• תפריט
מוסף 18.05.2017
האדר מוסף שבועי 18.5.17

שומשום ניישן: כך הפכנו למעצמת טחינה

הידע הגיע ממפעלים בשכם לאחר הכיבוש, הטעמים הושבחו במשך עשרות שנים בכפרי הגליל, זרעי השומשום מגודלים במיוחד בצפון אתיופיה, מכונות הייצור משתכללות על בסיס טכנולוגיה מקומית, ועידן המזון הבריאותי גורם לעולם לפעור את פיו, תרתי משמע. כך נהפכת ישראל למעצמה גלובלית של הזהב הלבן, המכונה גם טחינה

ענת ברזילי 08:0119.05.17

ריח חמים ומתוק עוטף את הגוף מכל עבר מיד עם הכניסה להאנגר הייצור במפעל הטחינה אל ארז. אור שמש מרוכך חודר מבעד לחלונות עיליים, מאיר מיליוני זרעי שומשום שמובלים על גבי מסועים, יוצאים ונכנסים דרך דלתות תנורי נירוסטה גדולים, מחזירים את קרני האור ומפיצים אותן ברחבי ההאנגר בגוון מתכתי־זהוב. מלמעלה תלויים צינורות נירוסטה דקים שמובילים טחינה גולמית טהורה, ובזמן שאדי טחינה נספגים בעור עומדת באוויר תחושה של אוטופיה עתידנית. ההאנגר נדמה לרגע לחללית משוכללת שעוד מעט תנסוק אל על.

 

להאזנה לכתבה

אבל לא אוטופיה, אלא אתיופיה. 23 מגדלי ויצואני שומשום אתיופים, כולם חברי איגוד יצואני השומשום האתיופי, עומדים כעת סביבי בהאנגר באזור התעשייה החדש שבעמק יזרעאל. הם הגיעו לארץ בשבוע שעבר כדי ללמוד מקרוב על קסמה של הטחינה המקומית ולנסות להרחיב את היקפי המסחר שלהם. חיבתם של הישראלים למחית הנוזלית הקסומה הזאת (ולחומוס כמובן, שהטחינה היא מרכיב עיקרי בו) הפכה אותנו למעצמת שומשום בקנה מידה עולמי. אתיופיה היא אחת מיצרניות השומשום הגדולות בעולם, וישראל היא הקניינית השנייה בגודלה של שומשום אתיופי, אחרי סין. בשלוש השנים האחרונות רכשו הסינים כ־65% מהשומשום שגדל באתיופיה, בעיקר לצורך הפקת שמן. 17% מהיבול נרכשו על ידי יצרנים ישראלים, הרבה לפני טורקיה, ירדן וסעודיה, שרכשו כ־4% כל אחת.

 

 

אחרי קפה, שומשום הוא ענף היצוא השני בגודלו באתיופיה. לפי איגוד יצואני השומשום האתיופי, ב־2016 גידלו במדינה 335 אלף טונות שומשום, כ־15% מכלל הגידול העולמי (רק בבורמה, הודו סין מגדלים יותר שומשום). אבל למרבה ההפתעה האתיופים כמעט שלא משתמשים בגרגירים הזהובים כמרכיב קולינרי במטבח שלהם, ו־90% מהגידול מופנים ליצוא. למען האמת, עד בואם של הישראלים הם כלל שלא שמעו על טחינה. אחד היעדים של הממשלה האתיופית, שארגנה את המשלחת בשיתוף איגוד יצואני השומשום שלה, הוא הגדלת היקף הסחר עם יצרני הטחינה הישראלים.

