$
מכרה זהב

מתכווצים עם הגיל

יותר ויותר גמלאים מוותרים על בתי הקרקע המרווחים שרכשו בעמל רב ועוברים לדירות קטנות יותר, שמאפשרות חיים נוחים וקיצוץ בעלויות התחזוקה, ומשאירות עודף כדי לעזור לילדים

דפנה הראל־כפיר 09:1724.05.17

"השיקול העיקרי היה השיקול הכלכלי, ויחד איתו בא השיקול האישי: רציתי לעזור לילדים. למה לחכות עד שאעצום את העיניים?". כך, בפשטות ובבהירות, מסבירה מרגלית פרייס, בת 71, מקריית אונו, את המהלך שבחרה לעשות לפני כמה שנים, כאשר מכרה את ביתה הגדול ועברה לדירת 3 חדרים בעיר.

 

פרייס היא דוגמה מייצגת לגל הולך וגדל של גמלאים שבוחרים לעזוב בתים גדולים ומרווחים ולעבור לדירות קטנות יותר, שלא במסגרת דיור מוגן. הסיבות לכך מגוונות, ובהן, בין השאר, שיקול כלכלי, רצון לחסוך בעלויות ובמאמצי התחזוקה, התחושה שהבית הופך גדול על יושביו.

 

האם מדובר במקפצה כלכלית שתאפשר לבני הגיל השלישי להתקיים בכבוד עם היציאה לגמלאות? לאו דווקא, כי לא תמיד זהו צעד רווחי. לעתים אפילו להפך: למשל, כשמשפחות עוברות מבית גדול בפריפריה לדירה בתל אביב הן נדרשות להוסיף הרבה כסף, ולפעמים גם לקחת משכנתא. ובכל זאת, כל אחד מהמרואיינים לכתבה היה שבע רצון מהמהלך שעשה. גם מי שהתקשו להיפרד מביתם הקודם אומרים שלא היו חוזרים בהם.

 

מרגלית פרייס (71). עברה מבית פרטי לדירה בקריית אונו. "אני לא מבינה אנשים שיושבים על רכוש ושהילדים שלהם מתענים כי הם לא יכולים לצאת מהבוץ. למה לחכות עד שאעצום את העיניים?" מרגלית פרייס (71). עברה מבית פרטי לדירה בקריית אונו. "אני לא מבינה אנשים שיושבים על רכוש ושהילדים שלהם מתענים כי הם לא יכולים לצאת מהבוץ. למה לחכות עד שאעצום את העיניים?" צילום: דנה קופל

 

לא קל למצוא

דירות קטנות כמעט נמחקו מהשוק בישראל

 

ההחלטה לעבור מבית גדול לדירה קטנה יותר אינה פשוטה, לעתים היא מתבשלת על אש קטנה במשך שנים רבות. אלא שגם לאחר שההחלטה מתקבלת, הביצוע לא תמיד פשוט — לא רק בגלל הקושי הנפשי הכרוך בפרידה מהבית שבו גידלת את ילדיך, או הלוגיסטיקה המורכבת של מעבר דירה, אלא בעיקר בגלל הקושי למצוא דירה קטנה. בשנים האחרונות מספר הדירות הקטנות הנבנות בישראל (1–3 חדרים) זעום: אם ב־1975 נבנו בארץ 30,020 דירות של 3 חדרים, עד 1995 צנח המספר ב־80%, ל־5,844 דירות; עד 2005 הוא צנח בעוד 36%, ל־3,726 דירות, ועד 2014 הוא צנח בעוד 52%, ל־1,784 דירות של 3 חדרים בלבד — צניחה כוללת של 94%. למעשה, דירות של 3 חדרים כמעט נמחקו מהשוק.

 

ב־2015 ו־2016 עלה חלקן של דירות 3 חדרים מסך הדירות שנבנות, כאשר לכך תרמה גם הוראת שעה שהתקבלה ביולי האחרון, הוראה שיזמו ח"כ דוד ביטן (ליכוד) ואלי כהן (כולנו), שמעניקה הקלות בבנייה של דירות בעלות 3 חדרים בשיעור של 10% לפחות מהפרויקט. עם זאת, המחסור שנוצר בשנים לפני כן עדיין מורגש.

 

תמונת הראי של המגמה הזאת היא בנייתן של דירות גדולות: חלקן של דירות בעלות 5 חדרים ויותר עלה מכ־38% ב־1995–2004 לכ־53% ב־2005–2015. מגמה זו משרתת את הקבלנים ואת הרשויות המקומיות, שמניבים רווחים גבוהים יותר והכנסות ארנונה גבוהות יותר, בהתאמה, מדירות גדולות. מגמה זו מייצרת בעיה מתמשכת לאלו הזקוקים לדירות קטנות: מבוגרים, גרושים, רווקים ומשפחות חד־הוריות.

