• תפריט
מוסף 24.10.2013

חשיפת כלכליסט

התאילנדי גמר לעבוד, התאילנדי יכול לתבוע

עורכי דין ישראלים גילו את הפוטנציאל העצום הטמון בעשרות אלפי עובדי חקלאות תאילנדים שחזרו למולדתם מבלי שנהנו מהזכויות שהחוק בארץ מקנה להם. כך נולדה תעשייה שראשיתה בטנדרים עם כרוז שמסתובבים בכפרי צפון תאילנד ומגייסים תובעים פוטנציאליים, וסופה במאות תביעות שמוגשות בסרט נע נגד מעסיקיהם לשעבר בישראל. הצרה היא שגם הצדק המאוחר הזה מסתיים לרוב בקופון שמן לעורכי הדין ובהרבה פחות מזה לתאילנדים

זוהר שחר לוי וקרן צוריאל הררי 15:4825.10.13

 באוגוסט לפני כשנתיים ביקר בחור ישראלי, דובר תאית, בכפר קטן בפרובינציית אודון תאני שבצפון תאילנד. להפתעתו הוא נתקל בטנדר פיק־אפ שהסתובב ברחבי הכפר ובו כרוז שהודיע ברמקול כי כל מי שעבד בעבר בישראל ורוצה להרוויח הרבה כסף מוזמן לאסיפה. בהמשך סיפרו לו תאילנדים שהלכו לאסיפה כי נכחו בה שלושה אנשים שהציגו עצמם כעורכי דין ישראלים. הם הסבירו לתאילנדים שהם יכולים לתבוע את מעסיקיהם לשעבר בישראל ולקבל סכום גבוה. חלק מהנוכחים בישיבה נענו להצעה וחתמו על המסמכים.

 

לא במקרה הטנדר עבר דווקא באזור הזה של תאילנד. תושבי הפרובינציה, המשתרעת על פני כ־11 אלף קמ"ר של גבעות נמוכות ופוריות, הם כמעט כולם חקלאים מיומנים, נצר למשפחות שעוסקות דורות בחקלאות. לכן רבים מהעובדים הזרים שמועסקים בישראל בחקלאות מגיעים מאודון תאני. אלא שבשלוש השנים האחרונות לא רק נציגי חברות כוח אדם ישראליות פוקדים את האזור. במקביל אליהם החלו להסתובב בין הכפרים בעלי מקצוע אחר: עורכי דין ישראלים. אלה, לפי עדויות שאסף "מוסף כלכליסט", מצאו אפיק הכנסה חדש ורווחי: הם מאתרים תאילנדים שסיימו את עבודתם בארץ ושבו הביתה, ותובעים בשמם את החקלאים שהעסיקו אותם בגין זכויות שלא שולמו להם - משכר מינימום ודמי הבראה ועד חופשות ופנסיה. בדרך עורכי הדין גוזרים קופון שמן.

 

פועלים תאילנדים בשדות עוטף עזה (למצולמים אין קשר לכתבה). "הם התקבלו אצלנו בזרועות פתוחות והפכו לחלק מהמשפחה. לכן התביעות האלה כל כך מפתיעות" פועלים תאילנדים בשדות עוטף עזה (למצולמים אין קשר לכתבה). "הם התקבלו אצלנו בזרועות פתוחות והפכו לחלק מהמשפחה. לכן התביעות האלה כל כך מפתיעות" צילום: מיכאל קרמר

 

"ראש הכפר פרסם"

 

בפברואר השנה נכנסו לבית הדין לעבודה בתל אביב שני עדים שבלטו בזרותם בנוף האנושי. השניים, צ'איאפונג נאדי ווינאי בוקאוו, עבדו בשנים 2002–2006 בקטיף פטריות במושב רמות מאיר שבמועצה האזורית גזר, ושבו לישראל עתה כדי לתבוע את מעסיקם. בעדותם בפני השופטת אריאלה גילצר־כץ טענו כי עבדו שבעה ימים בשבוע תמורת שכר יומי של כ־90 שקל ועוד 13 שקל לשעות נוספות, ותבעו זכויות שלא שולמו להם בהיקף של 99,763 שקל (נאדי) ו־107,670 שקל (בוקאוו). כשנאדי עלה לדוכן העדים, שאל אותו בא כוחה של חברת פטריות הכפר, שהעסיקה את השניים, כיצד יצר קשר עם עורכי הדין הישראלים. "ראש הכפר פרסם, וגם חברים אמרו לי", השיב נאדי.

