• תפריט
מוסף 31.08.2017
האדר מוסף שבועי 31.8.17

האנשים שבקיר: בני הזוג שמרססים גרפיטי מתל אביב ועד ניו יורק

ניצן מינץ היתה שבורת לב מפרידה כואבת, כשהחלה לרסס את שיריה על בניינים בתל אביב, ונתקלה בפלסטרים, סימן ההיכר של אמן הגרפיטי דדה. הקירות הערומים של העיר הפכו את השניים לזוג אוהבים ולאמנים מצליחים שמוכרים יצירות בעשרות אלפי שקלים

תל אביב, ישראל

נער בן 13 מסתובב בדרום תל אביב ומוצא מכל ספריי שמישהו השליך. השנה היא 1998. הוא מעולם לא השתמש קודם בספריי. אפילו לא חשב על זה. ובכל זאת הוא הרים אותו, התגנב לבית הספר שלו, הרים מבט אל השמים והחליט לצייר את מערכת הכוכבים שמעליו. למחרת, בהפסקות, הוא התבונן בתגובות הילדים. זה היה הגרפיטי הראשון שלו. יחלפו חמש שנים עד ששוב יאחז במכל ספריי, אבל באותם רגעים בבית הספר נולד האמן שמכונה "דדה" (Dede), אחד מאמני הגרפיטי המצליחים בארץ, ששומר באדיקות על אנונימיות. "נוח לי ליצור בלי שיידעו מי אני ומאיפה הגעתי", הוא אומר.

 

 

המסגרת המגבילה של השירות הצבאי הלא־פשוט באבטחת בניית גדר ההפרדה עוררה בדדה משהו שביקש להתפרץ ולהתבטא. כך למשל, כשהוא קיבל עונש לסמן בבסיס עם שבלונה וספריי מקומות שבהם אסור לעשן, הוא החליט לסמן רק את ה"אסור": "'אסור' ליד הספסל ו'אסור' ליד הברזייה. אנשים הבינו שאסור לעשות כלום בבסיס", הוא נזכר, "מובן שחטפתי על זה, אבל זה היה שווה. הבנתי איזה כוח יש למסר שנמצא בחוץ ומתייחס לאובייקטים. המקומות המצערים שהייתי בהם בצבא דחפו אותי בבסיס ובחופשות בבית לפתח שפה ומסרים ולשים אותם בכל מיני מקומות בעיר".

 

אחרי השחרור הוא למד אמנות ועיצוב בבצלאל ולאחר מכן למד שנה בבית ספר לאמנויות בז'נבה. אבל עיקר הלמידה שלו היתה ברחוב — מהעבודה עצמה ומהתגובות אליה. "לפעמים קורה משהו שאני רוצה להתייחס אליו או שראיתי פינה בעיר שנתנה לי השראה, והתגובות של אנשים שלא הולכים לגלריה, אלא עוברים ברחוב ונתקלים בעבודה, מאוד מרגשות אותי".

 

מינץ ודדה על רקע (ובתוך) עבודות שלהם, נווה צדק, תל אביב. "בניגוד למוזיאון, אמנות רחוב מפתיעה אותך ונקשרת לחוויה שאתה עובר" מינץ ודדה על רקע (ובתוך) עבודות שלהם, נווה צדק, תל אביב. "בניגוד למוזיאון, אמנות רחוב מפתיעה אותך ונקשרת לחוויה שאתה עובר" צילום: תומי הרפז

 

 

ב־2006, כשהתחיל דדה להתבטא על קירות תל אביב, נערה תל־אביבית אחרת, ניצן מינץ, מצאה את עצמה שבורת לב לאחר שנפרדה מהאהבה הגדולה הראשונה שלה. היא וחברתה, שגם חוותה פרידה, ריססו ברחובות העיר את התסכולים שלהן. "שתינו הרגשנו נטושות, והשיטוט הלילי, ללכת לקשקש את השטויות שלנו על קירות בית הספר לאמנויות, לרוץ ולברוח, האדרנלין — זה הציל אותנו. ציירנו גרפיטי מכוער של דמות שסימלה את הדחייה שחווינו, אבל הגרפיטי נחרת בי כמציל נשמות".

 

בניגוד לדדה, שמקמץ במילים, מינץ נדיבה בהן. היא מדברת באופן סוחף, עשיר ופתוח, ואת השם המלא שלה היא חתמה כמעט מההתחלה ליד כל עבודה. גם היא גילתה את עצמה כאמנית בזמן השירות הצבאי, כשחוותה פרץ כתיבה "הכי גדול שהיה לי בחיים. עשרות מחברות של דברים בוסריים שכתבתי מתוך תסכול, לחץ ודיכאון".