 

הביקור של המגדלים האתיופים משקף את היהפכותה של ישראל למעצמה עולמית של טחינה. בבסיס התהליך הזה עומד קודם כל הניכוס התרבותי שנעשה כאן לטחינה - מאכל שהיה מרכיב דומיננטי בתפריט של תושבי מדינות ערב וצפון אפריקה מאות שנים לפני שהושרש אצל הישראלים כמזון בסיסי. והתהליך הזה התרחש במהירות בזכות שילוב נדיר של נסיבות גיאו־פוליטיות: המפגש עם הטחינה הפלסטינית, בעיקר זו של שכם, אחרי מלחמת ששת הימים; יחסי מסחר מפותחים עם אתיופיה, שבה גדל זן השומשום המתאים; הצורך של הישראלים לפתח טכנולוגיה ומפעלי טחינה מקומיים אחרי האינתיפאדה הראשונה ב־1987, שהקשתה את זרימת הטחינה מהשטחים; הסתלקות החונטה הצבאית ששלטה באתיופיה עד ראשית שנות התשעים ופתיחת המדינה לסחר גלובלי; וגישה נוחה של ישראל לשווקים בחוץ לארץ, בעיקר בארצות הברית, שבה פועלות כבר שנים חברות ישראליות ומשווקות מזון “ישראלי” אסלי.

בנסיבות האלה, הנציגים האתיופים רואים בישראל גשר אפשרי למערב. גשר בטעם ובמרקם של טחינה.

 

זרעי שומשום זרעי שומשום צילום: עמית שעל

 

מהיילה סלאסי לשומשום

 

התחנה הבאה של אוטובוס המשלחת היא מפעל "אחלה" באזור התעשייה של כרמיאל. אחרי הסיור במפעל, שממחיש את הביטוי "אוכל מתועש", המשלחת נודדת למטבח קטן וביתי בקומת הכניסה, שמשמש מעין מטה המפעל. טכנולוגית מזון חביבה מקבלת את פנינו בחיוך ומכינה לנו חומוס טרי, שמבוסס על הרבה טחינה. זה החומוס היחיד לאורך כל הסיור שיוגש לנו טרי ולא מקופסה. והוא טעים מאוד. לפחות לי, ששמחה פשוטה אוחזת בי בכל פעם שאני פוגשת סיר חומוס מהביל.

על השולחן מונחות קופסאות סלטים שונים שהמפעל מייצר, מסלט חצילים פיקנטי עד כרוב סגול. חברי המשלחת האתיופים טועמים מעט מהשעטנז הזה של מזרח ומערב בקופסת פלסטיק. הם אומרים בנימוס שהחומוס טעים מאוד ומהנהנים לצורך הדגשה, אבל ניכר בהם שהם נהנים יותר מהתיאטרליות של ההכנה לנגד עיניהם מאשר מהטעם עצמו של הממרח בצבע בז'.

 

בהמשך היום, בכנס במלון גילגל בתל אביב, אני פוגשת את טספאי ט. היימאנוט, בן 66, המבוגר שבאנשי המשלחת. "My name is Mr. Hope" הוא מחייך אליי. טספאי (תקווה) היימאנוט נולד באקסום שבצפון המדינה, מרכזה של קיסרות אקסום הקדומה ששלטה באזור במשך כ־1,500 שנה, עד המאה העשירית. הוא גדל עם הוריו וששת אחיו בכפר עני, בבקתה עשויה עשב ועץ, וקורות חייו עד שנהפך לסוחר שומשום יכלו למלא ספרים.

 

ג'וליה זהר, אל ארז: "נכון שבארה"ב אפשר למצוא טחינות מטורקיה, לבנון, סעודיה ועיראק, אבל הטחינה של הארץ הכי טובה. הטחינה הישראלית הכי גרועה טובה יותר מכל טחינה שמייצרים במקום אחר" ג'וליה זהר, אל ארז: "נכון שבארה"ב אפשר למצוא טחינות מטורקיה, לבנון, סעודיה ועיראק, אבל הטחינה של הארץ הכי טובה. הטחינה הישראלית הכי גרועה טובה יותר מכל טחינה שמייצרים במקום אחר" צילום: עמית שעל

 

