• תפריט
מוסף 17.08.2017
האדר מוסף שבועי 17.8.17

מחאה וקוץ בה: למה הפגנות ההמונים לא מתרוממות למהפכות של ממש?

פרופסור זיינפ טוּפֶקְצ'י היתה בעין הסערה של כל מחאות ההמונים של עידן הפייסבוק: מכיכר תחריר במצרים ועד אוקיופיי וול סטריט. בספר חדש ופוקח עיניים היא מסבירה מדוע צעדות המיליונים לא מצליחות לחולל שינויים חברתיים, מה מבינים בימין ומפספסים בשמאל, ומה צריך לעשות כדי להוביל מהפכות של ממש

בליל 8 בנובמבר 2016, כשהחלו לזרום תוצאות הבחירות בארצות הברית, תרזה שוּק לא ידעה את נפשה. לראשונה בחייה, בגיל 60, לאחר שפרשה מעבודתה כעורכת דין ונהנתה מהחיים הטובים באי מאווי בהוואי, התעורר בה החיידק האקטיביסטי. שוּק לא יכלה לסבול את הרעיון שדונלד טראמפ, איש עסקים אופורטוניסט שהשתתף בסרטים ארוטיים, ושלא החמיץ אף הזדמנות להפגין שוביניזם וחוסר כבוד לנשים, יישב בבית הלבן. "לא היתה לי תוכנית, רק חשבתי שצריך להפגין", סיפרה.

 

כדי לשחרר את תסכולה נכנסה שוּק לעמוד הפייסבוק של ארגון Pantsuit Nation, שתמך בהילארי קלינטון, וכתבה "אני חושבת שאנחנו צריכות להפגין". כמעט אף אחת לא התייחסה לפוסט, אז היא פתחה אירוע בפייסבוק, הזמינה חברים להצטרף לצעדת מחאה והלכה לישון. כשהתעוררה בבוקר היא גילתה ש־10 אלף איש כבר התחייבו להשתתף במה שהפכה להיות ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בארצות הברית ביום אחד.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

חודשיים וחצי לאחר מכן, ב־21 בינואר 2017, למחרת השבעתו לנשיאות של טראמפ, צעדו בוושינגטון יותר מחצי מיליון איש, מרביתם נשים שחבשו Pussyhats, כובעים ורודים דמויי חתולים שסרגו במיוחד לאירוע. למחרת נערכו 408 צעדות מחאה נוספות ברחבי ארצות הברית, ועוד 168 צעדות ב־81 מדינות. יוזמה של אשה אחת, שכתבה פוסט אחד בפייסבוק, הוציאה לרחוב כ־5 מיליון איש ברחבי העולם.

 

כיום Women's March היא תנועה שמרכזת מיליוני תומכים בכמה עמודי פייסבוק, ובעלת אג'נדה שתומכת בזכויות אדם, נשים, מהגרים, בריאות וסביבה, ומנסה להיות אפקטיבית. זה לא פשוט אחרי השיא שאליו הגיעה, ונדמה שעתידה כבר מאחוריה. וזה מוזר ומתסכל. כאילו משהו התקלקל במנגנון. המדיה החברתית מאפשרת למחאה להתארגן בקלות ולהוציא בתוך ימים אלפי מפגינים לרחובות, אבל אז, בן רגע, היא מתפוררת ומותירה אחריה שובל לייקים עצלים.

 

"צעדות גדולות הן נהדרות. הן מעצימות אנשים, ויש כוח ביכולת להרים צעדה גדולה מהר מאוד בעקבות פוסט בפייסבוק. אבל הדברים קורים כמעט מהר מדי, וכך קורה שמחאה שנראית מעצימה למעשה יוצרת חולשות חדשות", מסבירה זיינפ טוּפֶקְצ'י (Tufekci), פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת צפון קרוליינה, שמתמחה במחאות ובמפגש שלהן עם טכנולוגיה. בכל פעם שמתעוררת מחאה בעולם, טופקצ'י עולה על מטוס כדי להכיר אותה מקרוב, בין שהיא מתרחשת במקסיקו, מדריד, קהיר ואיסטנבול שבה נולדה, או בצעדת הנשים שהתקיימה בצפון קרוליינה, שבה היא מתגוררת.

