• תפריט
מוסף 16.11.2017
האדר מוסף שבועי 16.11.17

פינוקי מתגייס לצה"ל: הורי הליקופטר, הדור הבא

חיילים עם טלפון נייד מקטרים להורים על כל בעיה, כולל מדף חסר בארון ואוכל לא טעים. הורים חסרי עכבות פונים לקבוצות מיוחדות בפייסבוק, משתלחים בצה"ל ומבקשים עצות איך לפתור את המשבר. התוצאה היא דור של צעירים שלא מסוגל להתמודד לבד, דור של מבוגרים ילדותיים, חסרי עכבות ומודעות, וגישה כללית שמתייחסת לצה"ל כאל תאגיד שצריך לספק שירות לקוחות מושלם. כך נראה הכישלון ההורי כשהוא עולה על מדים

אמא: היי. מתגעגעת מאוד ורוצה לראות את הבת שלי בבסיס סיירים. האם אפשרי להגיע לביקור?

 

מנהלת קבוצת הפייסבוק: אין ביקורי הורים

 

אמא: למה? משהו חד פעמי. להגיע אליהם. להטעין אותם בחיבוק. נשיקה. חיבוק ונשיקה היא היתה מקבלת ומעניקה בבית כל בוקר, כל לילה ובכל הזדמנות. המעבר הזה לצה"ל הם הכי זקוקים לחיבוק הזה! ממישהו אהוב וקרוב

 

מנהלת: אני באמת לא יודעת איך לענות על זה... היא תגיע לסופ"ש ואז תוכלי לחבק

 

אמא: אנחנו לא במלחמה!!! תודה לאל! ולא ביקשתי שיעצרו את העולם! אפשר לארגן יום או חצי יום לצורך מטרה מקודשת זו. מה כל כך לא הגיוני שאמא רוצה לחבק את הבת שלה?! לא כגחמה אלא צורך חשוב וכמעט חיוני! ... מה מוזר בזה. זה הדבר הכי מתבקש

 

מנהלת: אני מניחה שאין דרך להסביר עד כמה זה לא הגיוני... פשוט לא

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

הדיון הזה התקיים בקבוצת הפייסבוק "חמ"ל הורים לחיילות וחיילים" לפני חודש, ב־18 באוקטובר. אחת ממנהלות הקבוצה, זו שהגיבה לאמא באיפוק מעורר הערכה, היא ליאת סיני סדס. "זה נראה פוסט לא אמיתי, אבל היא התעקשה", אומרת סיני סדס. לדבריה, הדאגה ההורית, בגרסאות קיצוניות יותר או פחות, לא נגמרת בפוסטים בקבוצה. "אני מקבלת שיחות טלפון באמצע הלילה, בשעות לא שעות. היו הורים שאמרו לי, 'למה אין קב"ן גם להורים? למה לנו אין עם מי לדבר?', ואני אומרת שזה בסדר, שיתקשרו אליי וארגיע אותם. בתחילת הדרך קשה להורים כשהחייל או החיילת מתקשרים בוכים, שקשה להם, וההורים בפניקה והיסטריה שלמה, מה עושים עכשיו. אני אומרת להם: 'שתו כוס מים, נשמו וסננו 90% ממה שהחייל אמר. זה יעבור'".

 

 איור: יזהר כהן

 

 

יותר מ־7,000 חברים יש בקבוצה, שבה עולות בכל יום כעשר הודעות חדשות של הורים; בקבוצות דומות יש עוד כ־8,000 חברים. חלק מההורים מבקשים, למשל, עצות לגבי טיפול כושל של הצבא בבעיה בריאותית של הילדים, והם מקבלים הכוונה עניינית ומועילה מהורים מנוסים יותר. אבל הודעות אחרות, רבות מאוד, עוסקות בתנאי השירות: במדים גדולים מדי, באוכל הלא טעים בטירונות, במים הקרים במקלחות, בחיילות הוותיקות שלא מפנות מדפים בארון לחיילות הצעירות יותר.