"המשפחה שלי היתה מתקדמת יחסית, אחי הבכור עזב לאדיס אבבה כדי ללמוד, וכשחזר הפציר בכולנו להשקיע בלימודים", הוא מספר. "התמזל מזלי ולמדתי משפטים בעזרת מלגה ממשלתית. ב־1974, כשסיימתי שלוש שנות לימודים, הודח הקיסר היילה סלאסי על ידי החונטה הצבאית. היינו אז צעירים, זועמים וחדורי מוטיבציה. סירבנו לחיות תחת המשטר החדש, אז יצאנו מהעיר ונהפכנו ללוחמי גרילה. רצנו עם קלשניקוב בג'ונגלים".

 

בשלב הזה של השיחה ניגש אלינו השגריר החדש של אתיופיה בישראל, טסגאי ברהא, ומחבק את היימאנוט כמנהג חבר ותיק. "כולנו היינו שם יחד, בג'ונגלים, גם השגריר, רצנו ונלחמנו במשטר. אחרי כמה שנים אני כבר לא יכולתי להמשיך להילחם וחזרתי לאדיס אבבה כעורך דין בשירות שגרירויות זרות, אבל השגריר נשאר בג'ונגל להילחם, עד שבסוף ניצחנו. זה נמשך 17 שנה, וב־1991 עלתה ממשלה חדשה, וכיום הוא שגריר ואני פוגש אותו כאן".

 

בקבוקי טחינה בראכה בסניף הול פודס. “השוק האמריקאי הפנים את הערך התזונתי של הטחינה“ בקבוקי טחינה בראכה בסניף הול פודס. “השוק האמריקאי הפנים את הערך התזונתי של הטחינה“ צילום: באדיבות בארכה

היימאנוט החל לעסוק במסחר ב־1996. "חבריי שעלו לשלטון הציעו לי לעבור לעסקים. התחלתי לייבא כלים תעשייתיים מגרמניה ומצרפת, נהפכתי לאיש עסקים מצליח, ובהמשך התחלתי לעסוק בחקלאות. כיום יש לי חווה שבה אני מגדל שומשום יחד עם שלושת ילדיי, שעובדים איתי בחברה".

נולדת בכפר עני ונהפכת לאיש עשיר.

 

"אני עדיין הולך מפעם לפעם לכפר וישן עם חבריי הישנים. בניתי שם בית ספר תיכון ואני מפציר בכולם ללכת ללמוד. גם השגריר היה בעבר כפרי עני כמוני. הוא מכיר את העם טוב מאוד והוא הולך ממקום למקום ומבקש שילכו ללמוד. הכל תלוי בחוכמה ובלימודים. כיום בכפר שגדלתי בו יש הרבה צעירים שסיימו תיכון, והם חלק מהשינוי הגדול שעוברת אתיופיה. הצמיחה הכלכלית היא בשיעור של 11% בשנה.

 

"לפני 15 שנה, בפעם הראשונה שהייתי פה, היו רק ארבעה יצואנים, ותראי כמה יש היום. אני מאושר", היימאנוט אומר בחיוך גדול. "נאבקנו לשנות את ארצנו, והצלחנו. כיום יש לנו ממשלה מתקדמת, מממשלה של העם. בזמן היילה סלאסי היתה אוניברסיטה אחת, כיום יש 32. נכון, יש עוד הרבה מה לעשות בדרך לשינוי המצב באתיופיה, העוני בהחלט קיים, אך המעמד הבינוני הולך וגדל, והצפי הוא שב־2025 נגיע לשינוי המיוחל".

 

משכם לתל אביב

 

שלושה זני שומשום גדלים באתיופיה: וולגה, קלפו והומרה. האחרון מועדף על היצרנים הישראלים בזכות טעמו האגוזי־מתקתק. מחירה של טונה הומרה הוא כ־1,000 עד 1,200 דולר, תלוי ביכולות המיקוח של הסוחרים משני הצדדים. הזן גדל בחבל Humera שבצפון־מערב אתיופיה, בסמוך לגבול עם סודן ואריתריאה. הממשלה האתיופית היתה שמחה לפתח שם אזור תעשייה שיתבסס על יזמות עסקית משותפת בין ישראלים לאתיופים. הישראלים, לפחות בשלב זה, לא ששים לעשות זאת.