 

בא כוח פטריות הכפר: "מה אמרו לך שתרוויח כדי שתבוא ותתבע? מה הבטיחו לך?"

 

נאדי: "עורך הדין אמר לי שהוא יגיש בשבילי את התביעה, ואם אנחנו ננצח הוא יוריד לי 40% ממה שנקבל. עדיין לא שילמתי לו".

בהמשך סיפר נאדי כי חברת "לם, החברה של עורך הדין", שילמה עבורו על כרטיס הטיסה לארץ. מדובר בשיבוש הגייה, שכן התאילנדים הוגים את הצליל ל' במקום את הצליל ר'. נאדי התכוון לחברת רם (R.A.M), חברה תאילנדית הקשורה לנוטריון מקומי, שמפנה את החקלאים המעוניינים לתבוע לעורכי דין ישראלים. לשאלה מדוע תבע רק בשנת 2011, תשע שנים לאחר שהחל לעבוד בישראל, השיב נאדי: "החברה התחילה רק עכשיו להגיש תביעות".

 

נועה שאואר מקו לעובד במשרדי העמותה עם עובדות תאילנדיות (למצולמות אין קשר לכתבה). "חלק ממערכת שלמה של ניצול" נועה שאואר מקו לעובד במשרדי העמותה עם עובדות תאילנדיות (למצולמות אין קשר לכתבה). "חלק ממערכת שלמה של ניצול" צילום: עמית שעל

 

"לפעמים זה עדיף על כלום"

 

התביעה הזאת, אגב, נדחתה ברובה, ולאחרונה הוגש ערעור על פסק הדין. אבל תביעות מהסוג הזה מציפות בשנים האחרונות את בתי הדין לעבודה בארץ. מאות רבות של תאילנדים - ייתכן שאף אלפים, בשום מקום אין תיעוד מדויק - הגישו תביעות נגד מעסיקיהם לשעבר לקבלת הזכויות שמגיעות להם, והסכום הממוצע לתביעה הוא 100–200 אלף שקל לתביעה. בזהירות רבה אפשר להעריך שכבר היום מתגלגלות בבתי הדין בארץ תביעות בעשרות מיליוני שקלים, וזהו רק שבריר מפוטנציאל התביעות, שיכול בקלות לחצות את מיליארד השקלים.

 

בעשור האחרון הוענקו מדי שנה בממוצע כ־25 אלף היתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות, מרביתם תאילנדים. רוב החקלאים אינם מעניקים לעובדים הזרים את כל הזכויות הסוציאליות והתשלומים שמגיעים להם לפי החוק היבש - בגלל בורות, זדון, רצון לחסוך כסף או מחאה על חוסר ההיגיון שבהפרשת כסף לפנסיה למי שיהיה גמלאי במדינה שמרוחקת 7,000 ק"מ מישראל. באמצעות שק אורז נוסף, טלוויזיה ישנה וחיוך הם מקווים לקנות את לבו של העובד ולהרחיק ממנו רעיונות כמו שכר מינימום, דמי הבראה ופנסיה.

 

התביעות שנוחתות עכשיו בבתי הדין לעבודה מבוססות על סעיפי חוק קשיחים, הן פשוטות לניסוח ואין בהן כמעט מקום ללוליינות משפטית. החוק קבע כללים ברורים לשכר מינימום, תעריף שעות נוספות, תחשיב דמי הבראה וכו'. הקושי הוא בהוכחה כמה שעות בדיוק עבד התאילנדי, אבל בתי הדין נוטים יותר ויותר להעמיס את נטל ההוכחה על המעסיק ולהיטיב עם העובד שטוען לקיפוח.