 

באמריקה המונח "הורי הליקופטר" נולד בשנות התשעים, ובעשור וחצי האחרונים הוא נמצא בשימוש מסיבי לתיאור הורים שמרחפים מעל ילדיהם, מפלסים את דרכם בחיים ופותרים להם כל בעיה, לעתים עוד לפני שנוצרה. שורה ארוכה של מחקרים דיווחו על הנזקים שיוצרים הורי ההליקופטר דווקא אצל הילדים שעליהם הם מבקשים כל כך לגונן: מהחלשה של הילדים עצמם ופגיעה ביכולת ההתמודדות שלהם, דרך פיתוח חרדה ונוירוטיות, ועד נטרול היכולת שלהם לפתח אחריות ולקחת שליטה על חייהם.

 

המחקרים האלה לא הרשימו את ההורים, מתברר, וגם בישראל הורות ההליקופטר מתרחבת. לאחרונה, עם הגיעה לגיל, היא התגייסה לצה"ל. כך, הורים שהקפידו במשך 18 שנה לפתור כמעט כל בעיה שבה נתקלו ילדיהם — מהמזון בפעוטון עד המבחן בתיכון — מנסים להמשיך לעשות זאת גם כשהילדים בגירים, בשלב שבו הם כבר עשויים, במקרה הצורך, להישלח לקרב.

 

"החיילים מעוצבים כילדים", מתמצת פרופ' יגיל לוי את העניין כשאני מפנה את תשומת לבו לקבוצות הפייסבוק. לדברי לוי, חוקר צבא וחברה מהמחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, "בעבר התייחסו לגיוס כטקס מעבר מנעורים לבחרות, הצבא נתפס כמכשיר שעוזר להיפרד משרידי הילדות, אבל כיום ההורים הופכים את החיילים ליותר תלותיים".

 

הודעות בקבוצת הפייסבוק "חמ"ל הורים לחיילות וחיילים". "היעדר נגישות לאוכל זו אכן בעיה, אבל האוכל לא טעים? מה לעשות. גם הילדים שלי אומרים לפעמים שהאוכל שאני מכינה לא טעים להם" הודעות בקבוצת הפייסבוק "חמ"ל הורים לחיילות וחיילים". "היעדר נגישות לאוכל זו אכן בעיה, אבל האוכל לא טעים? מה לעשות. גם הילדים שלי אומרים לפעמים שהאוכל שאני מכינה לא טעים להם"

 

 

אלה לא רק ההורים, כמובן: במשולש הזה יש גם ילדים, שאפשר למקם על הסקאלה הגמישה שבין "מתקשים רגשית להתמודד עם המציאות" ל"מפונקים"; וישנו הצבא, שאחרי שנים של נוקשות וקשיחות, שלעתים גבו מחיר כבד, עבר שינוי והוא קשוב יותר לקשיי החיילים ולאלה של הוריהם. למשוואה צריך להוסיף את הטלפונים הסלולריים, שמעבירים שטף מידע עדכני מהבסיס להורה המודאג בלי סלקציה ובלי להשאיר לחייל הזדמנות לעיבוד או לטיפול במצב בכוחות עצמו. ועדיין, קשה שלא לעמוד נפעם מול עשרות הפוסטים המבטאים נואשות של הורים להמשיך לגונן. דווקא פרסומם ברשת חברתית פתוחה, פומבית, זועק את חוסר היכולת שלהם להתנתק מילדיהם. שלא לומר מילדותם וילדיותם שלהם.

 

פרופורציות שהלכו לאיבוד

 

אמא: "צהריים טובים. הבת שלי התגייסה לפני כמעט 3 חודשים. נכון לאתמול עברה לבסיס הקבוע שלה להמשך חודש אחרון של הקורס, סוג של חפיפה. בחדר שהיא אמורה לבלות את כול השירות שלה יש בנות ותיקות ולהן מיטה עם מזרן איכותי וישנו ארון בגדים גדול. הן לא אמורות לפנות מדף או שתיים בשביל החדשות?? הבנות החדשות אמורות להתנהל דרך המזוודה כארון בגדים?? מה עושים?? לאן פונים עם השאלה???" (3 באוקטובר, קבוצת חמ"ל הורים)