 

"השתתפתי בצעדת הנשים ושמחתי לראות את ההשתתפות הגדולה והתשוקה של הצועדות, אבל אם הן לא ימשיכו לקיים, למשל, פגישות אסטרטגיות מקומיות, אין סיכוי שהמספרים הגדולים שלהן יתורגמו למשהו אפקטיבי. הקסם לא קורה ברחובות או בפעולה מסוימת אונליין, אלא כשמחוקקים מושפעים מהמחאה ותוהים: 'אם הן ארגנו צעדה של מיליון איש, מה עוד הן יכולות לעשות?'".

 

טופקצ'י בהפגנה בקהיר ב־2011. "גדלתי בתקופה של צנזורה בטורקיה. הייתי בטוחה שהאינטרנט ישנה הכל" טופקצ'י בהפגנה בקהיר ב־2011. "גדלתי בתקופה של צנזורה בטורקיה. הייתי בטוחה שהאינטרנט ישנה הכל"

 

 

מיליוני אנשים ראו פוסט בפייסבוק ויצאו מהבית להפגין. זה כוח עצום.

"יש בעיה כשעושים דברים באופן הזה. ב־1963 נערכה הצעדה לוושינגטון של התנועה לזכויות האזרח (אחת ההפגנות החשובות בהיסטוריה של ארצות הברית, שבה השתתפו רבע מיליון איש, ושהובילה לחקיקת חוק זכויות האזרח כעבור שנה, קצ”ה). נדרשו עשר שנים לבנות ולבסס תנועה שתחשוב בכלל על קיום צעדה כזו, ונדרשו תשעה חודשים לארגן אותה. לא היו אז פייסבוק, טוויטר, מיילים או טלפונים ניידים, ועצם היכולת לארגן כזאת הפגנה היתה הוכחה לכוח ולתחכום של תנועת זכויות האזרח. וכשמקבלי ההחלטות בוושינגטון ראו את כמויות האנשים, הם חשבו לעצמם: 'אם הם הצליחו להרים את זה, יש להם יכולות לוגיסטיקה וארגון ויכולת לקבל החלטות באופן קולקטיבי'".

 

צעדת הנשים לא הרשימה את וושינגטון?

"ברור שהנשיא לא אהב אותה, אבל זה לא מאותת לו על כך שנבנו אותן יכולות. להרבה רפובליקנים לא ממש היה אכפת כל עוד זה לא קרה באזור הבחירה שלהם. הצעדה לא מוכיחה שיש לתנועה הזאת השריר שנחוץ כדי לעשות את הדבר הבא".

 

 

לוס אנג'לס, 2017. "צעדת ענק אינה מוכיחה של־Women's March יש השריר שנחוץ כדי לעשות את הדבר הבא" לוס אנג'לס, 2017. "צעדת ענק אינה מוכיחה של־Women's March יש השריר שנחוץ כדי לעשות את הדבר הבא" צילום: אי פי איי

 

 

סדר התהליכים התהפך

 

הנושא כמובן רחב יותר מצעדת הנשים, והוא נוגע להפגנות הענק של השנים האחרונות. ראינו בהשתאות איך מחאות קיץ 2011 הדביקו מדינה אחרי מדינה, ושלחו עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם לרחובות. שליטים נפלו, חדשים קמו, אקטיביסטים נהפכו לפרלמנטרים, והרצון ליצור שינוי הדהד בכל מקום. אלא שברגע שבו הסתיימו ההפגנות, קיפלו המפגינים את רגשות האקטיביזם והלכו הביתה לריק גדול, וחוסר ודאות. זה אפשר למבקרים לטעון שהמחאה החברתית בישראל, למשל, היתה רק שעשוע של סטודנטים בחופשת הקיץ, ושהיא הסתיימה ברגע שהיו צריכים לחזור ללימודים. עוד נטען שלא היתה לה זכות קיום או השפעה.

