• תפריט
מוסף 10.08.2017
האדר מוסף שבועי 10.8.17

כובש החלל: המוח העיצובי מאחורי WeWork

מיגל מקלבי עיצב בלילה אחד את המשרדים הראשונים של WeWork. כמה שנים אחר כך תפיסת העיצוב שהכתיב הפכה את אימפריית חללי העבודה המשותפים לסטנדרט נחשק. בראיון למוסף כלכליסט הוא מספר איך הקומונה ההיפית שבה גדל השפיעה על דרך הניהול שלו, ואיזה חלון יהפוך אנשים במשרד לשמחים

קרן צוריאל הררי ומאיר אורבך 07:5511.08.17
לפעמים דרוש לילה אחד כדי להפוך רעיון אקראי שעלה בשיחת חברים להצלחה עסקית כבירה שהופכת עולמות. במקרה של מיגל מקלבי זה התחיל בלילה לבן ואינטנסיבי במיוחד ב־2008, שבו הרעיון המופשט שלו ושל אדם נוימן קיבל שם, אתר, כרטיסי ביקור, תוכנית עסקית ושרטוטים אדריכליים. הוא מקלבי היה אז אדריכל שעבד במשרד קטן בשכונת דאמבו בברוקלין, ונוימן עבד בהמשך המסדרון על רעיון חדשני ומשעשע: בגדי תינוקות עם ריפוד בברכיים. בלילה הלבן ההוא נולד מה שהפך להיות WeWork, חברת חללי העבודה המשותפים שלהם, ששווה כבר 20 מיליארד דולר.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

 

מקלבי (McKelvey), נוימן וגיל חקלאי, שותפו לדירה של נוימן ואדריכל שעבד עם מקלבי, נהגו לדבר על מצבו הרעוע של הבניין, וחשבו שסביבת עבודה צריכה להיות חלל מפנק ואיכותי יותר, עם רהיטים וכל מה שצריך כדי לעבוד בכיף. אולם כשהם ניגשו לבעל הבניין ג'וש גוטמן, וביקשו לשכור קומה באחד מנכסיו בברוקלין, הוא נפנף אותם. "מי אתם? מה אתם מבינים בנדל"ן?", שאל, וכלפי נוימן התריס, "אתה הבחור מבגדי התינוקות שאפילו לא משלם שכר דירה בזמן".

 

מקלבי. "יש לי כישרון להיות די טוב בהרבה דברים, אבל לא מדהים בדבר אחד" מקלבי. "יש לי כישרון להיות די טוב בהרבה דברים, אבל לא מדהים בדבר אחד" צילום: נתן בן זאב

 

 

אבל נוימן לא ויתר, ולבסוף גוטמן הזמין אותם לראות קומה ריקה בבניין שהיה בעברו מחסן, עם לבנים חשופות, קורות עץ גדולות, חלונות ענקיים ונוף לנהר. "הנה הבניין, מה תעשו איתו?", שאל גוטמן. אז מקלבי הלך הביתה להכין תשובות. הוא החליט שיקראו לחברה Green Desk, ושהיא תציע חלל עבודה שיתופי לאנשים שדוגלים באחריות סביבתית. הוא קנה את הדומיין, בנה אתר, יצר תכנון אדריכלי של הקומות, כתב מודל עסקי פשוט והדפיס כרטיסי ביקור. כל זה בלילה אחד.

 

"יש לי כישרון להיות די טוב בהרבה דברים, אבל לא מדהים בדבר אחד", אומר מקלבי בכנות בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אני יכול לעבוד על מודל עסקי, לעשות תכנון אדריכלי ולבנות לוגו מהר וטוב, ובאותו לילה ידעתי שזה הניצוץ ושאני חייב לתפוס אותו. יש רגעים כאלה, וכשהם מגיעים, אתה חייב להישאר ער כל הלילה ולתפוס אותם. אחרת אולי WeWork לא היתה יוצאת לפועל. רציתי שזה ייראה כאילו תכננו את הכל שבועות מראש, וכשהצגתי את העבודה לבעלי הנכס למחרת, הם הופתעו שיש לנו משהו אמיתי ביד".