 

 

כאשר מדובר במבוגרים מצמצמי דיור שהפרוטה מצויה בכיסם, אם אין דירות של 3 חדרים, הם רוכשים דירות בעלות 4 חדרים, ולעתים הם אף קונים דירה גדולה, אפילו של 5 חדרים, ומשפצים אותה כך שתיהפך לדירת 3 חדרים מרווחת. דבר שאולי אפשרי כלכלית עבורם, אך לא בטוח שיעיל ונכון ברמה הלאומית.

 

מייצרים כסף לילדים

"לקחתי דף וכתבתי כמה יקבל כל אחד"

 

לא כל הורה לשלושה ילדים יכול לתת לכל אחד מהם מיליון שקל לרכישת דירה. מרגלית פרייס עשתה זאת: היא מכרה את ביתה רחב הידיים בקריית אונו בכ־4 מיליון שקל, לקחה משכנתא, קנתה דירת 3 חדרים בשכונה אחרת בעיר, ונתנה לילדיה מתנה שתשנה את חייהם. "מכרתי נכס גדול, ואפשרתי לעצמי לתת פוש גדול לכל אחד מהילדים", היא אומרת בסיפוק בדירתה החדשה. "זה מה שנקרא 'לממש אבנים גדולות ולהפוך אותן להרבה אבנים קטנות'".

 

פרייס, שהתאלמנה לפני שנים רבות, חשה שהמגורים בבית גדול דורשים ממנה מאמץ רב. "אין הצדקה לחיות לבד בבית גדול של 4 חדרים, 200 מ"ר, עם גינה ומרתף. לא פשוט לתחזק כזה בית, לא פשוט לנקות אותו וגם לא נעים להיות לבד. יש הרגשה של חוסר ביטחון. צריך להסתפק במשהו צנוע. עברתי לדירת 3 חדרים של 80 מ"ר".

את תהליך קבלת ההחלטות היא מתארת כיסודי מאוד: "עבדתי בעולם הפיננסי ואני מכירה את המושגים. הקשבתי להרצאות ודיברתי עם הרבה אנשים. הבנתי שבתים גדולים יוצאים מהאופנה, ובמקומם נכנסים בתים קטנים יותר". כשהתועלת היתה ברורה, היא חישבה את התוצאות: "חילקתי דף לארבעה חלקים ובראש כל אחד מהם כתבתי את השם של בן המשפחה. כתבתי כמה כל אחד מהילדים יקבל וכמה נשאר. קודם דאגתי להם ואחר כך לי".

 

כדי לאפשר לעצמה ולילדיה ליהנות מהתמורה על הבית, היה עליה לקחת על עצמה התחייבויות שלא כל אדם מעוניין בהן בגיל הזה: "לקחתי משכנתא בלי פחד. אני בת 71 ואשלם משכנתא עד גיל 80, אבל זה לא הרתיע אותי. כלכלית זה היה צעד מאוד נכון". לדבריה, גם העיתוי שבו ביצעה את העסקה התברר כנכון: "עשיתי את זה לפני 4 שנים. מכרתי את הבית הגדול ביותר מ־4 מיליון שקל וקניתי את הדירה ב־1.4 מיליון שקל. היום הדירה הזאת נמכרת ב־1.8 מיליון שקל. אילו רציתי לעשות את המהלך הזה היום לא הייתי מצליחה, כי הדירות הקטנות התייקרו יותר מהבתים. בכלל, קשה למכור בית גדול".

 

העלויות, היא אומרת, קוצצו דרסטית: "בבית הקודם עשיתי את התחזוקה לבד. היום אני משלמת שליש מהמסים ורבע מחשבון החשמל. ההוצאות נחתכו".

 

אבל, כאמור, היה שיקול חשוב נוסף שהנחה אותה: הרצון לעזור לילדים. “אני לא מבינה אנשים שיושבים על רכוש ושהילדים שלהם מתענים כי הם לא יכולים לצאת מהבוץ”, היא אומרת. “מגיע לאנשים לכייף עם הכסף שחסכו, אבל אפשר ליהנות מהחיים גם בפחות כסף. זה התפקיד שלנו כהורים”.

 

מקצצים עלויות

"חוששים מהחיים עם הרבה שכנים"

 

לא כל מצמצמי הדיור מחכים לגיל 70 כדי לבצע את המהלך. סנדרה (52) ואבנר (62) מישאל החליטו שהגיעו הן הגיל והן הזמן הנכונים עבורם לעשות את השינוי — ועברו מווילה של 8 חדרים בתל מונד לדירה בפרויקט עיר ימים של דימרי בנתניה. סנדרה היא הומיאופתית קלאסית שניהלה קליניקה בביתם בתל מונד; אבנר הוא איש צבא לשעבר. לזוג יש שלושה ילדים, ששניים מהם כבר עזבו את הבית והשלישי חייל. "הבנתי שיש לי בית של 8 חדרים ושלהחזיק אותו — לטפל בגינה, לנקות — זה יקר באופן חסר טעם", מספרת סנדרה.