 

כיום כל הטחינה המיוצרת בארץ מופקת משומשום אתיופי, כאשר יבוא צנוע יותר של שומשום מהודו משמש בעיקר תוספת לאפייה. אבל עד 1967 עוד הופקה הטחינה המקומית מזרעי שומשום בלדי שגדלו בארץ. חוסאם עבאס, השף והבעלים של מסעדת אלבאבור מאום אל־פאחם, עוד זוכר את הטעם המצוין והקריספי של השומשום בלדי, שהיה חום וגדול יותר מזה האתיופי. "כל מפעלי הטחינה היו בשכם, בארץ לא היו בכלל", מספר עבאס. "ב־1967, אחרי שישראל כבשה את הגדה, התחילו להביא טחינה משכם לארץ. עד היום מפעלי הטחינה הכי טובים, עייש וקרוואן, נמצאים שם".

 

תעשיית הטחינה הישראלית צעירה מאוד, ולדברי עבאס החלה להתפתח "רק אחרי האינתיפאדה הראשונה, ב־1987, כשנהיה קשה יותר להביא טחינה משכם. מהסיבה הזאת בתחילת שנות התשעים התחילו להקים מפעלי טחינה בארץ, וזה תפס".

 

משפחתו של עבאס מכפר כנא גידלה שומשום בעצמה עד 1976: "השתילה התחילה במרץ. הצמח לא צריך השקיה אלא רק מי גשם, וכשהוא גדל לגובה מטר צצים מהצדדים תרמילי השומשום. בהתחלה הוא ירוק, בסוף מאי הוא מתחיל להצהיב, כמו חיטה, ואז עוקרים אותו עם השורש, אוספים אותו חבילות־חבילות ומייבשים על גג הבית במשך חודש נוסף.

 

"כשהשומשום יבש לגמרי, הופכים את החבילה, מנערים, והגרגירים יורדים בקלות. חלק היינו שומרים בצנצנת בבית ומשתמשים בו לעוגות או לערבוב עם זעתר טחון, אבל את הרוב היינו אורזים בשקים של 50 קילו ומוכרים לסוחר גדול, שהיה מביא את הסחורה למפעלים בשכם". עד היום הנועזים שבין המכורים לטחינה האסלית יוצאים למצוא אותה בסמטאות ירושלים העתיקה, תחת מותגים כמו "הגמל", "הג'ירף" ו"התרנגול", כולם ממפעלי טחינה בשכם.

מגדלי שומשום חברי המשלחת האתיופית והנספח הכלכלי בישראל (משמאל) ליד מסוע במפעל אל ארז. חומוס מלהיב אותם פחות מגדלי שומשום חברי המשלחת האתיופית והנספח הכלכלי בישראל (משמאל) ליד מסוע במפעל אל ארז. חומוס מלהיב אותם פחות צילום: אלעד גרשגורן

 

בשנים האחרונות נהפכה הטחינה הגולמית ל"מאכל־העל" הישראלי.

 

"הטחינה היתה כאן לפני מאות שנים, במטבח הערבי השתמשו בה תמיד. אבל בשנים האחרונות שפים גילו שחומרי הגלם המקומיים הם הכי טובים וטעימים ויש להם ערכים תזונתיים גבוהים. תוכניות טלוויזיה מראות טחינה, כותבים עליה בעיתונים, והיא הפכה להיות להיט. כמו שפעם לא השתמשו בשמן זית וכיום אין מטבח ישראלי שאין בו בקבוק, עכשיו זה קורה לטחינה. כל זה כמובן נוסף על מספר החומוסיות שגדל, וחומוס צריך הרבה טחינה".