 

כך למשל, באוגוסט השנה פסק השופט יוחנן כהן מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע 223,951 שקל לטובתו של העובד לאמה דאווה עבור פיצויי פיטורים, הפרשי שכר מינימום, שעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, מענק שנתי ואף פיצוי על כך שהמעסיק לא הפריש עבורו כספים לקרן פנסיה ולא מסר לו תלושי שכר. הפסיקה הזאת יוצאת דופן הן בסכום הגבוה שנפסק והן בסעיפי הפיצוי הרבים - אולם היא ממחישה היטב את עוצמת הקיפוח ואת סיכויי ההצלחה הגבוהים.

 

לכאורה נעשה פה צדק: העובד מקבל את מה שמגיע לו, עורך הדין את שכר טרחתו, והחקלאי משלם בדיעבד ואולי לומד לקח לעתיד. אלא שהחקלאים, שהתביעות האלה יכולות לקבור אותם כלכלית, טוענים שהן לא יותר מאשר סטארט־אפ כלכלי של עורכי דין תאבי בצע. לטענת חלק מהחקלאים שדיברנו איתם, עורכי הדין גובים שכר טרחה עצום וספק אם העובדים התאילנדים נהנים מהסכומים שנפסקים להם.

 

גם נועה שאואר, רכזת תחום חקלאות בעמותת קו לעובד הפועלת לשמירה על זכויות עובדים, מפנה אצבע מאשימה כלפי עורכי הדין. היא אמנם לא מנקה את החקלאים שהונו את הפועלים מלכתחילה, אבל סבורה שעורכי הדין לא פועלים מתוך שליחות או תיקון עולם, אלא פשוט מצאו לעצמם אפיק הכנסה חדש על חשבון עובדים מנוצלים. "זה חלק ממערכת שלמה של ניצול, שנובעת מכך שכל תחום העובדים התאילנדים פרוץ", אומרת שאואר. "עורכי הדין שמחתימים אותם על הסכמי שכר טרחה או פשרה לא פרופורציונליים אינם היחידים שעושים מהם כסף. הם בדיוק כמו המשאיות שמסתובבות במושבים ומוכרות לעובדים התאילנדים אוכל במחירים מופקעים כי הם לא יכולים לצאת מהמושב, או מזכירויות המושבים שגובות מהם עמלות גבוהות על העברת כסף לתאילנד. אבל יכול להיות שזו הדרך היחידה של הפועלים לקבל כסף שאחרת הם לא היו מקבלים, גם אם בסכום מגוחך יחסית למה שמגיע להם. לפעמים זה עדיף על כלום".

 

משרדי החברה התאילנדית R.A.M באודון תאני, שמפנה את החקלאים לעורכי דין ישראלים. "הם אמרו שאם מישהו רוצה כסף, צריך להתלונן" משרדי החברה התאילנדית R.A.M באודון תאני, שמפנה את החקלאים לעורכי דין ישראלים. "הם אמרו שאם מישהו רוצה כסף, צריך להתלונן"

 

"כולם חותמים"

 

אלא שכדי להגיש תביעה בשמו של עובד תאילנדי, צריך קודם כל לאתר אותו ולקבל ממנו הסכמה וייפוי כוח. לשם כך עורכי דין ישראלים פיתחו מנגנונים מגוונים. יש משרדים שממש שולחים את עורכי הדין שלהם לכפרים בתאילנד כדי לגייס תובעים. אחרים יוצרים קשר עם ראשי הכפרים ועם נוטריונים מקומיים, מחתימים על ייפויי כוח, או עושים שימוש ברשימות של חברות כוח האדם שגייסו את העובדים מלכתחילה לעבודה בארץ. מכוניות עם מערכות כריזה, מודעות, פרסומות ברדיו ושילוט על עצים נפוצים כדי להודיע לתושבים על האפשרות להרוויח כסף קל.

