• תפריט
מוסף 10.08.2017
האדר מוסף שבועי 10.8.17

ההמצאות הקטנות שהפכו עולמות

נייר הטואלט שינה את העולם. וגם גדר התיל והמכולה וסכין הגילוח. בספר חדש מסביר טים הרפורד, "הכלכלן הסמוי", למה דווקא המצאות "קטנות" הן שעיצבו את חיינו, ומה אפשר ללמוד מזה על היחס שלנו לטכנולוגיה

טים הרפורד, "פייננשל טיימס" 08:0512.08.17

"בלייד ראנר" (1982) הוא סרט נהדר, אבל יש בו פרט תמוה. הגיבורה רייצ'ל נראית כמו אשה צעירה ויפה, אך בפועל היא רובוט שיצר תאגיד טיירל, עם מוח שהוטמעו בו זיכרונות שנלקחו מבן אדם. רייצ'ל כה מתוחכמת, עד שאי אפשר להבדיל בינה לאדם בלי ציוד מיוחד. אפילו היא מאמינה שהיא אנושית. הבלש ריק דקארד אמנם מנוסה, אך לנוכח האינטליגנציה המלאכותית המתעתעת משל רייצ'ל הוא מתאהב בה. ועדיין, כשהוא רוצה להזמין אותה לדרינק, מה הוא עושה? מתקשר אליה מטלפון ציבורי.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות 

 

יש משהו חשוף בפער שבין שתי הטכנולוגיות - הנס הביוטכנולוגי שהוא רייצ'ל, והטלפון מכוסה הגרפיטי. אפשר לסלוח על חוסר היכולת של "בלייד ראנר" לחזות, למרות העתידנות שלו, את הסמארטפון, אבל העניין, שקיים גם בסרטים אחרים, הוא שכשאנחנו מתבקשים לחשוב על האופן שבו המצאות חדשות עשויות לעצב את העתיד, הדמיון שלנו נוטה לזנק היישר לטכנולוגיות סופר מתוחכמות, כאלה שהן מעבר לתפיסה שלנו.

 

אנחנו מדמיינים בקלות פיצוח של סודות האינטליגנציה המלאכותית, כולל הטענה של מוח אנושי, אך כשאנחנו מנסים לדמיין איך ייראו חיי היומיום בחברה מתוחכמת מספיק כדי לבנות אנדרואידים ביולוגיים שכאלה, הדמיון שלנו מגמגם. לצופים ב"בלייד ראנר" זה נראה הגיוני לגמרי שלוס אנג'לס תיראה בערך אותו הדבר, מלבד כמה מכוניות מעופפות ונגיעת אפלות.

 

אנחנו חיים בתקופה שבה מבלבל לחשוב על האופן שבו הטכנולוגיה מעצבת אותנו. כלכלנים מסוימים, המאוכזבים מהצמיחה האטית בפריון, חוששים שימי התהילה מאחורינו. אחרים סבורים שהצמיחה האקספוננציאלית בכוח המחשוב תוביל לגילוי של משהו מיוחד, מדברים על "עידן המכונות השני" ו"המהפכה התעשייתית הרביעית" (אחרי הקיטור, החשמל והמחשבים). המהפכה הבאה תתבסס על התקדמות באינטליגנציה המלאכותית, ברובוטיקה, במציאות המדומה, בננו־טכנולוגיה, בביו־טכנולוגיה, בנוירו־טכנולוגיה ובמגוון תחומים נוספים שמלהיבים בימינו את משקיעי ההון סיכון.

 

חיזוי העתיד הטכנולוגי תמיד היה משחק מהנה אך עקר. אין דבר שנראה מיושן יותר ממהדורת אתמול של מגזין "עולם המחר". אבל ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לא להתקבע על "הדבר הגדול הבא", הנס הטכנולוגי המבודד שמשנה לחלוטין חלק אחד של החיים הכלכליים, כמעט בלי אדוות שמגיעות לתחומים אחרים. במקום זאת, כשאנחנו מנסים לדמיין את העתיד, העבר מציע לנו שני לקחים: ראשית, הטכנולוגיה החדשה המשפיעה ביותר היא לעתים קרובות צנועה וזולה, והנגישות שלה משמעותית יותר מהמורכבות של רובוט דמוי אדם, למשל. שנית, המצאות לא מגיחות יחידות, כמו רייצ'ל וחבריה האנדרואידים. בעודנו מתאמצים להשתמש בהן באופן הטוב ביותר, הטכנולוגיות האלה מעצבות מחדש את עולמנו.