 

מאום אל־פאחם להומרה

 

אחת לחודשיים נוסע איברהים בשיר מאום אל־פאחם לשדות ההומרה שבאתיופיה, לפקח על גידול השומשום שלו. בשיר, מנכ"ל ובעלי רושדי תעשיות מזון, הוא יבואן השומשום הגדול בארץ ומיצרני

 

הטחינה המובילים, תחת המותג בארכה. הוא גם מי שמספק טחינה גולמית ליצרניות סלטים כמו שטראוס וצבר, וגם לבתי מלון ומסעדות. את הטחינה שלו אפשר למצוא בחומוס האגדי עלי קרוואן ביפו, ובזה של מסעדת אלבאבור.

 

"כשאני נוסע להומרה, אני חוזר 50 שנה אחורה", אומר בשיר. "זה אזור מאוד פשוט, אין שם אפילו בתי מלון. אני עובד עם היצואנים ועם הפלאחים המקומיים ומפקח על גידול השומשום, על הייבוש והסינון שלו, עד להעברתו לישראל והגעתו למפעל. בנינו שם מערך של ניפוי השומשום מאבנים, ואנחנו שם כדי לפקח על הסחורה. במשך כל 33 שנות קיום המפעל תמיד עבדנו עם שומשום אתיופי, ובעשר השנים האחרונות התחלנו לייבא בעצמנו".

 

ד"ר דג'אן ג. מסקל ד"ר דג'אן ג. מסקל צילום: אלעד גרשגורן

כמה שומשום אתה מייבא?

"להערכתי מייבאים לארץ 50 אלף טונות שומשום בשנה, ואנחנו מייבאים 40% מזה".

 

למה המחיר לטונה יקר כל כך?

"כי גידול השומשום מאוד יקר. הקציר ידני וגם האיסוף נעשה בידיים בשיטות מסורתיות. דונם מניב רק 50 קילו שומשום, כך שגם אם נזרע את כל מדינת ישראל בשומשום, זה יספיק לייצור טחינה ליממה אחת בערך. היבול מצומצם וצריך המון שטח והמון כוח אדם זול".

 

בשיר הוא מייצג מובהק של הקשרים האזוריים המורכבים והבלתי ניתנים להתרה, שהטחינה היא הייצוג הקולינרי העכשווי שלהם. ב־1984 הוא נשלח לשנתיים לשכם, כדי ללמוד את רזי הייצור, ומשם חזר למפעל המשפחתי, כדי לייצר טחינה בכמויות לישראלים בתוך הקו הירוק. במשך כ־20 שנה היתה תלמה הישראלית שותפה במפעל, עד שב־2004 קנתה משפחת רושדי את מלוא הבעלות עליו. כיום בארכה מייצר טחינה גם תחת המותג "הלאל", שמיועד לשוק הערבי והפלסטיני, ולדבריו, 30 שנה אחרי שלמד מאנשי שכם לעשות טחינה אסלית, "הפכנו להיות המותג המוביל של טחינה וחלווה גם בשכם".

 

ב־2014 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם איגוד תעשיות המזון: ערבי ישראלי שרכש ידע מיצרנים פלסטינים מסורתיים בשכם, נהפך ליבואן מוביל של חומרי גלם מאפריקה, חינך את הישראלים לטעם, והיום הוא ומותגי טחינה ישראליים נוספים שולחים זרועות לאמריקה.

 

מנצרת לניו יורק

 

"כיום היצוא לארצות הברית מהווה כ־12% ממכירות הטחינה שלנו", אומרת ג'וליה זהר, מנהלת ובעלת מפעל אל ארז. "בני יוסוף פותח מרכז לוגיסטי בניו יורק, ובהמשך אנחנו מתכננים לייצא משם לאירופה".

 

את השומשום מגדלים באתיופיה, את הטחינה המסורתית מייצרים בכל המזרח התיכון. למה האמריקאים צריכים ישראלים כמתווכים?

