"האישה בזהב" עמדה לנגד עיניו של המחוזי בארה"ב

בין הסרטים שהוצגו בערב יום השואה היה "האישה בזהב", שמתאר את מאבקה המשפטי של מריה אלטמן, אישה אמריקאית ניצולת שואה, נגד ממשלת אוסטריה להשיב לה דיוקן משפחתי יקר ערך שצייר גדול ציירי אוסטריה גוסטב קלימט. השאלה היתה אם ניתן מארצות הברית לתבוע את ממשלת אוסטריה.

פסק הדין בתיק זה צוטט בפסק דין חדש של בית המשפט המחוזי של מחוז קולומביה בארצות הברית: "אין סיבה נראית לעין להעדיף באופן סיסטמטי את בתי המשפט של המדינה הנתבעת". גם פסק דין זה עסק בתביעה של ניצולי שואה להחזיר לידיהם אמנות יקרת ערך שנלקחה מהם על ידי המשטר הנאצי, אלא שהפעם התווספה גם נקודה ישראלית: את התובעים ייצגו עורכי הדין ניקולס או'דונל, קייטלין פאהיי וקלארק פרימן מהשלוחה האמריקאית של פירמת עורכי הדין הבינלאומית ZAG/S&W זיסמן אהרוני גייר.

בפסק דין זה נקבע, בהמשך לסיפור "האישה בזהב", שיתאפשר לנהל בארצות הברית תביעה נגד ממשלת גרמניה ונגד "קרן התרבות של פרוסיה" בטענה שהן מחזיקות שלא כדין באוסף Guelph Treasure, הנחשב לאוסף האמנות הכנסייתית החשוב ביותר בגרמניה. לטענת התובעים, הנאצים רכשו את האוסף מבעליו היהודים תחת כפייה.

ראשית הפרשה ב־1929. הדוכס הגרמני ארנסט אוגוסט פון בראונשווייג לינבורג נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ למכור את אוסף האמנות שהיה שייך למשפחתו מאז 1671. האוסף — שכלל 82 יצירות אמנות נוצריות מימי הביניים וכלל ציורים, אבנים יקרות וכלי קודש — נרכש על ידי ארבעה סוחרי אמנות יהודים מפרנקפורט בתמורה ל־7.5 מיליון רייכסמארק. הרוכשים ביקשו למכור את האוסף, אולם בעקבות "השפל הגדול" שפקד את ארצות הברית, הם הצליחו למכור רק מחצית ממנו תמורת 2.5 מיליון רייכסמארק. היתר הועבר לאמסטרדם, שאליה נמלטו ב־1934 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

עו"ד שמואל זיסמן. משרדו ייצג את התובעים צילום: בועז אופנהיים

סגנו של היטלר, הרמן גרינג, שהיה בעצמו סוחר אמנות גנובה, ניסה לכפות על היורשים היהודים למכור את האוסף במחיר הפסד, וב־1935 רכש הבנק של דרזדן את האוסף מבעליו היהודים בשמה של ממשלת פרוסיה, שבראשה עמד גרינג. המחיר ששולם עבורו היה 4.25 מיליון רייכסמארק. היום מחזיקה באוסף היורשת של פרוסיה, קרן התרבות הפרוסית, שפועלת בגרמניה ומנוהלת על ידי ממשלת גרמניה.

ב־2008 פנו היורשים לקרן ודרשו לקבל את האוסף, בטענה שמכירתו לנאצים היתה בלתי חוקית, בתנאי כפייה. הקרן דנה בדרישת היורשים ודחתה את תביעתם בטענה שמחיר הקנייה היה סביר בנסיבות המשבר הכלכלי העולמי. היורשים לא אמרו נואש, והגישו בארצות הברית תביעה נגד ממשלת גרמניה והקרן התרבות הפרוסית, בהתבסס על Foreign Sovereign Immunities Act, המתיר לנהל תביעות בארצות הברית נגד ממשלות זרות כשהתביעה עוסקת ב"זכויות בנכסים".

בית המשפט קיבל את טענות התובעים וקבע כי היורשים ג'ד ליבר, אלן פיליפ וג'רלד סטיבל יוכלו להמשיך ולהתדיין בבית המשפט הפדרלי בארצות הברית למען החזרת רכושם, וכי על ממשלת גרמניה והקרן להשיב לטענותיהם לגופן.