 

בית הלחמי. "שילמדו להתמודד עם אכזבות" בית הלחמי. "שילמדו להתמודד עם אכזבות" צילום: אוראל כהן

 

 

לקבוצת חמ"ל הורים יש כללים ברורים: מטרתה לטפל בסוגיות מתחום הבריאות וזכויות חיילים. היא הוקמה לפני כשנתיים בידי סיני סדס וחנה בית הלחמי, לאחר ששתיהן התמודדו עם נזקים בריאותיים שנגרמו לבניהן החיילים בעקבות טיפול לקוי שקיבלו. שתיהן מנהלות את הקבוצה מאז, כשלאחרונה, לנוכח היקף הפעילות, הצטרפה אליהן חנה מוסקוביץ' גרטנברג. הקבוצה מנגישה להורים מידע על נהלים ומדריכה אותם ואת ילדיהם בביורוקרטיה הצבאית. חודש בלבד אחרי שהקבוצה קמה המייסדות שלה הוזמנו לפגישה עם ראש אכ"א דאז האלוף חגי טופולנסקי, ומאז יש להן תקשורת ישירה עם מפקדים ופונקציונרים ברחבי הצבא, שמאפשרת להן לפתור בעיות ספציפיות ולהציף בעיות מערכתיות. "ערוץ ישיר לכל דבר בצבא", מגדירה זאת בית הלחמי, ומדברת על זיהוי בעיות רוחביות ועל "שיתוף פעולה מדהים" עם מפקדת קצין רפואה ראשי. הן הצליחו, למשל, להביא להארכת שעות העבודה של מרפאות ביקור רופא, הקבלן של הצבא למתן שירותי בריאות כשהחיילים בבית, ולפתיחת עוד נקודות ברחבי הארץ. נוסף על כך הן פתרו אינספור בעיות בריאות נקודתיות ("אנחנו מדריכות את ההורים מה לעשות, אבל לא מקצרות תהליכים, רק עוזרות אם הדברים משתבשים") וטיפלו בתנאי התצפיתניות כמו גם בהתעללות והתנהגות לא הולמת מצד מפקדים. על היכולת של הקבוצה להוביל לשינוי חיובי במקומות שבהם הוא נדרש אין עוררין גם בצבא.

 

 

 

 

אלא שבחלק ניכר מזמנן מנהלות הקבוצה לא מתמודדות עם סוגיות כאלה, ונאלצות בעיקר להרגיע הורים מתלהמים, להציב להם גבולות ולהזכיר שלא הם אלה שהתגייסו (גוף ראשון רבים, כמו בסוגיית המדפים שלעיל, נפוץ מאוד) ושהגיוס הוא לצבא, לא לסאמר סקול יוקרתי. "'הבת שלי התגייסה הבוקר וכבר שתיים בצהריים ולא שמעתי ממנה'", מצטטת בית הלחמי תלונה אופיינית. "אני עונה להם שייכנסו לפרופורציה. יש הורים סנסנציוניים, שעושים מכל זבוב פיל ומייצרים שיח שערורייתי עם המון סימני קריאה. היעדר נגישות לאוכל זו אכן בעיה, אבל האוכל לא טעים? מה לעשות. גם הילדים שלי אומרים לפעמים שהאוכל שאני מכינה לא טעים להם. לא צריך להגיע ל'איך הצבא מרשה לעצמו' ול'מפקירים אותם'".

 

איך מתמודדים עם הורים כאלה?

"אנחנו שמות את הגבול ואומרות שזה מחוץ לכללי הקבוצה, ומנסות להבין מה באמת הסיפור. האם סירבו לבקשת החייל ללכת למרפאה או שאמרו לו תלך בעוד שעתיים? כי אם יש לו שריטה קטנה ביד, אז ללכת לשים פלסטר רק בעוד שעתיים זה בסדר. ואין לי עניין לראות תמונות תקריב של בעיה רפואית באיבר כלשהו בגוף של ילדיכם. והורים צריכים לקבל את זה שגם כשאנחנו מתערבות לא תמיד אנחנו מצליחות. מה לעשות, צבא זה צבא. אם הילדים שלכם לא למדו להתמודד עם אכזבות קודם, הם ילמדו את זה עכשיו".