 

בלילה הזה נוצר הקונספט שיבשיל להיות המהפכה שיצרה WeWork באופן שבו אנשים עובדים. למרות ובזכות ההצלחה של גרין דסק, מקלבי ונוימן הצליחולדייק את החלום שלהם. "זו היתה הצלחה מבחינה עסקית וההחזר היה מהיר, אבל אדם ואני הבנו שאנחנו רוצים ליצור משהו אחר וגדול יותר, במיוחד כשראינו את מערכות היחסים שמתפתחות בין אנשים בבניינים האלה. גרין דסק היתה מוגבלת, אבל מרגע שהיא פעלה, הבנו לאן אפשר לקחת את זה. וצריך לזכור שזה היה ב־2009, בזמן המשבר הפיננסי, כשאנשים הרגישו שהם לא רוצים לעבוד כל החיים בתאגידים ושהם רוצים ללכת אחרי התשוקה שלהם. ידענו שיש לנו לאן לגדול".

 

 

מקלבי, נוימן וחקלאי החליטו למכור את חלקם בגרין דסק לגוטמן, ובכספי המכירה שילמו את המקדמה על הבניין הראשון של WeWork בסוהו במנהטן ב־2010. מקלבי, אדריכל בהכשרתו, תכנן את עיצוב הקומות וחללי העבודה. בעל נכס שפגשו השניים במהלך ציד המשרדים התעקש שהוא רוצה להיות שותף שלהם, אף שמלבד אמביציה לא היה להם הרבה מה להציג. "אמרנו שננקוב במספר מוגזם שאין סיכוי שהוא יסכים אליו", סיפר מקלבי בעבר. "הצענו לו להיכנס לפי שווי של 45 מיליון דולר, שזה די גבוה לעסק שאין לו בניין ולא חוזה חתום, ושלא הוכיח את עצמו, והוא אמר כן".

 

שלושה חודשים אחרי השיפוץ הם פתחו את הקומה הראשונה עם רצפת עץ בת מאה שנה, לבנים חשופות, עמודי מתכת, קירות זכוכית, ותאורה רכה במקום פלורסנטים מדכאים. המקום הציע אינטרנט מהיר, שירותי משרד, חדרי ישיבות, חללי עבודה ממוזגים בגדלים שונים, ארוחות בריאות, קפה קלוי ובירה חופשית. השאר הוא היסטוריה: ל־WeWork יש כיום 160 בניינים ב-52 ערים בעולם, שבהם עובדים 130 אלף איש.

 

לצד שירותי משרד ופינוקים גסטרונומיים, הבניינים מציעים אירועים חברתיים ומקצועיים, קהילה תומכת ושירותים חיצוניים מוזלים, כמו בנקאות, שליחויות, אחסון וגיוס כוח אדם. בכמה בניינים יש גם חדרי כושר. אפשר להשתאות לנוכח המהירות שבה שינתה WeWork את האופן שבו אנחנו עובדים, אבל מקלבי מקבל זאת בשלווה. "מההתחלה ידענו ש־WeWork הולכת להיות משהו גדול, לא הופתענו", הוא אומר.

 

 

 

החלל שכולם רוצים

 

הראיון עם מקלבי מתקיים במתחם "הזרם" של WeWork בקרבת אצטדיון בלומפילד. זהו המתחם השישי של החברה בישראל, לצד אלה שבהרצליה, באר שבע ותל אביב. עד לפני 11 חודשים המתחם היה בניין משרדים ומלאכה שגרתי, אבל עכשיו, כשאנחנו פוסעים לתוכו, דרום תל אביב המהבילה נשארת מאחורינו ואנחנו עוברים לאמריקה. כך כנראה מרגיש בכל העולם מי שנכנס לחלל של WeWork, וזה לא במקרה. התחושה הזאת נובעת מהתפיסה העיצובית ששכלל מקלבי, המנהל הקריאטיבי הראשי בחברה, לדרגת אמנות. תחילה אולי לא במודע, כפי שהוא מתאר, אבל בהמשך השפה העיצובית היא שהפכה את WeWork למובילת טרנד, כזה שקולע לטעם נחשק מסוים של צעירי הייטק, ושאותו רוב המתחרות מנסות לחקות.