 

לא קל לפצח את מנגנון איתור התובעים. עורכי הדין מקפידים לשמור על חשאיות גמורה ואינם מנדבים אינפורמציה. ככל שניתן לדעת מעדויות של תאילנדים, אחת לכמה חודשים מתקיימת אסיפה בבית מלון באודון, שבה מציעים נציגים של משרדי עורכי דין ישראליים לעובדים לשעבר לתבוע את מעסיקיהם. בקו לעובד מדווחים כי הם מקבלים לא מעט שיחות טלפון מעובדים לשעבר בתאילנד ששואלים מה קורה עם התביעה שהגישו אצל עורכי הדין שהגיעו אליהם לכפר. ומובן שכל סיפור הצלחה עובר במהירות מפה לאוזן ומייצר עוד תובעים. "תארי לך שאת עובדת בשדה, ומישהו מסתובב בכפר שלך ואומר לך שאת יכולה לעשות הרבה כסף - כולם חותמים", מסכם גורם שמעורה בתחום.

 

חלק משיטות הגיוס על ידי עורכי הדין הישראלים נחשפו בכל זאת במסגרת תביעה שהוגשה בשנה שעברה. התובע, שהגיע גם הוא לארץ אבל עדותו נמסרה בדלתיים סגורות ולא ניתן לנקוב בשמו, סיפר שהלך למשרד של R.A.M משום ש"הם באים לעיר שלי... הם אמרו לי מה מגיע לי והם אמרו שאם מישהו רוצה כסף, צריך להתלונן". איך ידעת על זה? הקשה בא כוחו של הנתבע. "יש הודעות ברדיו. אני נתתי את הפרטים למשרד הזה והם עשו את הבדיקה", השיב. "אחר כך מישהו צילם בווידיאו וזהו... נתתי את כל הפרטים שלי וקיבלתי את התצהיר". התביעה הזו עדיין ממתינה לפסק הדין.

 

העדויות האלה חושפות תנועת מספריים יעילה, שמתנקזת בסופו של דבר לבתי הדין לעבודה: מצד אחד, עבודת גיוס אקטיבית ואפקטיבית בתאילנד מצד עורכי דין ישראלים או שותפיהם התאילנדים, ומנגד - ביקוש מהשטח, עובדים לשעבר שמגלים שמגיע להם כסף שניתן לתבוע.

 

איכרים בשדות אודון תאני. אחת לכמה חודשים מתקיימת אסיפה בבית מלון באזור, שבה מציעים להם נציגי עורכי דין ישראליים לתבוע את מעסיקיהם לשעבר איכרים בשדות אודון תאני. אחת לכמה חודשים מתקיימת אסיפה בבית מלון באזור, שבה מציעים להם נציגי עורכי דין ישראליים לתבוע את מעסיקיהם לשעבר צילום: איי אף פי

 

"שיטת מצליח"

 

הפער בין חוקי העבודה המתקדמים יחסית של ישראל לאכיפה הרופפת הוא בעיה מוכרת, אבל המצב חמור במיוחד כשמדובר בעובדים זרים. לאורך השנים תוקנו החוקים באופן הדרגתי ושיפרו את מעמדם של הזרים ואת זכויות העבודה שלהם. כיום כל חוקי העבודה שחלים על ישראלים חלים גם עליהם, ועל עובדים בחקלאות חלים גם צווי ההרחבה שמוסיפים זכויות. אלא שלא כל המעסיקים מוכנים לקבל זאת.

 

עורכות הדין מיטל לוי ואורטל מור ממשרד לוי, אלון, מהרשק, מור, שמתמחות בדיני עבודה, מסבירות את הקושי של עובדים זרים מול מעסיקיהם. "יש עמדה או תחושה מוטעית של מעסיקים, שלפיה אם אני מעסיק עובד זר אני לא צריך לשלם לו כמו לעובד ישראלי, ולכן אני גם יכול לא לשלם לו את הזכויות המגיעות לו. אלא שעובד לא יכול לוותר על הזכויות הללו, כמו פנסיה או פיצויי פיטורים, גם אם הוא רוצה".

 

עורכות הדין אורטל מור (מימין) ומיטל לוי. "יש מעסיקים שהם בסדר גמור, אבל הם ספורים" עורכות הדין אורטל מור (מימין) ומיטל לוי. "יש מעסיקים שהם בסדר גמור, אבל הם ספורים" צילום: אוראל כהן

 

זה נובע מזדון או מחוסר הבנה?