 

בסופי השבוע היא הסתובבה בתל אביב עם טוש: "אלתרתי שירים חד־פעמיים על קירות בכתב יד, וחתמתי עליהם את שמי המלא, כי זה מה שמשוררים עושים", היא אומרת בחיוך. לאחר השירות הצבאי היא למדה במנשר כתיבה ואמנות, ובהמשך שירה בהליקון, ובמקביל המשיכה לצייר ולנעוץ את שיריה במרחב הציבורי.

 

למעלה: מסר ממינץ לסרסורים וצרכני זנות, קריית המלאכה, תל אביב, 2014. למטה: שיר של מינץ בשכונה שבה שכן גטו לודז', 2016 למעלה: מסר ממינץ לסרסורים וצרכני זנות, קריית המלאכה, תל אביב, 2014. למטה: שיר של מינץ בשכונה שבה שכן גטו לודז', 2016

 

 

כשמינץ יצאה לכתוב את שיריה ברחובות, היא נתקלה בעבודות של דדה, ודמיינה שצייר אותן גבוה מאד ושונה בתכלית מכפי שדדה נראה במציאות. היא איתרה אותו בפייסבוק, והם היו בקשר וירטואלי במשך שנתיים. אבל מינץ המאוהבת לא ויתרה עד שצדה אותו. "זו סגירת מעגל. התחלתי לעשות שטויות ברחוב בגלל אהבה נכזבת, ואותו רחוב הביא לי בן זוג לכל החיים". הם כבר חמש שנים יחד, חולקים זוגיות וסטודיו, שבו הם עובדים על יצירות פלסטיות או עבודות מוזמנות, יוצאים יחד לצייר ברחובות תל אביב או בפרויקטים בעולם.

 

לודז', פולין

העבודות שלהם שונות מאוד. מינץ כותבת טקסטים, שירה, ואחרי ששייפה אותם שוב ושוב היא מוצאת את הדרך הגרפית והמיקום שישרתו אותם באופן הטוב ביותר. ב־2014 למשל היא שוטטה בלילות בקריית המלאכה, אזור מאוד טעון, שבקומות העליונות של בנייניו פועלים אמנים שמוכרים עבודות בעשרות אלפי שקלים, ועל מדרכותיו נשים בזנות מוכרות את שירותיהן ב־50 שקל. ברחוב התנופה, על הקיר שלידו מעשנים הסרסורים נרגילה ועושים על האש, היא כתבה באקריליק: "איפה היה האגרוף של אבא. איפה האגרוף של אבא היה". "כיוונתי את הטקסט לעיניים שלהם", היא אומרת. כעבור שבועיים החליטו הסרסורים שהטקסט מפריע ללקוחות והם שילמו למישהו שימחק אותו. "מבחינתי, הטקסט עבד", היא מסכמת.

 

דדה מצייר דימויים וחפצים, ומזוהה בעיקר עם האייקון של הפלסטר שהוא מצייר כבר עשר שנים על בניינים, אנשים, תמונות ושלטים. "פלסטר הוא פתרון מאוד ישראלי לכל דבר. הוא מכסה ולא באמת פותר את הבעיה, והוא מקבל משמעות שונה במקומות שונים, אם זה ארון חשמל, בניין נטוש או שלט פרסומת". הוא מזוהה גם עם ציור שברי עץ ושאריות הרוסות של חפצים שמרכיבים יחד דמות גדולה, מזכרת מהימים שבהם עבד באזור יד חרוצים המשתפץ, והומלסים היו לוקחים שאריות ארונות ומגירות ובונים לעצמם מקלטים ארעיים, שנעלמו בתוך ימים. מהשברים הללו דדה מייצר חיות ענק.

 

וגם הוא משתמש בעבודותיו כדי להעביר מסרי מחאה: בתגובה למסחור הנדל"ני של מבנה הדולפינריום הוא הפך אותו לפה משונן; מגרש חניה ברחוב שלבים נהפך למטרה עצומת ממדים, דימוי לכיפת ברזל בזמן צוק איתן; ועמודי התמיכה על גשר הכניסה לתחנה המרכזית נצבעו כמו גלילי נייר טואלט — אמירה על המקום המטונף כמו שירותים ציבוריים ועל הרצון של העירייה "לנקות" משם נרקומנים הלאה, לאזור אחר.