 

אבל ההחלטה נבעה לא רק מהגודל, אלא גם מהמיקום: "המגורים במושב כבר לא מתאימים לנו; אנחנו זקוקים עכשיו ליותר נגישות", סנדרה אומרת. "כשבאנו לגור בתל מונד, היו חשובים לנו החינוך והיכולת להסתובב בחוץ בחופשיות. היום יותר חשובה לי הנגישות התחבורתית. צריך להחזיק במושב לפחות שני רכבים וכל הזמן להסיע, או לנסוע הרבה עד הרכבת. אנחנו רוצים לעבור לעיר בגלל קרבה לשירותים שאין לנו פה, למשל תחבורה נגישה, תיאטרון".

 

"בתל מונד היו חשובים לנו החינוך והיכולת להסתובב בחוץ בחופשיות. היום יותר חשובים לנו הנגישות שיש בעיר והשירותים שהיא מציעה, כמו תחבורה ותיאטרון" "בתל מונד היו חשובים לנו החינוך והיכולת להסתובב בחוץ בחופשיות. היום יותר חשובים לנו הנגישות שיש בעיר והשירותים שהיא מציעה, כמו תחבורה ותיאטרון" צילום: עמית שעל

 

שיקול נוסף היה הצורך להיות קרובים להוריה של סנדרה. "ההורים שלי עברו לדיור מוגן בנתניה, וחשוב לי להיות קרובה אליהם", היא אומרת. המצב הזה משקף סיטואציה שבה נמצאים רבים בקבוצת הגיל הזאת: מצד אחד עליהם להתאים את אורח חייהם לקן המתרוקן, ומצד אחר עליהם לטפל בהוריהם המבוגרים.

 

לכך מתלווה גם הצורך לנהל חיים פעילים. "בחרנו בפרויקט כדי לשפר את חיי הקהילה שלנו. קנינו דירת 5 חדרים, שבה אוכל להמשיך להפעיל את הקליניקה שלי", אומרת סנדרה. באותה נשימה היא מודה שהמהלך לא נתן להם מקפצה כלכלית: "לא הצטמצמנו בעלויות. מדובר בפרויקט לא זול, אבל הוא מספק לנו קרבה לים וחדר כושר, כך שבכל זאת היה כדאי".

 

לדבריה, לא היה קל למכור את ביתם הגדול. "לא פשוט למכור בית שעולה יותר מ־2.5 מיליון שקל. זה מצמצם את מספר הלקוחות הפוטנציאליים. נדרשו לנו 9 חודשים". ומה לגבי קשיי הפרידה מהבית שבו גידלו את הילדים? "אני לא מתרגשת מזה. החלטתי ואני עושה את זה", היא אומרת בפסקנות. "מספיק, עכשיו מתחיל שלב חדש בחיים. בעלי חושש ממעבר למגדל עם כל כך הרבה שכנים, אבל נתרגל".

 

מתאימים את הגודל

"היתה לי עוזרת פעמיים בשבוע. עכשיו אני העוזרת"

 

גם אבי (69) ונילי (67) קינן מצאו את עצמם בקן רחב ידיים שהתרוקן: בית פרטי של 7 חדרים בשכונת גבעת טל שבראש העין. לפני שנתיים הם עזבו אותו לטובת דירה של 3 חדרים מרווחת וחדשה (שהיתה במקור בעלת 5 חדרים) במתחם 1,200 שבצפון הוד השרון. היום הם גרים עם 52 שכנים במגדל ומשקיפים אל הנוף ממרפסת דירתם.

 

"יש כאלה שעוברים דירה כדי להיות ליד הילדים", מסבירה נילי. "זה לא המצב אצלנו. המדינה קטנה ואפשר להגיע אליהם בקלות. מבחינת אבי השיקול העיקרי היה כלכלי, ומבחינתי השיקול המרכזי היה רצון לבית אינטימי יותר. הבית הקודם היה כל כך גדול, עד שהייתי צריכה להתקשר לאבי כדי לשוחח איתו ממפלס למפלס", היא צוחקת. "הרגשתי שהוא גדול מדי והתחזוקה קשה לי. היתה לנו גינה ענקית שאהבתי אך נעשה לי קשה לטפל בה".

