• תפריט
מוסף 16.03.2017
האדר מוסף שבועי 16.3.17

איך לנטרל חומר נפץ באמצעות פצצות

בן לקצין בצבא, נער אנורקטי, סטודנטית טרנסג'נדרית, אמן סריגה שמחבר שואה ופורנו, הזוכה הטרי של פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל אביב, הגילום המובהק של מרידת האמנות במציאות הנוכחית. מניפת הזהויות של גיל יפמן היא מראה מסעירה של החברה הישראלית, שאת אבני היסוד שלה הוא מתעקש לפרק שוב ושוב, בחייו וביצירתו. ראיון ראשון, וקשה להוריד ממנו את העיניים

דנה גילרמן 08:0518.03.17

"תרשמי שנולדתי בסְפָר, בפרברים הירוקים והמזוהמים של מדינת ישראל", אומר גיל יפמן בתשובה לשאלתי היכן נולד. שנתיים עברו מאז התערוכה במכללת ספיר שהציגה את עבודת הווידיאו "היה ערב קיץ", שבה יפמן נראה כורך לגופו טלית ותפילין כבגדים תחתונים. הוא עדיין חווה כטראומה את הסערה הציבורית שעוררה העבודה ומסע הזעם וההפחדה נגדו - איומים ישירים על חייו וקריאות בפייסבוק "לשרוף אותו בעודו בחיים" - והזהירות שהוא נוקט אינה מחשש לו עצמו, אלא להוריו. "אני נדרש לנהוג בחוכמה ובהתחשבות, וזה לא נובע מפחד", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בראיון הראשון שלו אי פעם, מסביר מדוע הוא מסרב לומר היכן גדל והיכן חיים הוריו. "אנשים איימו לרצוח אותי בעקבות העבודה הזאת, לסרס, לשרוף אותי חי. הציעו כסף למי שייתן את הכתובת שלי. נהפכתי למבוקש, הוציאו עליי חוזה".

 

אז איך אתה חי ושלם מולי?

"החיים הם נס".

 

גיא האריגה

 

יפמן (37) עוסק בכל מה שמוגדר טאבו בחברה, בעיקר הישראלית. העבודות שלו - אובייקטים, ציורים, וידיאו, מיצבים והדפסים - צבעוניות, נועזות ומלאות הומור, ומשלבות יהדות, שואה, מין, פורנוגרפיה ומוות. הוא סורג אובייקטים גדולים שבהם מככבים איברי מין נשיים וגבריים, צלבי קרס, טלאים צהובים ועוד ועוד. הסריגה, הוא אומר, "נדמית לי ככתיבה, חוט הצמר נמשל לחוט המחשבה". החומריות והצבעוניות של הסריגים הרכים והמזמינים, כמעט אמהיים, יוצרות פיתוי בלתי רגיל שמגלה תכנים קשים, והשימוש בצמר מטעין את התכנים האלה בממד נוסף, אפילו בין־דורי (ממשחקי צמר בילדות עד סריגה בבגרות).

 

יפמן בסטודיו שלו בתל אביב. "מגיל צעיר השלמתי עם כך שאני חייזר" יפמן בסטודיו שלו בתל אביב. "מגיל צעיר השלמתי עם כך שאני חייזר" צילום: תומי הרפז

 

לפני כשלוש שנים, למשל, הקים בגרמניה חנות מזכרות שבה מכר, בין השאר, פאזלים של בירקנאו בצבעי הגאווה וסבונים עם צלבי קרס שמכילים חלקי ציפורניים ושערות. לאחרונה הציג בסדנת ההדפס בירושלים לוחות שנה פורנוגרפיים שבהם מככבות סוהרות נאציות בעירום. לפני כשנתיים הציג במוזיאון הרצליה את המיצב "רקמה אנושית", שכלל אריג עם טקסטורה שנוצרה מדימויים של קברי אחים משוכפלים, ובעצם יצר "גיא אריגה", כהגדרתו כעת. לצדו הציג עבודת וידיאו עם הכפלות אינסופיות ומהפנטות של אותם דימויים קשים. העבודה, שנקנתה בידי מוזיאון תל אביב, תוצג בחודש הבא בביתן הלנה רובינשטיין.

 

ולא רק שואה, כאמור. בעבודה "טומטום", שהציג במוזיאון פתח תקווה ב־2013, יפמן סרג מעין מובייל ענקי של שדיים נוטפים, כיפות דמויות עיניים, ידיים מדממות ואיברי מין זכריים, ובחלק מהזמן גם לבש אותו על פלג גופו העליון ואנשים הוזמנו להכניס לתוכו ידיים. "המושג 'טומטום' משמש בהלכה תיאור לאינטרסקס, אדם שאיברי הרבייה שלו לא ברורים", מסביר יפמן, "וכמו בדיני טומאה הטומטום חייב להכריז על עצמו טמא וסובל מאפליות חברתיות. יש פרשנויות שלפיהן אברהם ושרה היו כנראה גם טומטומים, ורק אחרי שגילו את איברי הרבייה שלהם הם הצליחו להביא ילדים". העבודה הוצגה מאחורי קירות ובליווי אזהרה והגבלת גיל, ובכל זאת ילדים לא הפסיקו להסתובב סביבה, לגעת. בהמשך היא נדדה לחנות המפוארת של לואי ויטון בפריז, וזכתה לביקורות מצוינות.