"נכון שבארצות הברית אפשר למצוא טחינות מטורקיה, מקסיקו, לבנון, סעודיה, עיראק, ובעבר גם מסוריה. אבל הטחינה של הארץ הכי טובה. אפילו הטחינה הישראלית הכי גרועה טובה יותר מכל טחינה שמייצרים במקום אחר".

 

איך דווקא ישראל הפכה להיות מי שמביאה את בשורת הטחינה העולמית?

"אנחנו למדנו מהשטחים. בשכם, כל כמה מטרים יש מפעל טחינה. תרבות הטחינה התחילה שם, ומשם אלינו".

 

היצוא הישראלי עדיין לא הגיע לממדים עצומים, אך הוא הולך וגדל בעקביות. לפי נתוני חברת אחוה, יצרנית הטחינה הגדולה בארץ, היא מייצאת כיום כ־1,500 טונות טחינה בשנה, מהן כ־1,000 טונות לארצות הברית וקנדה.

 

היימאנוט. "היינו צעירים, זועמים וחדורי מוטיבציה. רצנו עם קלשניקוב בג’ונגלים" היימאנוט. "היינו צעירים, זועמים וחדורי מוטיבציה. רצנו עם קלשניקוב בג’ונגלים" צילום: אלעד גרשגורן

מה גרם לאמריקאים להתלהב מטחינה?

זהר: "השוק האמריקאי התחיל להעריך אוכל בריא והפנים את הערך התזונתי של הטחינה. היא מתחילה להחליף את הג'אנק־פוד שהפך אותם לשמנים, וכיום במקום קטשופ ומיונז חלק מהאמריקאים שמים טחינה. נשאר רק להצליח ללמד את החך האמריקאי מה זו טחינה טעימה. ישראלים מאוד אניני טעם בטחינה ויודעים להבדיל באיכויות, כי אנחנו גדלים עם הטעם הזה מלידה. כאן למשל, הנשים המבוגרות יודעות לזהות כל טחינה ולהבחין בהבדלים. בארצות הברית עדיין לא יודעים.

 

"זה בדיוק כמו רוטב הסויה שהגיע לארץ בשנות השמונים. פעם לא ידעתי להבדיל בין הסוגים של הסויה, היום אני יודעת. טחינה זה טעם חדש שנחת על האמריקאים והם עוד לא מכירים אותו. הם אוכלים משהו וחושבים שזה טחינה, בלי לדעת שיש איכויות שונות. אבל לאט לאט הם ילמדו".

 

גם בשיר מבארכה תולה את ניצני הפריחה של הטחינה בטרנד המזון הבריא וב"אמריקאים שאוהבים חדשנות ומפתחים מודעות לאוכל בריא".

 

אבל למה להם טחינה מישראל דווקא?

"כי לטחינה המזרח־תיכונית יש יתרונות. הטחינה הישראלית טובה יותר מזו של המתחרים מיוון, טורקיה ומדינות ערב. אין בה חומר משמר, והשוק הישראלי המפותח מוכן לשלם תמורת איכות השומשום. זה מאפשר לנו להביא שומשום יקר ואיכותי יותר.

 

"גורם מרכזי נוסף הוא ההצלחה של מפעל סברה של שטראוס ופפסיקו. חברת סברה הצליחה לשים את החומוס על המדפים של האמריקאים וחינכה אותם להבין מה זה חומוס. זה סיפור הצלחה מסחרר שבו לקחו מאכל מזרח תיכוני אותנטי ולימדו אמריקאים לאכול אותו. אנחנו אחד הספקים האסטרטגיים של סברה, כי בלי טחינה אי אפשר להכין חומוס. עכשיו סברה פוזלת לכיוון אוסטרליה ומקסיקו, היא קנתה מפעל בהולנד, ואנחנו חלק מזה". בשיר מעריך שכיום מייצאים מישראל לארצות הברית כ־10,000 טונות של טחינה גולמית בשנה, "ואחרי ההצלחה של החומוס תגיע ההצלחה של הטחינה. דרך החומוס ילמדו להכיר את הטחינה. זה עניין של זמן עד שהיא תהיה אש בשדה קוצים".