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

כולם מדברים על הדפוס. אף אחד לא מדבר על נייר

 

כדי להבין איך המצאות צנועות וזולות עיצבו את העולם דמיינו את תנ"ך גוטנברג מהמאה ה־15. הדפים עם הכיתוב השחור, הצפוף, שהופך כל עמוד ליופי המתחרה בקליגרפיה של הנזירים, הודפסו במכונת הדפוס של גוטנברג, שנחשבת אחת ההמצאות המכוננות של האנושות, זו שהעניקה לנו את הרפורמציה, את תפוצת המדע, את תרבות ההמונים. אבל היא היתה רייצ'ל — נס טכנולוגי מבודד, המוערך בשל הגאונות שלו אך ללא אדוות בעולם הרחב יותר — ללא המצאה זולה וצנועה יותר שלעתים קרובות מתעלמים ממנה: הנייר.

 

מכונת הדפוס לא נזקקה לנייר מסיבות טכניות, אלא מסיבות כלכליות. גוטנברג הדפיס כמה עותקים של התנ"ך על קלף, שיוצר מעור חיה והיה יקר יותר — 250 כבשים נדרשו עבור ספר אחד. הנייר הומצא 1,500 שנה קודם לכן בסין והיה בשימוש כבר זמן רב בעולם הערבי, שבו האוריינות היתה שכיחה יותר. נדרשו מאות שנים עד שנהפך לנפוץ גם באירופה הנוצרית, שבה הוא היה לחיוני רק עם צמיחת מעמד הסוחרים, שהזדקק למשטח יומיומי לכתיבת חוזים וחשבונות. וכשאירופה נהפכה לרעבה לנייר, במאה ה־13, הוא היה לתעשייה הכבדה הראשונה של היבשת. טחנות הפעילו פטישים גדולים שהלמו בשטיחי כותנה, שנשברו על ידי האמוניה בשתן. טחנות הנייר של אירופה הסריחו מפיפי של בני אדם. הנייר הזה סלל את הדרך לדפוס: רק כשהתאפשר ייצור המוני של נייר, היה הגיוני למצוא דרך לייצור המוני של כתיבה.

 

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

נייר לא משמש, כמובן, רק לכתיבה. בספרו "Stuff Matters" מציין מארק מיודובניק שאנחנו משתמשים בו בכל דבר, מסינון תה וקפה עד לעיצוב הקירות, מאריזות מזון עד קרטונים לאחסון. הוא יכול להיות נייר זכוכית, נייר עטיפה או נייר אפייה. והוא יכול להיות רך, סופג וזול מספיק כדי לנגב איתו, ובכן, הכל.

 

נייר טואלט נשמע רחוק לגמרי ממהפכת הדפוס, ומתעלמים ממנו בקלות, כפי שאנו למרבה הצער מגלים ברגעי אי־נוחות. המצאות משנות־עולם רבות היו מרוחקות מאוד ממהפכת הדפוס, והן מסתתרות מתחת לאף מאותן סיבות — זולות מכדי להזכיר, אף ששינו את הסדר הקיים. אפשר לקרוא לזה "עקרון נייר הטואלט".

 

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

מי חשב שחוט התיל הוליד את אמריקה ואת המאה ה־20?

 

לא קשה למצוא דוגמאות לעקרון נייר הטואלט, צריך רק לחפש. המערב האמריקאי עוצב בידי המצאת חוט התַּיִל, ששווק כ"קל יותר מאוויר, חזק יותר מוויסקי וזול יותר מאבק". ג'וזף גלידן רשם עליו פטנט ב־1874; שש שנים אחר כך, כמות התיל שהמפעל שלו ייצר בשנה הספיקה כדי להקיף את העולם עשר פעמים. היתרון היחיד של תיל על פני גדרות עץ היה העלות שלו, אך היתרון הזה הספיק כדי לכבוש את המערב הפרוע, שבו הוא אפשר למתיישבים לגדר אזורים נרחבים ומנע מביזונים פראיים ועדרי בקר מבויתים לרמוס את היבולים. ברגע שהמתיישבים הצליחו לבסס את השליטה שלהם באדמה, היה להם תמריץ להשקיע בה. בלי גדרות תיל, הכלכלה האמריקאית — ונתיב ההיסטוריה של המאה ה־20 — היו עשויים להיראות אחרת לגמרי.