 

עטיפת הספר "טוויטר וגז מדמיע" עטיפת הספר "טוויטר וגז מדמיע"

טופקצ'י סבורה שההסבר מורכב יותר. בשני העשורים האחרונים היא חקרה מחאות והשתתפה בהפגנות בכל העולם, וכשהשוותה בין מחאות הענק של העת הנוכחית לאלה האייקוניות של המאה ה־20, היא זיהתה את המרכיבים שחסרים במחאות כיום. התובנה הזאת לצד חוויותיה ורשמיה מאינספור מחאות ברחבי העולם כונסו לספר מקיף ומרתק, “טוויטר וגז מדמיע”, שהיא הוציאה במאי, ושגרף מאז תשבחות מעיתונים נחשבים רבים. ב"וושינגטון פוסט" תיארו אותו "עבודה יוצאת דופן ומאירת עיניים... שמשנה לחלוטין תפיסות עולם". הווארד ריינגולד, הסופר שטבע את המושג קהילות וירטואליות, כתב כי "טופקצ'י היא ללא ספק האדם המתאים ביותר בעולם להסביר את משמעות התיאום המזורז של פעולות קולקטיביות במדיה החברתית". שתי הרצאות TED שלה הגיעו ליותר מ־2.2 מיליון צפיות, ועוקבים אחריה כיום יותר מ־250 אלף איש בטוויטר.

 

כדי להבין היכן נכשלים האקטיביסטים בעידן הטוויטר, טופקצ'י מונה שלוש יכולות שצריכות לאפיין תנועות חברתיות: הראשונה היא זו הנרטיבית, שבוחנת אם התנועה יכולה לספר סיפור ולהפיץ תפיסת עולם מסוימת; היכולת השנייה היא היכולת לשבש, כלומר לשנות את מהלך החיים הרגיל; והשלישית היא אלקטורלית, הבוחנת אם התנועה מצליחה לתרגם את עמדותיה לכוח במגרש הפוליטי.

 

"ב־2011 היו הפגנות Occupy באלף ערים ביותר מ־80 מדינות, ככל הנראה המחאה הגלובלית הגדולה ביותר באותה נקודה. היתה לתנועה הצלחה נרטיבית עצומה. היא שינתה את השיח והכניסה לסדר היום את נושא האי־שוויון. אבל מבחינה אלקטורלית היתה לה השפעה קטנה מאוד, אם בכלל", היא אומרת.

 

 

תל אביב, 2011. "פייסבוק מצוין לארגון הפגנות, אבל הוא גורם מעכב בבנייה של מנגנון קבלת החלטות" תל אביב, 2011. "פייסבוק מצוין לארגון הפגנות, אבל הוא גורם מעכב בבנייה של מנגנון קבלת החלטות" צילום: אדם קפלן

 

 

מה היה חסר כדי לתרגם את זה לכוח אלקטורלי?

"לא היתה לה תשתית של קבלת החלטות והתארגנות, וזו הנקודה החשובה. בעבר, מכיוון שנדרש להן זמן רב להתארגן, התנועות החברתיות בנו קודם כל תשתית. אנשים נפגשו, התארגנו ובנו מנגנון. הם חשבו על הצעד הבא, ויכלו להשתמש במנגנונים שלהם כשהיה צריך להגיב לאירועים ולבחור טקטיקה. מה היה לאוקיופיי כשפינו את המפגינים מפארק זוקוטי במנהטן? תנועות חברתיות לא יכולות להחליט מה הלאה, אם אין להן מכניזם לזה".

 

טופקצ'י אוהבת להמחיש את הרעיון באמצעות אנלוגיה לטיפוס על האוורסט. יש תעשייה של מקומיים שעוזרים לתיירים לא מנוסים לטפס על ההר הגבוה בעולם, סוחבים את חפציהם, מספקים להם אוכל ושתייה ומקימים מחנות בדרך. "זה נהדר כי הם מאפשרים לך לטפס על ההר, אבל אם משהו ישתבש, נניח מזג האוויר ישתנה או שתהיה תקלה במכל החמצן, אתה תהיה בצרות, כי לא למדת באמת לטפס על הרים. אותו הדבר במחאות: כשעוברים מאפס ל־100 קמ"ש, מפוסט בפייסבוק לצעדה של מיליון נשים, זה אולי נראה כמו הצעדה לוושינגטון ב־1963, אבל כמו התייר — אין לך תשתית חזקה. אין לך כלים לקבל החלטות באופן קולקטיבי, להחליט מה הלאה, לשנות טקטיקה. תנועות מוצלחות עוברות מפעולה לפעולה. איך תחליט על זה?".

 

קבוצת פייסבוק שבה הכל התארגן לא יכולה להיות גם פלטפורמה לקבלת החלטות?