 

מחאה של דדה על מסחור מבנה הדולפינריום, תל אביב, 2015 מחאה של דדה על מסחור מבנה הדולפינריום, תל אביב, 2015

 

 

אילו נושאים מעסיקים אתכם ביצירות שלכם?

דדה: "אני תמיד מתחיל מהבעיות שלי, ממה שעובר עליי ושקשה לי. ואני תמיד מגיע למסקנה שכולנו חווים את אותם בעיות וקשיים. לפעמים אנחנו יוצרים ממקום חברתי שגדול מאיתנו, ולפעמים מהלוקיישן עולה מסר".

 

מינץ: "לכל אחד מאיתנו יש עולם פנימי ותכנים אישיים שאנחנו מטפלים בהם. זה מה שמבעיר בנו אש יצירתית. ברגע שיהיה לך שקט לא תיצור".

 

כשהם עובדים יחד, הם מדברים בשפות שונות על אותו נושא, כמו הפרויקט שעשו ב־2016 בהזמנת שגרירות פולין בעיר לודז', היכן ששכן הגטו. הפרויקט ריגש אותם במיוחד, בין השאר כי משפחתו של דדה התגוררה בלודז' לפני דורות.

 

השניים הוזמנו לשכונה שתושביה עניים וקשי יום, אולם בעקבות הכנה שעברו, הם הסירו מעליהם חשדנות והתנגדות וחיבקו את צמד האמנים שבא לצייר על קירות בתיהם. "ביום שהגענו התושבים פתחו לנו שולחן והעמיסו עליו את המאכלים והאלכוהול שהם מכינים. הם דאגו לנו במשך כל הזמן שציירנו. זה הפך למין פרויקט קהילתי", אומרת מינץ. "אני מקווה לפתח מערכות יחסים כאלה בכל מדינה שבה אעבוד. יש משהו זר בהתערבות במרחב הציבורי שאליו אתה מגיע מבחוץ, אבל כשזה נעשה תוך כדי יצירת קשר עם התושבים, זה יותר הרמוני".

 

מינץ קיבלה גם הזדמנות להסביר לתושבים את הטקסט שלה, שנכתב על חומת לבנים גבוהה, שבצדה האחורי דלתות עץ למחסנים שבהם אחסנו יהודים את חפציהם. תחילה היא היתה צריכה למחוק גרפיטי של אוהדי קבוצת כדורגל מקומית, שבתגובה איימו עליה, אבל נסוגו בהתערבות השכנים. לאחר מכן היא כתבה על החומה את השיר שלה, שתורגם לפולנית ועוסק בחוסר היכולת לחזור הביתה. מרפרר לשואה אבל רלבנטי גם לחוויות אנושיות אחרות.

 

דדה עבד במקביל על שני קירות של בתים מעבר לפינה. על אחד הוא צייר שרשראות פלסטרים שיוצאות משני חלונות, בקומה הראשונה והשנייה של הבניין, ועל האחר יצר ציפור ענקית, בגובה שלוש קומות, שעוטפת את חלונות הבניין, ומנסה להתעופף ממקומה. "היא עשויה מחתיכות של בתים שבורים, כיסאות וחתיכות היסטוריה, ואיתם עפה למקום אחר", הוא מסביר. בתום עשרה ימים אינטנסיביים עברו מינץ ודדה מדלת לדלת והגישו לדיירים פרחים ומכתבי תודה.

מימין: אטב של דדה, גשר מעריב, תל אביב, 2014. משמאל: ציפור "עשויה מחתיכות בתים שבורים, כיסאות והיסטוריה" של דדה, לודז', 2016 מימין: אטב של דדה, גשר מעריב, תל אביב, 2014. משמאל: ציפור "עשויה מחתיכות בתים שבורים, כיסאות והיסטוריה" של דדה, לודז', 2016

 

 

ניו יורק, ארצות הברית

אמנות הגרפיטי פורחת בעשור האחרון בכל העולם. עצם החיבור בין אמנות לגרפיטי והיכולת להדביק לצמד המילים תג מחיר מפולפל מעיד על זה. מינץ ודדה נהנים מהפריחה הזאת. אף שאמנות רחוב לא מכניסה להם שקל, ושכבעלי סטודיו עצמאיים הם חסרי ביטחון כלכלי, השניים בנו לעצמם שם בארץ ובעולם. בשנים האחרונות הם הציגו בארץ במוזיאונים כמו ינקו דאדא בעין הוד, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון הילדים בחולון, מוזיאון אילנה גור ומוזיאון נחום גוטמן. במקביל הציגו בתערוכות במינכן, וינה, פראג, ברלין, לונדון, יקטרינבורג (רוסיה), והשתתפו בשלוש תוכניות רזידנסי בווינה, פראג וברלין.