 

יש סיפור דומה שאפשר לספר על מערכת האנרגיה העולמית. הרייצ'ל של עולם האנרגיה — ההמצאה שמשנה הכל, החומר שממנו עשויים חלומות — היא היתוך גרעיני. אם נצליח לשכלל את הטכנולוגיה המורכבת הזאת, עוקפת־המוח, אולי נוכל לקצור בבטחה אנרגיה כמעט בלתי מוגבלת על ידי היתוך הידרוגנים שונים. זה יכול לקרות: בצרפת, כור ההיתוך ITER מתוכנן להיכנס לתפקוד מלא ב־2035 בעלות של 20 מיליארד דולר לפחות. אבל גם אם הוא יעבוד, הוא יהיה ניסיוני וייצר פחות אנרגיה מכור המופעל על פחם.

 

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

בינתיים, אנרגיה סולארית זולה מובילה בשקט מהפכת אנרגיה אחרת. בשבע השנים האחרונות, העלויות הנדרשות להגיע לאיזון בייצור חשמל סולארי צנחו בשני שלישים, לרמות שגבוהות רק במעט מאלה של מפעלים לגז טבעי. הירידה במחירים לא נבעה מפריצת דרך טכנולוגית גדולה אלא מפיתוח שיטות צנועות המוכרות לכל מי שקנה אי פעם באיקאה: מוצרים מודולריים פשוטים, שמיוצרים בהיקף רב ושניתן לחבר בקלות במקום.

 

הבעיה עם אנרגיה סולארית היא שהשמש לא תמיד זורחת. והפתרון שמתגבש, גם הוא מתבסס על טכנולוגיה זולה, מעודדת ומוּכרת: הסוללה. סוללות ליתיום יון לאחסון אנרגיה סולארית נהיות שכיחות יותר ויותר, והמכוניות החשמליות לקהל הרחב ייצגו סוללה ענקית בכל חניה. מחירי הסוללות יורדים מהר כמו מחירי הפאנלים הסולאריים. ייצור־איקאה שכזה הוא דוגמה קלאסית של טכנולוגיית נייר הטואלט: אותו דבר מוּכר, רק זול יותר.

 

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

קופסת פח אחת חתומה על הגלובליזציה

 

הדוגמה המפורסמת ביותר של עקרון נייר הטואלט היא קרוב לוודאי מכולת הפלדה. מרגע ששילוח המכולות בים יצא לדרך, המסחר העולמי בסחורות (הממוצע של היבוא והיצוא) התרחב מכ־10% מהתמ"ג העולמי בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת ליותר מ־20% כיום. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שבחנויות אנחנו מוקפים מוצרים מכל רחבי העולם. המכולה הסטנדרטית והלא־מלהיבה היתה כוח חזק יותר בקידום הגלובליזציה מאשר ארגון הסחר העולמי.

 

לפני השקת המכולה, ספינת מטען טרנס־אטלנטית היתה יכולה לשאת כ־200 אלף פריטים, שלהעמסתם נדרשו לא מעט אנשים מיומנים וחזקים — וכמה ימי עבודה. המכולות שינו את כל זה. העמסה ופריקה של ספינה הן ריקוד עצום של מנופים, שנעים לפי הכוריאוגרפיה שקבעו המחשבים, אשר שומרים על כלי השיט מאוזן ועוקבים אחרי כל מכולה באמצעות מערכת עולמית. אך הטכנולוגיה הבסיסית לא יכולה להיות פשוטה יותר: המכולה היא המצאה משנות החמישים, שמשתמשת בידע שנצבר מאה שנה קודם לכן. כיוון שהיתה זולה, היא עבדה.

 

את האדם שאחראי לעלייתה, מלקולם מקלין, אפשר לתאר כממציא. הוא היה יזם שחלם בגדול, לקח סיכונים נועזים, חסך והתקמצן וניהל מו"מ עיקש עם הרגולטורים, רשויות הנמלים והאיגודים. ההישג האמיתי של מקלין היה שינוי המערכת שסביב המכולה: האופן שבו תוכננו הספינות, המשאיות והנמלים. דרוש איש חזון כדי לראות כיצד המצאות נייר טואלט יכולות לעצב מחדש מערכות שלמות. לדמיון המוגבל שלנו קל יותר לשבץ המצאות מסוג רייצ'ל במערכות קיימות. אם היתוך גרעיני עובד, הוא מחליף את הפחם, הגז ואת הביקוע הגרעיני בתבנית המוכרת: הספקים מייצרים חשמל ומוכרים לנו אותו. אנרגיה סולארית וסוללות מאתגרות הרבה יותר. בשקט בשקט, הן הופכות את חברות החשמל לגורמים שדומים יותר לאובר או Airbnb — פלטפורמה שמחברת בין מיליוני ספקים קטנים לצרכני חשמל, ומאזנת בין הביקוש להיצע.