 

אבי (69) ונילי (67) קינן. עברו מבית פרטי בראש העין לדירה בהוד השרון. "ההחלטה לעבור לדירה קטנה, כמו ההחלטה לצאת לפנסיה, אינה קלה. בין הרגע שהרעיון עולה לרגע שבו הוא מיושם יש זמן הבשלה. דשנו בזה שש שנים, אבל מרגע שהחלטנו זה קרה מהר" אבי (69) ונילי (67) קינן. עברו מבית פרטי בראש העין לדירה בהוד השרון. "ההחלטה לעבור לדירה קטנה, כמו ההחלטה לצאת לפנסיה, אינה קלה. בין הרגע שהרעיון עולה לרגע שבו הוא מיושם יש זמן הבשלה. דשנו בזה שש שנים, אבל מרגע שהחלטנו זה קרה מהר" צילום: עמית שעל

 

נילי אומרת שמדובר בתהליך טעון מבחינה רגשית. "בין הרגע שהרעיון עולה על הפרק לרגע שבו הוא מיושם יש תהליך ארוך של הבשלה. זה כמו ביציאה לפנסיה: אני, למשל, יכולתי לפרוש בגיל 62, אבל לא עשיתי זאת כי לא הייתי בשלה. בשני המקרים מדובר בתהליכים לא קלים בכלל, אבל כאלה שצריך לעבור אותם. דשנו בזה וחפרנו בזה, התלבטנו 6 שנים, אבל מרגע שהחלטנו זה קרה מהר".

 

עם סיום המכירה והקנייה נשארו בני הזוג עם עודף כסף, אך הם מודים כי היתרה לא הגיעה לשיעור שציפו לו: תמורת הבית הם קיבלו 2.8 מיליון שקל, ועל הדירה הוציאו 2 מיליון שקל (אחרי שיפוץ). עם זאת, כפי שמציינת נילי, ההוצאות השוטפות שלהם פחתו משמעותית: "אנחנו מוציאים פחות על התחזוקה. שם היה לי גנן פעמיים בשבוע והיתה לי עוזרת. היום אין לי גינה ואני העוזרת".

 

השכנים הרבים הם אתגר מבחינת אבי, שהיה רגיל לחיות לבד על חצי דונם. כשבדירה שמעליהם חיה משפחה ובה נער שלומד תיפוף, אפשר להניח שלא מעט רעש מחליף את השקט שבו הורגל. נילי, לעומת זאת, לא מתרגשת: "הם מנסים להתחשב בנו", היא מסבירה.

 

"בשורה התחתונה, מאוד טוב לי כאן. היתה חסרה לי עיר, וכאן הכל נגיש לי. גם עיצבתי את הבית הזה מאל"ף עד ת"ו. את הריהוט של המפלס התחתון בווילה מסרנו לחברה שמעבירה אותו למשפחות נזקקות, ואת הסלון נתתי למשפחה אחרת".

 

מימין שר הכלכלה אלי כהן וח"כ דוד ביטן מימין שר הכלכלה אלי כהן וח"כ דוד ביטן צילומים: עמית שעל, עומר מסינגר

 

משפרים מיקום

"שנים נסעתי ללמוד, ונמאס לי"

 

"נמאס לנו מהנסיעות", אומרת תמי אורון, שעברה לפני כשנתיים עם בעלה מוטי מכרמיאל לרמת השרון. "עברנו מבית פרטי גדול של 6 חדרים לדירת 4 חדרים. אני לומדת כעת לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב. גם בעלי לומד שם. שנינו אוהבים ללמוד ואני אוהבת להסתובב בעיר. שנים נסעתי ללמוד בתל אביב ובחיפה, אבל זה נמאס".

הקרבה לילדים שעברו למרכז שיחקה תפקיד בהחלטתם, "השיקול היה להתקרב למרכז, והילדים גרים בסביבה", וכך גם הצורך בנגישות לשירותים שונים. לדברי בני הזוג, תהליך דומה מתרחש בכרמיאל בקרב לא מעט מחבריהם: "יחד איתנו עברו עוד שני זוגות חברים, דבר שהקל את ההסתגלות לשינוי".

 

במקרה של הזוג אורון לא מדובר במקפצה כלכלית, אולי אפילו להפך: את הבית בכרמיאל מכרו ב־1.6 מיליון שקל — לא סכום שמאפשר מעבר לדירה בשכונת נווה גנים שברמת השרון, שעלתה פי שניים. כדי לבצע את המהלך היה עליהם לממש נכס נוסף בכפר יונה. בשורה התחתונה, לדברי רותי, המהלך היה נבון ומתבקש למרות המאמץ הכלכלי, בזכות התמורה שקיבלו מבחינת הנגישות לאוניברסיטה, הקרבה לילדים וחיי היומיום הנוחים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x