 

לאמריקאים תהיה סבלנות להכין טחינה בעצמם?

"בארץ לכל ישראלי יש את הסוד שלו להכנת הטחינה: מה להוסיף, איך לערבב. ללמד את האמריקאים לעשות את זה יהיה משימה קשה ויקרה. לכן אנחנו למשל התחלנו לייצר טחינה מעודנת בבקבוק, ונכנסנו עם המוצר הזה לרשתות טבעוניות כמו הול פודס. אני רוצה ללמד את האמריקאים להחליף את המיונז בטחינה".

 

אם זה יצליח בקנה מידה גדול, יצרנים גדולים עשויים לדחוק אתכם.

"זה לא פשוט כל כך. לפתוח מפעל קורנפלקס, לדוגמה, אין בעיה ואפשר לקנות ידע בהרבה מקומות. בחלווה ובטחינה אי אפשר לקנות ידע. מדובר פה בידע מסורתי, מזרח תיכוני, שנשאר בבטן במשך דורות אצל המשפחות. ובכל מקרה, הסיפור של הטחינה הוא לא רק חומר הגלם והידע, אלא שילוב של טכנולוגיה, נשמה ותשוקה למאכל הזה".

 

איברהים בשיר. “אני עובד עם היצואנים האתיופים ועם הפלאחים המקומיים ומפקח על גידול השומשום שם" איברהים בשיר. “אני עובד עם היצואנים האתיופים ועם הפלאחים המקומיים ומפקח על גידול השומשום שם" צילום: גיל נחושתן

 

אדיס אבבה עמק יזרעאל

 

השומשום הוא אחד הצמחים הראשונים שהאדם תרבת למחייתו. על כל גבעול שלו פורחים במקביל כמה פרחים בעלי מראה אצילי, ורודים־לבנים, שמרכינים את ראשם מטה בצורה של מעין פעמון או שופר. התרמיל הנושא את הזרעים מוארך ודומה בצורתו לסוכרייה עטופה צלופן. כשהוא נפתח נגלים זרעי השומשום, מסודרים בסדר מופתי כספרים על מדף של ספרן קפדני.

 

השומשום עמיד מאוד בתנאי יובש, ולכן מתאים לגידול באזורים חמים. עמידותו מייתרת ריסוס בכימיקלים, כך שכל גידולי השומשום הם למעשה אורגניים. מצד אחר, התרמילים נוטים לפזר את זרעיהם ברגע שהם מתייבשים, ולכן יש לאסוף אותם בעדינות לצורך תהליך ייבוש מבוקר. לשם כך נחוצות הרבה ידיים עובדות, ואתיופיה נהנית גם משטחים נרחבים וגם מכוח עבודה שהוא עדיין זול בקנה מידה עולמי.

 

כדי לגדל שומשום נדרשים שמונה חודשים רצופים ללא גשם, והחקלאים האתיופים נוהגים לאסוף את השומשום לצרורות, להשאירם בשטח לייבוש אחרון של חודש ולהתפלל שלא ירד גשם.

 

"משמעות השם 'אדיס אבבה' היא 'פרח חדש', אומר לי ד"ר דג'אן ג. מסקל. "עכשיו אדיס אבבה מממשת את השם שניתן לה". מסקל נולד בבירת אתיופיה והשלים בה לימודי רפואה. אחר כך נסע לאזור הומרה ושימש במשך שנתיים רופא בבית חולים ממשלתי. שם פגש את מי שלימים תהיה אשתו, קירוס, בת למשפחת חקלאים שמגדלת שומשום. בתום שירותו הציבורי כרופא היא עודדה אותו לעזוב את הרפואה ולהפוך להיות יצואן שומשום. השניים עזבו לאדיס אבבה ופתחו עסק יצוא. העסק הצליח והתפתח כל כך, עד שאפילו אחיו של מסקל, שסיים לימודי פילוסופיה בארצות הברית, החליט לחזור לאדיס אבבה ולהצטרף לעסקים.