 

מקלבי מדבר על ה"ווייב" שמשותף לכל בנייני החברה ברחבי העולם, אבל לא ממהר לפרוט אותו לפרוטות עיצוביות. כשבוחנים את החללים של WeWork קל לזהות קווים מנחים שמשותפים כמעט לכולם. הראשון הוא ההקפדה על חיבור בין קצוות: בין ישן לחדש, בין חומרים כבדים לקלים, בין עיצוב תעשייתי גס־מראה לנגיעות אופנתיות עדינות. נוסף על כך, העיצוב כמעט תמיד יעשה שימוש בהיסטוריה ובוותק של הבניין — למשל בלבנים המקוריות, ברצפות ישנות (או מרצפות שנראות כאלה) או בבטון חשוף. התקרות יהיו גבוהות, וכחלק מהאותנטיות המופגנת יחשפו לא מעט פעמים את החיווט ומערכות החשמל. בחללים עצמם כמעט תמיד יהיה שילוב של עץ מלא וכבד עם טאפטים צבעוניים, שטיחי צמר נעימים וקירות זכוכית.

 

זה עשוי להיראות כעיצוב־יתר, שמשמש כדי ליצור בזול יחסית אווירה שתמשוך סטרטאפיסטים צעירים שגדלו על ברכי עיצובי־היתר של גוגל. "אנחנו רוצים ליצור מרחב שיגרום לאנשים להרגיש שמחה", מנסח זאת מקלבי. "הם מבלים הרבה שעות במקום העבודה, ואנחנו רוצים שהם ירגישו בו טוב, שיתחברו אליו ושהוא יעזור להם להתמלא בהשראה ולחשוב ביצירתיות".

 

 

 

 

איך מעצבים בניין שישמש מקור השראה?

"זה שונה בכל מקום. בבניין שלנו במיד־טאון במנהטן יש אווירה עסקית יותר, וב־Meat Packing district (אזור מפעלי עיבוד בשר שנהפך לשכונת מעצבים) האווירה אופנתית יותר. צריכה להיות גם התאמה פונקציונלית, ואנחנו לומדים אותה בזמן העבודה: כמה חדרי ישיבות צריך, באיזה גודל, כמה תאים צריך לשיחות טלפון פרטיות, כמה מדיחי כלים, מה אנשים אוכלים ומה הם שותים: קפה ותה או מה שראיתי רק כאן — סירופ שאנשים מוסיפים לו סודה. בכל מקום אנחנו שוכרים צוות מקומי שמתחבר לקהילה, מבין מה היא רוצה, ומשנה את הנוסחה לפי צרכיה, לפעמים אפילו בבניינים שונים באותה עיר. יכול להיות שמה שמתאים ל'זרם' לא מתאים ל'דובנוב', 'הרצליה' או 'באר שבע'".

 

ואיך גורמים לעובדים בבניין להיות שמחים?

"אני נותן להם גישה לאור טבעי. אני מוודא שבתוכניות יש מקורות אור טבעי רבים, ושהוא לא נחסם. זו הסיבה שהקירות עשויים מזכוכית: גם אם אין לך חלון, אתה יכול להרים את הראש, לראות אור ולהסתכל למרחק, אפילו החוצה. זה מאוד חשוב".

 

יש לך עקרונות מנחים בבחירת הבניינים?

"אנחנו מחפשים מיקומים נפלאים, אבל לא צריכה להיות להם איזו תכונה ייחודית. למדנו להפוך כל בניין להצלחה. אנחנו עובדים היטב גם עם בניין מודרני שכולו זכוכית, או בניין כמו זה שאנחנו יושבים בו, שהוא לא מרכזי. בכל בניין אנחנו גם בונים קהילה.

 

"אני כבר לא מעורב בבחירת המיקומים ועיצוב המשרדים כמו בעבר. בהתחלה אדם ואני השתדלנו לראות כל בניין שפתחנו, אבל זה נהפך לבלתי אפשרי ומיותר, כי יש לנו צוות מאוד מיומן של כ־300–400 איש, שעובדים בתהליך מסודר: מאיתור הבניין, העיצוב והבנייה שלו ועד תפעולו. הם יודעים להוציא לפועל את התוכניות במהירות. בעבר היינו פותחים מקום כל שישה חודשים, ואני חושב שרק אתמול פתחנו 16 בניינים ב־14 מקומות שונים. מאחר שאני לא מעורב בפרטים, כשאני מגיע לפרויקט שלנו, אני מגלה אותו בהתרגשות. אני נכנס לבניין ומתפעל ממנו בפעם הראשונה, זה נהדר".