 

חלק מהטכנולוגיות מהפכניות לגמרי. הן מעלות את הפרגמטיות הפשוטה של נייר או גדר תיל לדרגה של השפעות שהיו נראות פלאיות לדורות הקודמים. אך כדי לעצב מחדש את המערכת הכלכלית שסביבנו נדרש להן זמן רב יותר משניתן לצפות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא גילוי החשמל. נורות ניתנות לשימוש הופיעו בשלהי שנות השבעים של המאה ה־19. ב־1881 בנה תומס אלווה אדיסון תחנות כוח לייצור חשמל בניו יורק ובלונדון, ובתוך שנה החל למכור חשמל. המנועים החשמליים הראשונים נכנסו לשימוש שנה אחר כך.

 

אבל עד 1900 סיפקו המנועים החשמליים פחות מ־5% מהכוח המכני במפעלים אמריקאיים. חרף מיטב המאמצים של אדיסון, ניקולא טסלה וג'ורג' וושינגטון, הייצור עדיין היה בעידן הקיטור. זה השתנה רק בשנות העשרים. הסיבה לעיכוב של 30 שנה היתה שהמנועים החשמליים החדשים עבדו היטב רק כשגם כל שאר הסביבה השתנתה. כפי שההיסטוריון הכלכלי פול דיוויד הסביר, החשמל ניצח רק כשהמפעלים אורגנו מחדש, כשבמקום בוכנות, חגורות גרירה ומנוע קיטור עצום, הותקנו כבלים ועשרות מנועים קטנים. המקום שהתפנה אפשר שימוש בגלגלות ומנופים. העובדים נהפכו לאחראים למכונות שלהם, והם היו זקוקים להכשרה טובה יותר ולשכר גבוה יותר. המנוע החשמלי התגלה כהמצאה מופלאה רק לאחר ששינו את כל הפרטים היומיומיים שהקיפו אותו.

 

ב־1990 טען דיוויד שזה יהיה נכון גם לגבי מחשבים: שעוד לא חווינו את כל היתרונות הכלכליים שלהם כי עוד לא מצאנו את הדרך לתכנן את הכלכלה כך שתנצל אותם. מחקר מאוחר יותר חיזק תובנה זאת, ומצא שחברות שהשקיעו רק במחשבים בשנות התשעים נהנו מיתרונות אחדים, ואילו חברות שהתארגנו מחדש עם ביזור, מיקור־חוץ והתאמת מוצריהן, נהנו מזינוק בפריון.

 

נתוני הפריון עדיין לא דומים לפריצת הדרך של שנות העשרים. במובן הזה, אנחנו עדיין ממתינים לראות את הטענה של דיוויד מתממשת. אבל במובנים אחרים, היא הוכחה כנכונה כמעט מיד. אנשים התחילו לגלות דרכים חדשות להשתמש במחשבים, ובאוגוסט 1991 פרסם טים ברנרס־לי באינטרנט את הקוד שלו עבור ה־WWW, כך שאחרים יוכלו להוריד אותו ולשפר אותו. זו היתה טכנולוגיה זולה וצנועה נוספת, והיא שחררה את הפוטנציאל של האינטרנט הוותיק והמכובד יותר.

 

 

 איור: איגור טפיקין

 

 

ואילו טכנולוגיות באמת מאיימות כרגע על בני האדם?

 

אם תממש המהפכה התעשייתית הרביעית את ההבטחה שלה, מה מצפה לנו? אינטליגנציה מלאכותית סופר־חכמה? רובוטים רצחניים? טלפתיה? ננו־רובוטים שחיים בדם שלנו ומכסחים גידולים? ואולי, סוף סוף, רייצ'ל?

 

לפי עקרון נייר הטואלט, עלינו להקדיש את אותה תשומת הלב שאנחנו מקדישים לטכנולוגיות המתוחכמות גם לטכנולוגיות הזולות ביותר. הנה מועמד אחד: חיישנים זולים וחיבורים זולים לאינטרנט. בכל סמארטפון יש אינספור חיישנים, והם מופיעים בעוד ועוד מקומות, ממנועי מטוסים ועד לאדמה בחוות חקלאיות — מזהים דפוסים, מתקנים בעיות ומפצים על כשלים ביעילות. הם גם סיוט פוטנציאלי בכל הנוגע לפרטיות ואבטחה, כפי שאנחנו רק מתחילים להבין — מפריצה לקוצבי לב והשתלטות על רשתות מדפסות ועד צעצועי מין המופעלים באמצעות האינטרנט ויכולים להדליף את הפרטים האינטימיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. גם הפוטנציאל וגם הסיכונים יוצאים מהכלל.