 

כעת הם יוצאים לרזידנסי הרביעי בניו ג'רזי: שלושה חודשים ב־MANA Contemporary, מתחם אמנות שהקים מוישה מאנה ("מוישה הובלות" המפורסם מניו יורק) והוגדר על ידי ה”ניו יורק טיימס”: "אחד הסודות השמורים ביותר של עולם האמנות". המתחם יושב על שטח עצום של 186 דונם, בבנייני תעשייה ומחסנים שהוסבו לחללי תצוגות, וכולל מרכז צילום, גלריות אמנות, בתי להקות מחול ומוזיאון שמוקדש לעבודות של האדריכל הנודע ריצ'רד מאייר, זוכה פרס פריצקר.

 

"עין המחט", רחוב מקווה ישראל, תל אביב, 2017 "עין המחט", רחוב מקווה ישראל, תל אביב, 2017

 

ואולי ההוכחה לכך שהם מגרדים את החלום היא העובדה שלאחרונה גונבים להם עבודות. כשחזרו ממונטריאול הלך דדה לבקר עבודה שלהם בכניסה לשוק הפשפשים. שנים עמד שם לוח מתכת גדול וכבד, שדדה צייר עליו שרשרת פלסטרים ומינץ כתבה לידה, "המיטה לא עומדת בלחץ התפילות". הם נוהגים לחזור לבקר עבודות שלהם, לתעד איך הן משתנות עם הזמן, תחת פגעי מזג האוויר, גרפיטי של אחרים וקשקושי נגד. אבל כשהגיע לשם העבודה לא היתה. במלון סמוך סיפרו לו שמישהו הגיע עם משאית, פירק את העבודה ולקח אותה. גנבו לו עוד עבודה גדולה מנווה צדק, שם הגנב החצוף הציג את עצמו בפני השכנים כדדה עצמו.

 

"אתה יודע שהצלחת כשגונבים לך עבודות. זה מחמיא, אבל גם מאוד מעצבן", אומר דדה. "זו לא עבודה שאנחנו מרוויחים ממנה כסף, אבל עבדנו עליה קשה". מינץ כועסת. "מישהו טרח להביא מנוף ומשאית, וזה אומר שיש לו מקום לאחסן את העבודה ויש לו כסף. אז אם יש לו יכולת כלכלית, הוא היה יכול להזמין מאיתנו עבודה. בוא תתמוך בנו במקום לחתוך לנו את הרגליים".

 

כמה היתה עולה עבודה כזו?

"בערך 20 אלף שקל".

 

מצד אחר, הם יודעים שהעבודות ברחוב לא נועדו לשרוד. "לא אכפת לי שיציירו על העבודות ויכתבו עליהן תגובות וקללות. אנחנו רגילים", אומרת מינץ. "לפעמים כותבים גם דברים רעים. לא כל האנשים מתחברים לעבודות שלנו ולפעמים יש תגובות חריפות ולא נעימות. פעם מישהי כתבה לי שהעבודות שלי הן כמו אונס ויזואלי. אלה דברים שקשה לשמוע אבל יש גם רע ואסור להיבהל ממנו.

 

"תחת צל פנס", קריית המלאכה, תל אביב, 2015 "תחת צל פנס", קריית המלאכה, תל אביב, 2015

 

 

"אישית, הכי מרגש אותי כשמישהו מתייג אותי באינסטגרם על קיר שלי בפראג, פולין, ברלין או וינה, כי הוא היה משמעותי עבורו. אנשים הולכים ברחוב, במקרה נתקלים בעבודה שלך ומקשרים אותה מיד למה שהם חווים עכשיו ומרגישים שהיא נעשתה בשבילם. בברלין מישהי כתבה לי שהיא אחראית לקבוצת תמיכה לטרנסג'נדרים, והיא הרגישה שהעבודה נכתבה על קבוצת התמיכה והיא הולכת לארגן מפגש לידה. זה לא כמו ללכת למוזיאון כשאת יודעת שעכשיו את הולכת לבוא במגע עם אמנות. גרפיטי פשוט פוגש אותך פתאום ברחוב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x