 

 

 

להפוך שכנים לשותפים

 

מקלבי יודע שהוא מצליח בעיצוב כשאנשים מספרים לו כמה כיף להם לבוא לעבודה. השיא, שנשמע כמעט לא אמין, התרחש בבוקר הראיון, כשאחד השוכרים ב"זרם" הראה לו פוף שהביא למשרד. "אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר לישון כאן, אבל אשתי לא תהיה מרוצה מזה", הוא אמר למקלבי.

 

 

 

"רוב האנשים מגיעים אלינו ממשרדים רגילים", מסביר מקלבי, "רבים מהם עבדו במקומות שלא נותנים הרגשה טובה, ולכן אנחנו שומעים כל הזמן אנשים אומרים, 'איזה כיף, אני מחכה לבוא למשרד בבוקר'. אני פוגש אנשים שמספרים ש־20 שנה הם לא אהבו ללכת לעבודה, ועכשיו הם שמחים לקום אליה בבוקר. זה עצום. יצרנו סביבה שאנשים לא רוצים לעזוב".

 

כעת הציפייה הזאת מחלחלת גם לבנייני משרדים אחרים, לא שיתופיים, שבהם אנשים מצפים שיהיו, כמו ב־WeWork, פינות משחקים, אווירה, קפה טוב, אוכל בריא, בירה, עיצוב נעים ושכנים מעניינים. זה נפוץ מאוד בחברות טכנולוגיה, אבל גולש גם לחברות אחרות, שמתיישרות עם תו התקן שהמציא מקלבי — כולל ענקיות כמו אמזון, ששכרה מתחם של WeWork בבוסטון, ויבמ, שחתמה עם החברה על חוזה לעיצוב וניהול בניין במנהטן. "אני שמח שאנחנו תורמים לכך שאנשים יהיו מאושרים במקום העבודה", אומר מקלבי.

 

למה אתם קוראים לדיירים חברים (members)?

"מהיום הראשון הדגש שלנו היה על 'We', לחבר בין שכנים לקומה ולבניין. המושגים 'לקוח' או 'דייר' אף פעם לא נראו לנו נכונים. אנחנו מציעים חברות במועדון שבו כל אחד יכול להיות חבר. אין תנאי כניסה. כולנו שווים יותר כשאנחנו יחד. נוצרים אצלנו שני סוגי חיבור בין אנשים. יש חיבור מקרי של שיחה במטבח או במעלית, ויש אנשים שצריכים שירות מסוים, נניח חברת מיתוג, ופונים לצוות שלנו שמחבר אותם ל'חבר' אחר בבניין. נוצרות חברויות עמוקות. אז זה באמת הרבה יותר מקשר עסקי".

 

ומקלבי הוא ללא ספק איש של אנשים. חלק ניכר מביקורו בארץ בשבוע שעבר הוקדש לפגישות אישיות עם רבים מחברי הצוותים המקומיים: אנשי הפיתוח וצוות ניהול הקהילה. "צוות הדיגיטל שלנו בונה לנו כלים משמעותיים. יש בישראל הרבה כישרון, יצירתיות ויכולת לחשוב בגדול ובמהירות", הוא מספר בהתלהבות. "אנחנו מעסיקים כיום 44 איש ואני מקווה שנגדל בתוך כמה שנים ל־300 איש".

 

ההתרחבות של WeWork אינה מסתכמת בעוד חללים וכוח אדם. לפני שנה החברה השיקה את WeLive, מתחמי מגורים משותפים שבהם ניתן לשכור יחידות דיור בגדלים שונים, ללילה אחד או לשנה, כשהן מרוהטות במלואן ואין בהן שתיים זהות. השבוע היא חתמה על עסקה להקמת המבנה הגדול ביותר שלה עד כה: 36 קומות בסיאטל ש־23 מהן יוקדשו למגורים.