 

יהיו אשר יהיו הטכנולוגיות של העתיד, קרוב לוודאי שנצטרך להשתנות כדי להתאים את עצמנו אליהן, כמו המפעלים בתחילת המאה ה־20. המצאות מהפכניות באמת משנות כמעט הכל, ושינויים כאלה, מטבעם, קשה לחזות מראש. הכלכלנים דרון אסמוגלו ודיוויד אוטור הציעו רעיון אחד שיכול להבהיר את העניין: לטענתם, כשחוקרים את ההשפעה של הטכנולוגיה על סביבת העבודה עלינו להסתכל על העבודה ביחידות קטנות, לפי מטלות ולא תפקידים. לאוטומטיזציה היתה השפעה גדולה על הסופרמרקטים, אך לא משום שמכונות פשוט החליפו את המשרות של בני האדם, אלא משום שהן החלו למלא את המשימות שמילאו בני אדם, בעיקר את הפשוטות ביותר. הברקוד הפך את רישום המלאי ממטלה של אנשים לכזאת הנעשית על ידי מחשבים (זו המצאת נייר טואלט נוספת, זולה, כזאת שניתן להשתמש בה בכל מקום ובכל זמן, ושכמעט לא היתה לה השפעה עד שהחנויות ושרשרות האספקה עוצבו מחדש כדי לנצל אותה).

 

ניתוח של עולם העבודה בהתבסס על מטלות מצביע על כך שהמשרות עצמן לא ייעלמו בקרוב — ושכישורים אנושיים ייחודיים ישלטו. לפי אוטור, כשבני אדם ומחשבים עובדים יחד המחשבים מטפלים ב"מטלות השגרתיות והקלות לארגון" ועוזרים להבליט את היכולות של בני האדם, כמו "פתירת בעיות, הסתגלות ויצירתיות". אבל יש גם סימנים לכך שטכנולוגיות חדשות מקטבות את שוק העבודה, מוחקות את הכישורים שבאמצע ומעלות את הביקוש למיומנויות גבוהות במיוחד או נמוכות במיוחד - כישורים אנושיים ייחודיים רבים כלל לא נמצאים בקצה הגבוה של הסקאלה, למשל אלה של החדרנית במלון שמקרצפת את השירותים ומחליפה מצעים. אנחנו אנושיים לא רק בגלל המוח שלנו, אלא גם בזכות העיניים החדות והאצבעות הפיקחות.

 

לכן אחת ההמצאות שהכי מלהיב אותי לראות היא "יחידת ג'ניפר" של לוקאס סיסטמס. ג'ניפר ותוכנות רבות אחרות כמותה הן דוגמאות ל"אפליקציה המכוונת על ידי קול" - רק תוכנה, לא יקרה, ועם אוזנייה פשוטה. מערכות כאלה הן כיום חלק מהחיים של עובדי המחסנים: קול באוזן שלהם או הוראות על גבי מסך מורים להם לאן ללכת ומה לעשות, עד לפרטים הקטנים ביותר. אם צריך לאסוף 13 פריטים ממדף, ג'ניפר תאמר לעובד האנושי לאסוף חמישה פריטים, ואז עוד חמישה פריטים ועוד שלושה. הוראה של "אספו 13" רק תוביל לטעויות. זה הגיוני; מחשבים טובים בספירה ובארגון לוחות זמנים, ובני אדם טובים באיסוף דברים ממדפים, אז למה לא לפרק את המשימה ולהעניק את החשיבה המודעת למחשב ואת האיסוף בלי מחשבה לבני אדם?

 

בדומה לנייר, ג'ניפר אינה יקרה וקל להתעלם ממנה. בדומה למנוע חשמלי, לטכנולוגיות של ג'ניפר יש השפעה כי הן מאפשרות למנהלים לעצב מחדש את סביבת העבודה. המדע הבדיוני לימד אותנו לחשוש מרובוטים כמו רייצ'ל, אך אולי נכון יותר לפחד דווקא מג'ניפר.

 

בטל שלח
    לכל התגובות