 

הורים ומתגייסים בבקו"ם (למצולמים אין קשר לכתבה). "אני מקבלת טלפונים באמצע הלילה. היו הורים שאמרו לי, 'למה אין קב"ן גם להורים? למה לנו אין עם מי לדבר?'", אומרת סיני סדס הורים ומתגייסים בבקו"ם (למצולמים אין קשר לכתבה). "אני מקבלת טלפונים באמצע הלילה. היו הורים שאמרו לי, 'למה אין קב"ן גם להורים? למה לנו אין עם מי לדבר?'", אומרת סיני סדס צילום: אבי אוחיון לע"מ

 

 

ילדים שלא גדלים

 

אמא: "למה אין לחיילים מים חמים וחימום? לא נעים להם להתלונן. אין תנורים, קופאים בחדר, ומים חמים יש רק בחלק מהמקלחות. למי ידווחו? הרי המפקדים הביאו אותם לשם" (23 בדצמבר, קבוצת חמ"ל הורים)

 

לתופעה הזאת יש כמה השלכות, שנובעות משורשיה העמוקים. הראשונה נוגעת לילדים עצמם, גם כשהם כבר בוגרים ויוצאים אל העולם. לפעמים החיילים מתמודדים עם הבעיות בעצמם, כפי שמתברר בקבוצת "שאלות של הורים וחיילים", שבה חברים גם חיילים שמבקשים עצה איך לפתור את הבעיה ישירות מול המערכת. במקרים אחרים, החיילים מספרים להורים מה קורה ולא רוצים שיתערבו, אבל אלה מתערבים בכל זאת. "בהרבה מקרים שבהם ההורים ניסו מאוד לפעול באיזשהו כיוון, כשפנינו לילדים הם אמרו: 'אני בכלל לא רוצה שאמא ואבא יתערבו. אם אכלתי אותה אכלתי אותה, ואם אצליח להתמודד אז אצליח'", מספרת בית הלחמי.

 

כלומר ההורים מנסים לפתור בעיה שאף אחד לא ביקש מהם לפתור.

נתן. "את המחיר הכי גבוה משלמים הילדים" נתן. "את המחיר הכי גבוה משלמים הילדים" צילום: עדי אורני

"כן, כן. למשל מקרה של חייל שלא רוצה להתלונן על שפשוף ברגל כי הוא לא רוצה לפספס מסע כומתה, אבל הוריו התלוננו".

 

ז'אנר השאלות הנפוץ מאוד בקבוצות הוא "הילד שלי צריך להגיע מ־X ל־Y, מה הדרך הכי טובה?" — שאלה שאפשר לצפות מחייל בן 18 למצוא לה את התשובה בעצמו בעזרת דוד גוגל או אפליקציית MoveIt, ולא באמצעות טלפון לאמא. "זו בדיוק הבעיה, פינוק", אומרת מדריכת ההורים עינת נתן. "מה זה פינוק? זה מתן שירות עבור משהו שהוא יכול לעשות בעצמו. ושם אתה מקטין אותו, את מעגל הכוחות והיכולות שלו. וזו נבואה שמגשימה את עצמה, כי בסוף הוא באמת לא יכול, וכשאין מים חמים הוא יכול רק להתקשר לאמא".

 

 

ואמא שמחה לטפל בזה עבורו.

 

"בוודאי, כי היא מרגישה משמעותית, מועילה, בשליטה, מחוברת לילד. אלה רגשות טבעיים, אבל אם לא תהיה הבנה עמוקה של המחירים זו בעיה, וההבנה הזו צריכה להתפתח עוד לפני הצבא. בשנות התיכון הם היו בבית שלנו, רבנו איתם על להרים את הכביסה, הסענו, צעקנו שאנחנו לא מלון, וברגע שהם נהפכים לחיילים אנחנו משעים את זה, אומרים להם, 'אל תעשו כלום, בזמן שתהיו בצבא אנחנו נספק לכם את כל השירותים'. אבל זה לא התפקיד שלנו, התפקיד שלנו הוא לעודד אותם כשהם מתאמצים, לראות שהם לא נופלים אחרי כישלון. הילדים צריכים לעשות את העבודה למען עצמם".