 

 

 

 

מה הדבר הגדול הבא שאתם מתכננים ליצור?

"יש לנו הרבה פרויקטים בפיתוח שנכריז עליהם בעתיד. פונים אלינו עם רעיונות והצעות לפרויקטים רבים בבנקאות, בריאות וחינוך. חשוב להבין שלא התחלנו כ־WeWork אלא עם הרעיון של We־כל־מיני־דברים, כי חשבנו על פלטפורמה הוליסטית שמציעה סגנון קיום חדש — באופן פתוח, מחובר, ועם עניין בערכים של קשרים אישיים ושל יחד".

 

ואם כבר מדברים על התרחבות, עולה השאלה המתבקשת לגבי הנפקת החברה. ל־WeWork אין צורך לחזר אחרי משקיעים, הם אלה שמחזרים אחריה. היא קיימת רק שבע שנים וחצי, וגייסה עד כה מיליארד דולר מהמשקיעים הנחשקים בעולם, כמו גולדמן זאקס, JP מורגן צ'ייס ובנצ'מרק קפיטל. במצב הזה אין לה צורך בהנפקה כדי לגייס כסף, ומקלבי מבהיר שגם לא ממש בוער להם להנפיק. "כל עוד אנחנו מגייסים כסף, למי אכפת איך אתה מגייס? אנחנו מוכנים להנפקה כי זה חכם, אבל אני לא יודע מתי זה יקרה. ההנפקה היא לא חלק ממה שאנחנו רוצים להשיג בעולם. מצד אחר, יש לנו הרבה כבוד למשקיעים שלנו, שרוצים להנזיל את ההשקעה שלהם, ולכן אנחנו לא אומרים שלא ננפיק אלא שאנחנו מוכנים לזה, וננפיק כאשר נרצה".

 

קמו לכם מתחרים בכל העולם, שמנסים לשכפל את הקונספט. האם זה מטריד אותך?

"זה שוק גדול של טריליוני דולרים, ולכן אנחנו לא מוטרדים מחקיינים", אומר מקלבי. לדבריו, היתרון של WeWork הוא בחוויה ובשירות, שאותם קשה לחקות. "אנשים מסתכלים עלינו וחושבים: 'אני יכול לעשות את זה בקלות', אבל מדובר בעסק שקשה להוציאו לפועל, בטח בהיקפים גדולים. אנחנו מאמינים שלאורך זמן החוויה אצלנו טובה יותר בזכות הצוות שלנו. האופן שבו הצוות מגיב ומטפל בבעיות — תמיד בחיוך ובגישה חיובית — הוא בעל אימפקט מאוד משמעותי".

 

לגדול בקומונה היפית

 

בסיפור של WeWork מקלבי הוא הדמות המוכרת פחות. נוימן הוא מי שבדרך כלל נמצא באור הזרקורים. זו לא אבחנה שנובעת מהטיה אוהדת של ישראלים כלפי "אחד משלהם". גם בעיתונות האמריקאית מתארים לעתים את מקלבי כ"חצי השני" של WeWork. זה לא מפריע לו. להפך. הוא נוהג לומר שמלבד העובדה ששניהם גבוהים (מקלבי מתנשא לגובה של 2 מטר ו־3 ס"מ), אין להם הרבה במשותף. "ובכל זאת, מאיזושהי סיבה התחברנו ונוצר בינינו משהו", סיפר בעבר. "אני לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב אלא לידה. לאדם יש כריזמה ואני נהנה מהאנרגיה שנובעת מזה".

 

אבל למקלבי (43, נשוי ואב ילד) יש סיפור אישי מרתק, שראוי שיואר בעצמו בפרוז'קטור. הוא נולד ביוג'ין, אורגון. אמו לוסיה הקימה עם עוד ארבע חברות קרובות קומונה, שבה גידלו את ילדיהן יחד כמשפחה אחת גדולה. מקלבי קרא לכולן "אמא" או "דודה", וראה בחמש הילדות האחרות שגדלו בקומונה אחיות, בדיוק כמו אחיו הצעיר, שנולד מאוחר יותר.