"זה סוג של שיטת מצליח, עיגול פינות, תחושה ש'מה הסיכוי שהעובד באמת יתבע אותי בסופו של יום'? הרי בסוף נגמרת לו האשרה והוא עולה על טיסה, ויש רצון לחסוך כסף. אם העובד אמור לעזוב את הארץ אחרי 63 חודשים (החוק מתיר עבודה לחמש שנים ושלושה חודשים), למה לשלם לו פנסיה?".

 

חקלאים בכלל יודעים שהם צריכים לשלם?

"אולי בעבר חקלאים לא ידעו מה צריך לתת, אבל היום הם יודעים. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר המעסיקים שאומרים 'אופס, טעיתי, באמת לא ידעתי שאני צריך לשלם לו את הזכויות האלה'. אגב, יש גם מעסיקים שהם בסדר גמור, אבל הם באמת ספורים".

 

לדברי לוי ומור, רוב התאילנדים עוזבים את הארץ מבלי שקיבלו את כל מה שמגיע להם. לפעמים הם עולים לטיסה כשבכיסם "דמי מטרד" - 2,000–3,000 שקל שמשלמים להם החקלאים מעט לפני עזיבתם בתמורה לחתימה שאין להם דרישות נוספות. אלא שהסכום הזה רחוק ממה שמגיע להם באמת. בחישוב זהיר, ההפרשים בין מה שכלל הפועלים התאילנדים בארץ טוענים שהם קיבלו לאורך השנים לבין מה שמגיע להם עלולים להסתכם ביותר ממיליארד שקל - וזה בדיוק התמריץ המפתה של עורכי הדין לגייס אותם לתביעות נגד מעסיקיהם לשעבר.

 

"תאילנדים כסטארט־אפ"

 

באופן מובן, החקלאים מצדם אינם רואים בעין יפה את הזינוק במספר התביעות. "אין עוררין על כך שעובד זכאי למלוא זכויותיו, אבל התופעה של עובדים זרים שתובעים את החקלאים הפכה לכסף קל עבור עורכי דין ישראלים", אומר עו"ד רז מסורי, שמייצג חקלאים. "התביעות יזומות על ידי עורכי דין ולא על ידי העובדים, הן מוגשות לאחרונה בסיטונאות ומעמידות את החקלאים, שלא ניהלו רישום מסודר של התנאים שסיפקו לעובדיהם, מול תביעות עתק שמאיימות על המשק שלהם".

 

עו"ד רז מסורי. זינוק במספר התביעות עו"ד רז מסורי. זינוק במספר התביעות צילום: אוראל כהן

 

תביעה כזו, למשל, בסך 121 אלף שקל, הגיש ביולי 2012 וואנגפט פוסאקסאי באמצעות עו"ד יגאל קלדרון נגד מעסיקו לשעבר, החקלאי עמיצור עמיהוד מכפר יהושע. עו"ד שמואל גלנץ, בא כוחו של עמיהוד, בחר להשתמש בכתב ההגנה כדי לתקוף את העבודה השיטתית לטענתו של קלדרון ועמיתיו. "הנתבע יציין כי ידוע לו כי נוסח התביעה המוגש נגדו הנו העתק כמעט מדויק לנוסח שבו משתמש בא כוח התובע בעשרות תביעות דומות", כתב גלנץ. "בא כוח התובע הפך את העיסוק בייצוג עובדים תאילנדים לשעבר למקור הכנסה, תוך שהוא מכפיש, משמיץ ומעליל ללא סייגים וללא עכבות את הנתבעים הנקרים בדרכו". עו"ד קלדרון סירב להגיב לכתבה, ומסר רק: "אני גובה מלקוחותיי (כל תיק ונסיבותיו) שכר טרחה הולם והוגן בערכים סבירים המקובלים בתחום, ובהתייחס כמובן למאמצים ולעבודה המושקעים בכל תיק".

