונטו. "כשהמשפחה משקיעה את כל המשאבים שלה בלקדם את הילד הזוהר, לפעמים נשארים מאחור אלה שלא מקבלים את ההזדמנות למצות את תחומי העניין והיכולות שלהם". בניסיון לתקן את הנזק עזבה משפחתו של טיילור את נבאדה, שאליה עברה בין היתר כדי לספק לו תמיכה בעת לימודיו, וחזרה לארקנסו כדי לטפח גם את ג'ואי. טיילור נשאר לגור לבד בנבאדה, ועבד על הקמת המיזם העסקי שלו.

"אני רוצה להיות מודל לחיקוי לדור חדש של מדענים ומהנדסים. יש לבני נוער גיבורים במוזיקה, בפוליטיקה ובעסקים, אבל מעט מהם יזהו שם של אפילו מדען חי אחד. אני רוצה שיותר צעירים יתנסו במדע. אנחנו יכולים לספק נקודות מבט חדשות, אין לנו הנחות קדומות שלפעמים משתרשות אצל מדענים מבוגרים יותר. אני תמיד אקפיד להיות סקרן, אשאל שאלות ואזכור שאני לא יודע הכל", טיילור אומר לי.

כשאני שואל אותו איך התחושה להיפרד, בגיל 21, מהתואר ילד פלא, הוא משיב: "ההישגים שלי לא מקבלים פחות תשומת לב. תמיד רציתי שהם יעמדו בזכות עצמם, ולא בגלל הגיל שלי. אני אמשיך לעשות את זה ולא משנה מה הגיל שלי".

אז נכון, בגיל 21 טיילור ווילסון עוד לא חולל את פריצת הדרך שכל מי שנתקל בו משוכנע שעוד יחולל. ואותם אנשים שנתקלו בו כנראה גם לא מאמינים לדברים שאמר באחרונה בראיון ל"גרדיאן": "יש לי חברים נורמלים ואני הולך למסיבות נורמליות", אבל לפי כל הסימנים הסיפור של הכוכב הזה רק החל. "אין לי מושג איפה אהיה בעוד עשר שנים", הוא אומר לי בסיום שיחתנו, ומוסיף את מה שנדמה כמו התשובה הלא־דיפלומטית הראשונה שלו: "עד היום, כל הדברים שקרו לי בחיים הפתיעו אותי".