 

"אדיס היא עיר מגוונת מאוד ורב תרבותית", אומר מסקל, "וב־20 השנים האחרונות היא מתפתחת בקצב מהיר". תיאור ההתעוררות של אתיופיה מפיו מזכיר את זה של היימאנוט. "עד לפני 20 שנה המצב היה שונה מאוד", הוא אומר. "רוב האזורים באדיס אבבה היו מוכי עוני ואתיופיה כולה היתה תחת משטר דיקטטורי ומלחמה מתמשכת. החקלאות לא היתה מפותחת, מחינוך נהנתה רק האליטה, והמשטר קידם עקרונות קומוניסטיים, כך שהרעיון של כלכלה חופשית וקפיטליזם כלל לא היו מוכרים. מאז שינוי המשטר המדינה הולכת ונפתחת לשוק החופשי".

 

כיום מסקל מייצא סוגים שונים של קטניות, זרעים ותבלינים לאירופה, הודו, נסיכויות המפרץ, סעודיה וסין. לישראל הוא הגיע כדי להתחיל לייצא לפה תבלינים למען הקהילה האתיופית המקומית. "יש לי חברים שחיים בישראל, ולקירוס, אשתי, יש פה משפחה. הקהילה האתיופית בישראל מונה כיום כ־170 אלף איש, שזה שוק קטן יחסית, אבל היא יכולה להיות לנו שער כניסה לשוק הישראלי".

 

אתיופיה עשירה באוצרות טבע וידועה בזכות הקפה שלה, מכרות הזהב והעור המעובד. אוכלוסייתה מונה כ־100 מיליון תושבים - השנייה בגודלה באפריקה אחרי ניגריה - והתוצר לנפש בה נמוך, כ־1,700 דולר בלבד. עד לפני 15 שנה שיעור האנשים מתחת לקו העוני היה 40%. כיום הוא ירד אל מתחת ל־25%.

 

"הפערים מצטמצמים והמעמד הבינוני מתרחב", מסביר סולומון גבריאל, הנספח הכלכלי של שגרירות אתיופיה בישראל. "אתיופיה מתפתחת בקצב מואץ. עד לפני שש שנים המשקיעות היחידות בה היו סין, הודו וטורקיה. כיום אפשר לראות גם הרבה משקיעים מארצות הברית ומאירופה. זה קורה בזכות ממשלה ומוסדות מדינה יציבים, כשהמיקום שלה בקרן אפריקה מאפשר קשר ישיר עם כל חלקי העולם".

 

נחזור להתחלה, לסיור שיזם איגוד היצואנים האתיופים בישראל. המטרה היא הרחבת קשרי המסחר, ואל הכנס הוזמנו לא מעט יבואנים ישראלים, אך הגיעו רק מעטים מהם. נראה שעדיין קיימת חשדנות הדדית בין הצדדים, שכל אחד מהם מאשים את האחר באי־עמידה בהסכמים. יבואנים ישראלים טוענים שלא פעם חתמו על הסכם יבוא שומשום, אך הסחורה לא הגיעה מעולם והסוחרים נעלמו. בצד האתיופי טוענים שבגלל תנודתיות מחיר השומשום, במקרים רבים הסחורה מגיעה לנמל בישראל אך היבואנים הישראלים לא מוכנים לאסוף אותה מכיוון שהם יכולים להשיג שומשום במחיר זול יותר, ולכן נגרמים לאתיופים הפסדים. המצב מוכר לאיגוד היצואנים ולשגרירות אתיופיה ובימים אלו הם מגבשים מסמך שיחייב את שני הצדדים לכיבוד ההסכמים. אחרי שזה יקרה, אוטופיית הטחינה תוכל באמת להמריא.

בטל שלח
    לכל התגובות