 

"יש גידול במספר התביעות שמתנהלות היום לעומת מה שהיה כשנכנסתי לתחום", מסכים עו"ד אלון דוידוב, פליליסט שהביקורים שלו אצל לקוחות ישראלים בבתי הכלא הולידו גם לקוחות תאילנדים, שרגע לפני שהם מגורשים מהארץ מבקשים לתבוע את זכויותיהם. "זה נובע גם מהעלייה במודעות של העובדים - תאילנדים למדו שהם יכולים לעמוד על זכויותיהם ושמגיעים להם פיצויים, או כמו שהם אומרים 'מתנה' - אבל גם מכך שיש עורכי דין שהפכו את זה לסטארט־אפ. יש משרדים שפתחו נציגות בתאילנד עם עורך דין, מתורגמן, כל מה שצריך".

 

"אני נוסע לחלק כסף"

 

שי ורד הוא אחד מעורכי הדין הפעילים ביותר בייצוג עובדים תאילנדים לאחר שחזרו למדינתם. הוא התמחה בתחום המסחרי, עד שלפני שלוש שנים פנה אליו חבר והציע לו לייצג את העובדים התאילנדים. לאחר שבחן את התחום הסכים. את ההאשמות שמוטחות בו ובעמיתיו, כאילו הם עוסקים בדיג של תובעים למטרת רווח אישי בלבד, הוא דוחה בתוקף: "עד שהתחלתי לטפל בתיקים האלה בחיים לא הכפישו את שמי, לא באו אליי בטענות, לא קיללו, לא איימו. ואז בדיונים הראשונים שלי בתיק נגד חקלאים בבית הדין בבאר שבע בכלל לא היו טיעוני הגנה, הכל הופנה כלפיי כעורך דין. לא אמרו 'לא שילמנו בגלל א', ב', ג'', אלא אמרו 'עורך הדין נצלן ועוכר ישראל ורוצה לעשות קופה'. דברים שהיה לי נורא קשה איתם. במישור האישי זה הולך ומחמיר. אנחנו כל הזמן יושבים ושוברים את הראש, לא איך נתמודד עם התיק המשפטי, אלא איך אנחנו מגנים על שמנו הטוב".

 

איך התחום עובד? איך התובעים מגיעים אליך?

"אני לא יודע איך הדברים התחילו, אני יודע איך הם התקדמו. ממה שהבנתי, היו כמה הצלחות משפטיות, וכשאנשים סיפרו שקיבלו כסף או שמגיע להם משהו, מיד השכן ידע והחבר של השכן וראש הכפר. אני עובד עם נוטריון מתאילנד. הם פונים אליו, והוא מפנה אליי ולעוד משרדים".

שמענו שעורכי דין ישראלים מסתובבים שם ומגייסים תובעים.

 

"שמעתי את הטענה הזאת. לי אין שם משרד. הנוטריון קובע בצורה מסודרת ומאורגנת עם כמה פונים, ואז אני שולח לשם עורכי דין מטעמי שילוו את תהליך החתימה על ייפוי הכוח. זה יותר מהנדרש. משום ששמעתי חרושת שמועות על דברים פסולים שנעשים, רציתי מיוזמתי שעורך דין מטעמי ילווה את התהליך. מהגדלת הראש הזאת הגיעו הטענות שאתן מעלות כלפיי".

 

אז בשביל מה אתה צריך את כל זה?

"זה עושה נורא טוב לבוא ולתת להם את הכסף, ולראות שאתה עושה משהו טוב. אני נוסע לחלק להם את הכספים, זה תענוג".

 

פועל תאילנדי במושב יתד (למצולם אין קשר לכתבה). "90% מהתיקים נסגרים בפשרות של 10-15% מסכום התביעה" פועל תאילנדי במושב יתד (למצולם אין קשר לכתבה). "90% מהתיקים נסגרים בפשרות של 10-15% מסכום התביעה" צילום: צפריר אביוב

 

"תהיות בתחום המוסרי"

 

אחת הטענות השכיחות של החקלאים היא שפרקליטיהם של התאילנדים לוקחים לעצמם שכר טרחה מופרז. לפי הסכם של אחד המשרדים, שהגיע לידי "מוסף כלכליסט", עורך הדין והעובד התאילנדי מתחלקים שווה בשווה בסכום שבית המשפט פוסק, אלא שמחלקו של התאילנדי מנוכות כל ההוצאות הכרוכות בניהול התיק, כמו משלוח התיק המשפטי מתאילנד לישראל (500 שקל), החתמת מסמכים אצל נוטריון (500 שקל) ותרגום (500 שקל).