 

בסיכומו של דבר, היא אומרת, "זה נורא עצוב. אפשר לטעון שזה לא רע, ושאם המערכת לא מתקדמת אנחנו נתערב ונתקן אותה. יש פה רווחים ברורים לטווח הקצר: אם אני מגנה על הילד שלי, משפרת את תנאיו, מייצרת שינוי ומרגישה בשליטה — אני מרוויחה. אבל אנחנו רוצים לייצר אנשים בוגרים שיפגשו את התוצאות הטבעיות של המעשים שלהם. אז כשמשאירים את הבן שלי שבת, גם אם אני חברת נפש של מפקד הבסיס ומתה שהבן שלי יחזור הביתה, אני רוצה שהוא יישאר שבת משום שאני מגדלת ילדים שחשוב לי שיפגשו את החיים. אנחנו חיים בעידן שבו להורות המצטיינת יתירה יש מחירים כבדים, שאנחנו רואים שנים אחר כך: ילדים אומללים שלא יודעים להתמודד, שאין להם חוסן, שמאשימים, בצדק, את כל העולם בכישלונות ובטעויות שלהם".

 

למה זה קורה?

לוי. "תוצאה של מעמד ביניים צרכני" לוי. "תוצאה של מעמד ביניים צרכני" צילום: עמית שעל

"זה קורה משום שאם החוזה ביני לבינך הוא שאתה תתלונן ואני אסדר לך את העניינים, ביום שתתלונן ולא אוכל לסדר אותם, עם מה אתה נשאר? רק עם זה שאני הפרתי את החוזה בינינו. אנחנו מאוד מבולבלים היום לגבי הגדרת ההורה הטוב, ומי שמשלם את המחיר הכי גבוה הוא הילדים עצמם. לעומת זאת כשהורים משחררים הם מייצרים לילד שלהם מרחב לקחת בו אחריות, ללמוד, להרגיש יכול ונחוץ ויודע וגדול".

 

איפה עובר הגבול? הרי אנחנו רוצים לתמוך בילדים שלנו כשהם מתגייסים לצבא.

"צריך להיות איזון. שהורה יאמר שבמקומות מסוימים הוא יודע שהוא נותן שירות מיותר, אבל שישנם מספיק מקומות שבהם הילד פוגש את החיים, גם כשהוא מפשל. הרי מה קורה בהורות הליקופטר? אני כל הזמן אומרת, 'סחתיין עליי, מה הוא היה עושה בלעדיי', וזו טעות חינוכית דרמטית".

 

הורים אינפנטילים

 

אמא: "שלום. הבן שלי בטירונות כשבוע. מלבד הטרטורים, העונשים, ההשפלות והצעקות שהם עוברים (הבנתי שכולם עוברים את זה, איכשהו), מעמידים אותם במסדרים כל היום בשמש הקופחת במדבר ללא כובעים!!! זה נראה לי חמור מאוד ואף מסוכן. מה עליי לעשות? למי לפנות? אין לי טלפון של אף אדם בדרג בכיר בחיל שלו"

אמא 2: "אם בדקת וידוע לך בוודאות תתלונני בדחיפות!"

 

אמא 3: "לפי דעתי שיביים התעלפות, רק כך ייקחו את המקרה ברצינות. בעומסי החום האלו זה דבר אסור בהחלט" (8 באוגוסט, קבוצת שאלות של הורים וחיילים)

זה ציטוט חלקי ומקוצר מדיון סוער שהתנהל בין כמה אמהות, וכלל ביטויים מלאי תרעומת כמו "הזוי", "הפקרות", "תתלונני בדחיפות", "ילדים טובים שמורידים להם את המוטיבציה", "תתקשרי ותצעקי", "תתייגי פה את 'הצינור'", ו"צה"ל הוא גוף לא אנושי". הדוגמה הזאת נוגעת להשלכה נוספת, ושורש נוסף, של התופעה, אלה הנוגעים להורים עצמם, לרגרסיה שקבוצות הפייסבוק האלה מאפשרות לאנשים שבדרך כלל נתפסים כבוגרים, מתפקדים, תורמים לחברה.