"לא, פייסבוק היא פלטפורמה מסחרית שלא נועדה לקבלת החלטות. מטרת האלגוריתם של פייסבוק היא למשוך את תשומת הלב שלך ולהשאיר אותה בפייסבוק כמה שיותר זמן. אבל אם את פעילה בתנועה חברתית, את רוצה לקיים דיון ואז לנוע קדימה לעבודה פרודוקטיבית. והמדיה החברתית אפילו מאטה אותך, כי כולם רוצים לדבר בה. איך נקבל כך החלטות קולקטיביות?".

 

 

קהיר, 2011. "הקסם לא קורה ברחובות או באינטרנט, אלא כשהמחוקקים נלחצים מהמחאה" קהיר, 2011. "הקסם לא קורה ברחובות או באינטרנט, אלא כשהמחוקקים נלחצים מהמחאה" צילום: אי פי איי

 

 

היתרון בלהיות ימני

 

טופקצ'י משתדלת לא לדבר על התנועות החברתיות של השנים האחרונות במונחי כישלון והצלחה משום שהיא סבורה שהן עדיין נמצאות בתהליך בניית התשתיות בדיעבד. אם יושלם התהליך בהצלחה הוא יאפשר להן בעתיד לקבל החלטות וליזום פעולות נוספות בעלות השפעה וכוח. יוצאת הדופן שבהן היא תנועת "מסיבת התה" האמריקאית, שכבר הצליחה לפתח את שלוש היכולות הנחשקות: למפגינים היה סיפור שכבש רבים שהתנגדו למדיניות של אובמה ותמכו במדיניות שמרנית יותר מזו של המפלגה הרפובליקנית. הם הצליחו לשנות את השיח בחברה האמריקאית באמצעות הפגנות במאות ערים, ולבסוף הגיעו להישג אלקטורלי כשטראמפ נבחר.

 

"תנועת מסיבת התה החלה כהפגנה באפריל 2009, אבל הייחוד שלה הוא בכך שהיא השיגה מימון חיצוני של כמיליארד דולר מתורמים עשירים, והשתמשה בו כדי ליצור תשתית, ואז השתמשה בתשתית כדי לחשוב איך לצבור כוח ואיך להשפיע על החקיקה. חבריה הובילו אנשים שתמכו בהם לפריימריז, הצליחו להכניס כ־50 אנשים לקונגרס, הערימו קשיים על הכהונה השנייה של אובמה, ולבסוף בחרו נשיא. זו תנועה שהצליחה בכל פרמטר בין השאר כי היו לה אסטרטגיה ומימון. אוקיופיי היא תנועה נפוצה יותר, עם אנרגיה נהדרת, אבל היא לא הריצה מישהו לקונגרס או לפריימריז, ולא היה לה כסף".

 

יש הבדל עקרוני בין היכולות של תנועות ימין לאלו של תנועות שמאל?

"כן. תנועות ימין הן אסטרטגיות יותר מתנועות שמאל, וזה ברור מאוד. תנועות שמאל אמביוולנטיות כלפי כוח. הן לא רוצות להשתמש בו. אבל אם אתה לא חלק מהכוח, יש לך בעיה. תנועות חברתיות צריכות להשיג כוח כדי להשיג משהו ברוב העולם".

 

 

וושינגטון, 2015. "תנועת מסיבת התה, שהחלה כהפגנה, הצליחה כי השיגה מימון ליצירת תשתית אופרטיבית" וושינגטון, 2015. "תנועת מסיבת התה, שהחלה כהפגנה, הצליחה כי השיגה מימון ליצירת תשתית אופרטיבית" צילום: רויטרס

 

 

כוחו של לייק

 

האופן שבו שזרה טופקצ'י את חייה במאבקים חברתיים היה כמעט כתוב בגורלה מלידתה. היא נולדה באיסטנבול, טורקיה, ב־1980, זמן קצר לאחר ההפיכה הצבאית. "זו היתה תקופה של צנזורה, כי הם לא רצו שתדע מה קורה בטורקיה", היא מספרת. "בטלוויזיה היה ערוץ אחד, מוגבל מאוד, וכשפתחתי אותו ראיתי אופרות סבון אמריקאיות ו'בית קטן בערבה'. זה היה מנותק מאוד מהחיים שלי".