 

כשתיארנו את פרטי ההסכם הזה לעורכות הדין לוי ומור הן פערו פה, פיזית, וביקשו לא להשמיע את דעתן. עו"ד ורד אומר שרוב הסכום שנפסק עובר לעובד, אולם סירב לומר מה שכר הטרחה שלו.

 

הקושי לדעת מהו גובה שכר הטרחה נובע גם מכך שרוב התביעות של התאילנדים נסגרות בפשרות. עורכי הדין מספרים שהדבר נעשה בעידוד בתי הדין, שמבקשים להתמודד עם העומס ולאזן בין זכויות העובד לבין האיום על קיומו של החקלאי. "יש פער מאוד גדול ולא פרופורציונלי בין סכום התביעה לסכום הפשרה", קובל עו"ד ורד. "על סכום התביעה לי ולתובע אין שליטה. הוא אומר 'לא קיבלתי שעות נוספות על X שעות', אז אני בודק את מה שהוא קיבל לעומת המצב המשפטי, ולפי זה מגיש את התביעה. זו אריתמטיקה. בתחילת הדרך בית הדין רצה ליצור איזשהו איזון בתביעה, כדי שהחקלאי יוכל לשלם, ואז לצערי הוא התווה סכומי פשרה מאוד מאוד נמוכים, של 12–18 אלף שקל". התביעות עומדות בדרך כלל על 100–200 אלף שקל, ומכאן שסכומי הפשרה שוורד מתאר הם בערך 10% מהתביעה המקורית. ואמנם, פרקליטי החקלאים התגאו באוזנינו על הפשרות הנמוכות שהם מצליחים להשיג. "להערכתי 90% מהתיקים נסגרים בפשרות של בערך 10%–25% מסכום התביעה", אמר אחד מהם. במהלך העבודה על הכתבה נתקלנו אף בפשרות של אחוזים בודדים מסכום התביעה המקורי.

 

הפשרות הן גם תולדה של קשיי הוכחה. ברוב המקרים חלפו יותר מדי שנים והניירת המתעדת את עבודתם כבר אינה נמצאת ברשות התובעים. במקרים אלה מדובר במילה של העובד מול המילה של המעסיק. "יש פער גדול בין המציאות לבין מה שאני יכול להעביר לבית הדין", אומר עו"ד ורד. "רוב האנשים כבר מחוסרי נייר, וחלוף הזמן הוא בעיה קשה ראייתית ומשפטית. אין לי ספק שאם הייתי בא עם ניירת או שהתאילנדים היו מתעוררים קודם, הסכומים שהם היו מקבלים היו גדולים בעשרות מונים".

 

אבל מעבר לקשיי ההוכחה, ריבוי הפשרות על סכומים נמוכים הוא גם אינדיקציה לכך שה"סרט הנע" והמאגר הגדול של התובעים הפוטנציאלים דוחפים את עורכי הדין של העובדים התאילנדים להגיע לפשרות מהירות, גם אם במחיר של סכום פיצוי נמוך במיוחד. באחרונה החלו גם בתי הדין למחות על הסכמי הפשרה הנמוכים המושגים בתביעות כאלה. בפסק דין שניתן באפריל 2013 ייחדה שופטת בין הדין האזורי לעבודה בנצרת, עידית איצקוביץ', פרק מיוחד ל"תופעה של הגשת תביעות על ידי עובדים זרים שעבדו בישראל כמה שנים אחרי שחזרו לארצם".

 

"אין מדובר בצירוף מקרים", כתבה איצקוביץ', "אלא קיימים משרדים בתאילנד שהפכו זאת לסוג של 'התמחות' ויש בהם נציג/ים ישראלי/ם. הרוב המוחלט של אותן תביעות מסתיים לפני הדיון להוכחות, מבלי שהתובע נאלץ לחזור לישראל כדי להעיד ולעתים קרובות בפשרה בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שנדרשו בתביעה (...קיבלתי רושם ממספר גדול של תיקים שבהם טיפלתי שנעשים הסכמי פשרה בסכומים שמהווים 10% ואפילו 5% מסכומי התביעה)... כמו כן נשמעו לא פעם תהיות באשר לגורל הכספים שמשולמים לבאי כוח העובדים – אך מדובר בתחום של אתיקה מקצועית, שבו אין לבית הדין סמכות להתערב. בכל מקרה מדובר בתופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות, שמעלה תהיות בתחום המשפטי ואף המוסרי".