 

לא כל ההודעות כאלה, כאמור — חלק מהן מספקות סיוע חשוב — ולא כל הקבוצות כאלה; קבוצת "אמי הגנרלית", למשל, מאפשרת לאמהות לתאר את הגעגועים ואת הדאגה שלהן בהודעות מרגשות. אבל בקבוצות ובהודעות אחרות פוגשים שוב ושוב אנשים מבוגרים חסרי מודעות או נטולי גבולות, עם נטייה להתלהמות קשה. "אחד הדברים שמאפיינים תקשורת מקוונת, במיוחד קבוצתית, הוא הורדה, עד כדי הסרה, של עכבות מקובלות, והגברה רבה של ביטויים אישיים 'אותנטיים'", מסביר פרופ' עזי ברק, חוקר סייברפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. "לעתים זו באמת הבעה עצמית כנה, אמיתית ופתוחה של מחשבות ורגשות. אבל פעמים רבות הביטויים האישיים מופיעים כדי לזכות בתשומת לב, הכרה חברתית ואהדה".

 

ברק מסביר שהסרת העכבות "נעוצה בעיקר בכך שהתקשורת אינה מדוברת אלא כתובה, בלי נראות וקשר עין. זה בא לידי ביטוי בחשיפה אישית רבה וכן בצורה ותוכן התבטאות קיצוניים. הביטויים הללו כוללים חשיפה אינטימית, רגשנות רבה, מחרדה עד תוקפנות, ודאגנות יתר, שמתבטאת ברצון עז וכוונה להתערבות בוטה באורח חיי ילדיהם, בנטייה לשליטה מלאה בלוחות זמנים, פעילויות וכו'. כלומר השילוב בין התקשורת המקוונת לנושאים רגשיים, טעונים ושנויים במחלוקת יוצר באופן 'טבעי' רגשנות יתר, השתלחות וחשיפה שבתקשורת פנים אל פנים היו מופחתות במידה ניכרת".

 

וצבא שנדרש לשרת חיילים

 

אבא: "מבקש את עצתכם. הבת שלי בקורס מ"כיות, נשלחה בצהריים ללוות חיילת שלא הרגישה טוב לבית חולים. החיילת בבדיקות ובירורים ועדיין לא ידוע אם תאושפז. לבת שלי אמרו שאם עד 19:00 לא תהיה תשובה היא תצטרך להישאר בלילה בבית החולים. האם זה נשמע הגיוני? לא מרגיש טוב עם זה שהבת אולי תצטרך לישון על ספסל בלי מקלחת ובלי אוכל" (26 באוקטובר, קבוצת שאלות של הורים וחיילים)

 

אחרי המחיר שמשלמים הילדים, ואחרי זה שמשלמים ההורים, נשאלת השאלה איזה מחיר משלמת החברה כולה, והצבא כגורם מרכזי בה. פרופ' לוי בוחן את המשמעויות האלה באמצעות חיבור מרתק בין התנהלות הורי הליקופטר לנורמות החברתיות והכלכליות של מעמד הביניים. "מה שקורה בפייסבוק הוא דפוס של המעמד הבינוני והבינוני פלוס, שמנהל דיאלוג צרכני עם הצבא", הוא אומר. "המעמד הזה מצפה מהצבא להתחשבות מלאה בהעדפות של הבן והבת כבר משלב ההצבה לשירות. 'בוא נתערב, נפעיל קשרים, אם יש בעיה ניקח אותך לייעוץ רפואי, לאיזשהו פטור' — אלה מיקוחים שמאפיינים מעמד שלא רואה בצבא מקור שמגדיר את הזהות החברתית שלו כבעבר, מסלול הכרחי למוביליות, פעולה אלטרואיסטית או מצב אין־ברירה כי זה החוק. וגם אחרי ההצבה והגיוס יש מעורבות של ההורים שאומרת 'הם לא לבד. אנחנו איתם ומנהלים כל מיני משאים ומתנים עם הצבא כדי לעזור להם'. עבורם הצבא הוא עוד סוג של תאגיד שמספק שירות, ואין הבדל בין קופת החולים, חברת סלולר או טלוויזיה שבהן אני רשאי לבחור בין ספקים. אותו דבר כאן: הילד והילדה יכולים לעבור מיחידה ליחידה אם נתעקש, וגם יש אופציה שהם לא יתגייסו. ואם אני מתייחס לצבא כתאגיד שמספק שירות, אני מצפה ממנו לתת לי, ולא שהילדים שלי ייתנו לו, ואם זה לא עובד — יש התארגנות. המדיה החברתית היא מכשיר טוב לסוג כזה של אנשים. נוצרת רשת חברתית שמנהלת מו"מ עם הצבא".