 

נוימן (מימין) ומקלבי. "אני לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב. לאדם יש כריזמה ואני נהנה מהאנרגיה שנובעת מזה" נוימן (מימין) ומקלבי. "אני לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב. לאדם יש כריזמה ואני נהנה מהאנרגיה שנובעת מזה" צילום: איי אף פי

 

 

"גדלתי בקולקטיב של חמש אמהות שגידלו את ילדיהן באופן שיתופי, בלי אבות שמעורבים בחיי היומיום", מספר מקלבי. "הן רצו להתרחק מהתבניות המסורתיות של משפחה ועסקים, והיו אקטיביסטיות קהילתיות ופוליטיות. הן רצו ליצור שינוי חיובי. כשהייתי בן שבע הן נהפכו ליזמיות והקימו עיתון אלטרנטיבי מקומי שכולנו התפרנסנו ממנו".

 

מקלבי לא הרגיש חריג כילד, כי בסביבה שלו הוקמו קהילות היפיות קטנות, שבהן גדלו ילדים בעלי שמות מוזרים, למשל Wind (רוח). הסביבה הייחודית הזאת השפיעה על מי שהתבגר להיות: אדם שיוצר חללים קומונליים מתוך רצון לחבר בין אנשים זרים.

 

עם קבלת התואר באדריכלות מאוניברסיטת אורגון הוא נסע ליפן, והקים שם את English baby!, פורטל אינטרנטי שעזר ליפנים ללמוד אנגלית. העסק הצליח למדי אבל מקלבי השתוקק להגשים את שתי משאלותיו הגדולות: להגיע לניו יורק ולעסוק באדריכלות.

 

כך הוא נחת במשרד של ג'ורדן פרנס, שמנה אז רק שני אנשים, וקיבל פרויקט גדול: תכנון והקמה של חנויות מותג האופנה American Apparel, בשלב שבו עשה את הזינוק העצום שלו משתי חנויות ל־200 בתוך ארבע שנים. השלב הבא היה המצאת גרין דסק ו־WeWork, והשאר כאמור היסטוריה. כיום הונו האישי נאמד ב־1.6 מיליארד דולר, לפי “פורבס”.

 

אבל הכסף לא מסנוור את מקלבי. "אני חי במנהטן בדירה נחמדה עם נוף נפלא, אז הגשמתי חלום ילדות והגעתי לנקודה שבה אני חי חיים נהדרים, אבל מעבר לזה אין לי שאיפות כספיות גדולות", הוא סיפר לאחרונה בראיון. "יותר חשוב לי להיות בנתיב שבו אני מרגיש שאני מעורב במשהו שיקר ללבי". אלה לא רק מילים: ביוני השנה הוא הצטרף ליוזמת Founders Pledge והתחייב לתת לצדקה לפחות 2% מהאקזיט שיעשה, לכשיעשה.

 

WeLive בניו יורק. "התחלנו ברעיון של We־כל־מיני־דברים, ונבחן יישום שלו בכל מיני תחומי חיים" WeLive בניו יורק. "התחלנו ברעיון של We־כל־מיני־דברים, ונבחן יישום שלו בכל מיני תחומי חיים"

 

 

השנה גם הודיעו נוימן ומקלבי כי יעניקו 20 מיליון דולר ל־Creators,יוצרים ובוני מוצרים שיזכו בתחרות עולמית בין אנשים, עמותות וחברות שעובדים קשה כדי לקדם רעיון חדש שישנה את העולם. לדברי מקלבי, "זו הדרך שלנו להתחבר לקהילה שלנו ולאנשים שהם לא חברי קהילה, אבל עושים דברים נהדרים".

 

"האמהות שלי לימדו אותי להתעניין בקהילה, להשקיע בה, ולהגדיר הצלחה במונחים של השפעה חיובית על העולם", מסביר מקלבי את המוטיבציה לפעולותיו. "האופן שבו הן ניהלו את חייהן, לאורה של מטרה, ממשיך להשפיע על חיי ועבודתי, ומעניק לי השראה. לערכים שלהן היה חלק עצום ביצירת WeWork".C

 

לזירת חללי העבודה של כלכליסט לחצו כאן

בטל שלח
    לכל התגובות
    x