 

פועל תאילנדי במושב יתד (למצולם אין קשר לכתבה) פועל תאילנדי במושב יתד (למצולם אין קשר לכתבה) צילום: צפריר אביוב

 

"כולם כאן שבורים"

 

לרוב התביעה מתנהלת בישראל ללא נוכחות התובעים התאילנדים, למעט במקרים שבהם התביעה אינה נגמרת בפשרה. אז הם טסים לישראל כדי להעיד נגד מעסיקיהם לשעבר, והעימות הופך רגשי הרבה יותר. החקלאים הנתבעים מרגישים שהקשר שלהם עם פועליהם היה חם וטוב, והם נפגעים אישית כשהם מגישים נגדם תביעה משפטית.

 

"כולם כאן שבורים, נמצאים על סף פשיטת רגל", אומר חקלאי מהיישוב יתד בדרום שביקש להישאר בעילום שם. "בכל יום אני שומע על תביעות חדשות. אני עצמי התמודדתי עם שלוש תביעות שונות שנסגרו בפשרה, כל אחת של יותר מ־10,000 שקל, וסכומים דומים שילמתי לעורך הדין. אנחנו החקלאים לא צדיקים, לא היינו צדיקים לכל אורך הדרך מול העובדים, אבל לגל הזה לא ציפינו. לא לקחנו את התביעות האלו בחשבון ויצא שאנחנו בעיצומו של משבר כלכלי קשה. כל מי שסביבי וכל מי שאני מדבר איתו באותו מצב.

 

"התאילנדים התקבלו אצלנו בזרועות פתוחות. קיבלנו אותם בחום והם הפכו לחלק מהמשפחה שלנו בתקופה שהם היו כאן. נתנו להם אוכל, קורת גג, הם השתתפו באירועים המשפחתיים שלנו. לכן זה כל כך מפתיע שפתאום מגיעות התביעות האלו. שכן שלי במושב נתבע על ידי פועל שעזב לתאילנד, ולקח את זה ממש קשה. הוא לא הבין איך מישהו שהיה כמו הבן שלו מתנהג ככה ותובע אותו. הוא נסע עד אליו, לתאילנד, פגש אותו ושאל אותו איך הוא עשה לו את זה. העובד אמר לו שהוא בכלל חשב שזו תביעה שלא קשורה אליו ושהוא לא הבין, וביטל את התביעה. אבל לא לכולנו יש עכשיו כוחות ללכת ולהתחיל לחפש את העובדים בתאילנד".

 

פרט לטיסה לתאילנד, חלק מהחקלאים פיתחו שיטות יצירתיות כדי לחסום תביעות. למשל, הפעלת לחץ על עובד שנמצא בתאילנד, שאם לא ימשוך את תביעתו תופסק העסקת בן משפחתו בארץ. או הפרשה לפיצויי פיטורים לעובדים אבל ללא העברת הכסף אליהם אלא במקרה של תביעה שהוגשה. לעתים חקלאים שהוגשה נגדם תביעה מגישים מיד תביעה כנגד, אפילו על אותו סכום בדיוק, כדי ללחוץ על התובע לוותר. אחד מעורכי הדין סיפר לנו כי לאחרונה מתארגנים חקלאים ושולחים מישהו מטעמם לסיבוב בתאילנד, שבמהלכו הוא נותן 5,000 באט (כ־560 שקל) לכל תובע תמורת סילוק התביעה. לעתים מדובר בפחות מאחוז מסכום התביעה ומבלי ששקל משולם לעורך הדין כשכר טרחה. גם משתלם וגם מתנקם. ובעיקר מאפשר להמשיך לא לשלם לעובדים את הזכויות שמקנה להם החוק.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x