 

בראשית שנות התשעים, לאחר שהשלימה תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת בוספורוס, החלה טופקצ’י לעבוד כמתכנתת מחשבים ב־IBM באיסטנבול, שם גילתה שהעולם מורכב הרבה יותר, ומעניין יותר מזה שהיא מכירה. "ל־IBM היתה רשת פנימית שבה עבדנו עם אנשים מ־27 מדינות, ויכולתי לשאול משהו על מחשב המיין־פריים שהשתמשנו בו, ומישהו מיפן היה משיב לי. זה היה מרגש מאוד לראות את היכולות של תקשורת בינלאומית, וחשבתי שכל מה שאנחנו מכירים הולך להשתנות. וכשהאינטרנט הגיע לטורקיה, הייתי בטוחה בכך וזה ריתק אותי".

 

מסוקרנת, היא החלה ללמוד תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת איסטנבול, ואחריו עברה לארצות הברית, שם השלימה דוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין. מאז היא עובדת וחוקרת באוניברסיטת צפון וירג'יניה, ועושה גיחות לכל מקום בעולם שבו מתעוררת מחאה מעניינת. היא ביקרה בחבל צ'יאפס במקסיקו בדיונים של תנועת הזפטיסטס, במחאות האינדיגנדוס בברצלונה ובמחאות אחרות בספרד, במחאה של תנועת אוקיופיי וול סטריט בניו יורק, במחאות בפארק גזי באיסטנבול השוכן בסמוך לבית הולדתה, בכיכר תחריר בקהיר ואחרות.

 

הצעדה לוושינגטון של תנועת זכויות האזרח, 1963. קדם לה עשור של ביסוס התנועה הצעדה לוושינגטון של תנועת זכויות האזרח, 1963. קדם לה עשור של ביסוס התנועה צילום: איי פי

 

 

רוב הפעילות הפוליטית והאזרחית של אנשים מתרחשת כיום בפייסבוק. מסתפקים בסימון Attending להפגנה שממנה יבריזו.

"גם זו מעורבות פוליטית שלא צריך להמעיט בחשיבותה. קל יותר ללכת להפגין. צעדת, היה לך כיף, הלכת הביתה ואף אחד לא יודע מה את חושבת. לפעמים קשה יותר לבטא דעה לא פופולרית בפייסבוק מול החברים שלך. אין שום דבר קל בלצייץ את דעתך בטוויטר, כשאתה בסין. צריך להיזהר מכך שאנשים לא יחשבו שהם צריכים רק להפגין ולהפגין יותר".

 

וישנן גם הממשלות, היעד של התנועות החברתיות, שמשתמשות בעצמן במדיה החברתית.

"בהחלט, ואם הן רוצות לצנזר או לחסום מידע מסוים הן יכולות לעשות הרבה דברים. כיום אי אפשר לחסום את הקשר בין מידע לאנשים, אבל אפשר לשבור את הקשר בין מידע לאמינות. אז אם הממשלה רוצה להרחיק אנשים ממידע מסוים או דעה מסוימת היא יכולה לבלבל אותם, להציף אותם במידע, לערער את האמינות של מידע שמתפרסם ולומר שהוא הונאה כדי שאנשים לא יהיו בטוחים במה נכון ומה לא. תנועה חברתית שרוצה ליצור שינוי צריכה לשכנע אנשים, והממשלה צריכה רק לבלבל אותם כדי למנוע אותו. לפעמים ממשלות משתמשות במדיה החברתית באופן אפקטיבי יותר מהאקטיביסטים".

 

את ההגדרה הנדיבה שלה להשתתפות פוליטית היא מסרבת להחיל על טראמפ, וכשאני שואלת אם טוויטר הוא דרך חדשה למשילות, כפי שטראמפ מנהל את אמריקה באמצעות החשבונות שלו, היא משיבה בשלילה. "משילות מגיעה עם אחריות, וזו תכונה שאין למדיה החברתית. טוויטר הוא לא הממשלה ואין לו אחריות של ממשלה. זו מדיה חברתית שמנסה למשוך את תשומת לבך. היא יכולה להיות כלי עזר שימושי לנשיא, אבל היא לא צורת משילות, אלא רק צורה של מדיה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x