 

הצבא משתף עם זה פעולה.

"גם הוא תופס את עצמו יותר ויותר כתאגיד של שירות. באמצע שנות התשעים הצבא אימץ את האופנה הניהולית של ה־TQM (גישה שממוקדת בלקוחות ושואפת לשפר את הארגון כדי לספק את צורכיהם), ואיתה שפה שמדברת על לקוחות, שירות, תשומות, תפוקות. עם הזמן הוא התחיל לראות בחיילים ובהורים שלהם סוג של לקוחות שהוא צריך להידבר איתם ולהבטיח את הנאמנות שלהם אליו. הוא זיהה שקיעת מוטיבציה והבין שצריך לגייס את ההורים. ככה התחילו ימים פתוחים, ביקורי הורים, ובהמשך הוא אפשר להם לדבר עם המפקדים — והתוצאה היא שהגבולות נפרצים כי הצבא מבין שההורים הם צד בחוזה שלו עם החייל".

 

חנה מוסקוביץ' גרטנברג מקבוצת חמ"ל הורים מתייחסת לזה, מטבע הדברים, אחרת: "ההידברות שלנו עם הצבא הועילה מאוד. כשמתקיים דיאלוג, ויש הפרדה בין מעורבות להתערבות, ההורים נרגעים ומבינים שהדברים מתנהלים נכון. שמעבר לדרגות יש אנשים ושיש למי לגשת. ואז ההורים רוצים פחות להתערב".

 

"אי אפשר להתעלם מהסיפור של הרשת החברתית ואנו מנסים לראות בזה הזדמנות גדולה", אומר בכיר באכ"א. "יש לנו בעיות ותקלות, וחלק מהן מערכתיות, ואם עושים את זה נכון בקבוצות הפייסבוק של ההורים ומסכימים על הכללים זו הזדמנות, זה כלי עבודה. כשהורים עוברים את הגבול או מישהו חושב שאנחנו חייבים לו משהו ורוצה לנהל את הצבא, אנחנו לא מתייחסים אליו. אבל אם זה נעשה נכון, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו, אי אפשר להתעלם מהתארגנויות הורים".

 

פרופ' לוי, לעומת זאת, סבור שלטשטוש בשאלה מי בדיוק אמור לשרת את מי יש מחיר כבד שמחלחל מהצבא לחברה ולמדינה. ואנחנו כבר רואים אותו. "פעם אמרו שכל מה שהתרגלנו אליו בחיים האזרחיים נעצר בשערי המחנה הצבאי. זה הולך ונמוג. לכן עכשיו אין בעיה לגדף את הרמטכ"ל. זה מתקשר גם לסלידה מהקרבה, שגם היא דפוס של המעמד הבינוני, ומביא לכך שהצבא מכלכל הרבה צעדים שלו מתוך הבנה שמספר מסוים של נפגעים יוביל למחאה שתמנע ממנו לבצע את משימתו. הסלידה הזו לא קשורה רק לשאלות חיים ומוות והיא מתפתחת לדברים נוספים כמו הגימלים וסוג המגורים ובעיית המזגן והמזון וכו', והתוצאה היא הגבלה של כושר הפעולה של הצבא".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x