 

הטשטוש הזה מאפיין את כל עבודתו וכל הווייתו של יפמן. לא רק חיבור של במות שונות מאוד וקהלים מגוונים, לא רק התכה של שלל תכנים; גם טשטוש של זהותו כאמן, בשיתופי פעולה עם אחרים, וטשטוש הגוף, וטשטוש מגדרי. עוד נגיע לכל אלה.

 

יפמן עם האמן דב אור נר כהיטלר, בווידיאו "בד רנרוא ופנלופה", בין אתרים בקיבוץ  יד מרדכי. "למסמס את אמות המידה, ואז לסדר את הדברים מחדש" יפמן עם האמן דב אור נר כהיטלר, בווידיאו "בד רנרוא ופנלופה", בין אתרים בקיבוץ יד מרדכי. "למסמס את אמות המידה, ואז לסדר את הדברים מחדש"

 

בשנה שעברה הציג יפמן בסדנה לאמנות ברמת אליהו שבראשון לציון את התערוכה "חזון העצמות הרטובות", שיצר עם תלמידי תיכון. "במקרה של חזון העצמות היבשות, אלוהים האב, שבעיניי נכשל, מחיה את אותן עצמות יבשות ומחזיר את עם ישראל האבוד אל מכורתו", הוא אומר. "במיצב הזה אמא אדמה מביאה אלטרנטיבה טבעית יותר על ידי הפיכת רעל לתרופה, וגם אנחנו יצרנו תהליך של הבראה: לקחנו אלפי שקיות זבל וקניות שגורמות לנזק בלתי הפיך וסרגנו מהן עצמות". התערוכה היתה פיילוט למיצב ענקי במרכז לאמנות באאומורי, יפן, שם סרג יפמן עם נשים יפניות.

 

בשיתוף פעולה אחר, בתערוכה שהציג בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי, יפמן עבד עם האמן הוותיק דב אור נר, המנטור שלו. השניים יצרו סרט וידיאו שבו אור נר מגלם את היטלר ויפמן מגלם אשה שחורה בעלת כובע שסרוג כשן זהב ונראה כווגינה, והם מהלכים שלובי ידיים, כמו רוחות רפאים, בין אתרים בקיבוץ המארח: אנדרטת מרדכי אנילביץ', גני הילדים הממוגנים, מוזיאון השואה והתקומה, בית הקברות הצבאי. כך, שוב ושוב, בכל עבודה ובחייו בכלל, יפמן מפרק מיתוסים מכוננים, חותר תחת היסודות שמגדירים את הישראלים, שמגדירים גברים ומגדירים נשים.

 

רדיקל חופשי

 

לא כל החומרים שלו קשים כל כך, ובכל זאת היה מפתיע לשמוע על זכייתו בפרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב ל־2017, אחד החשובים כיום בסצינת האמנות הישראלית, שמסמן יוצרים בולטים ומבטיח להם תערוכה מקיפה במוזיאון. ההודעה על הזכייה התפרסמה בשבוע שעבר, הפרס ניתן אתמול (רביעי), והתערוכה של יפמן תיפתח בשנה הבאה. אני מציעה לראות בבחירה הזאת נקיטת עמדה של מוסד תרבותי נגד חברה מתלהמת וממשלה שיוצאת נגד חופש הדיבור, ויפמן נוטה להסכים. "זה כל כך לא מובן מאליו, הזכייה הזאת", הוא אומר. "בעיקר מכיוון שכשהגשתי את הבקשה לפרס הכנסתי פנימה את כל צלבי הקרס והתפילין המשופשפים והצוערות הנאציות והפורנו. החלטתי שאני לא מסנן כלום. אני לא עובד עם גלריה בארץ שתלחשש למישהו במי לבחור, ואין לי אספן מסוים שיש לו כוח במוזיאון. אני באמת באמת סוג של רדיקל חופשי". וההגדרה הזאת שלו את עצמו קולעת למדי.

 

"פאזל אושוויץ בירקנאו", שנמכר בגרמניה. "עשיתי חנות מזכרות שואה, ואנשים קנו" "פאזל אושוויץ בירקנאו", שנמכר בגרמניה. "עשיתי חנות מזכרות שואה, ואנשים קנו"

 

אביו של יפמן היה קצין בצה"ל, אמו היתה אחות. כל ילדיהם אמנים — גיל הוא הצעיר, אחרי רונה, אמנית פלסטית שחיה בניו יורק, ועומר, קולנוען — וכולם עוסקים ביצירתם בטשטוש גבולות, מגדר, מיניות. אבל גיל לקח את זה הכי רחוק. "מגיל צעיר השלמתי עם כך שאני חייזר באיזשהו מקום, דבר שהיה לא קל בעיקר מהסיבה שגדלתי במקום קטן. מגיל צעיר שאלות של מין ומגדר עלו וקיבלו ביטוי מאוד חזק בצורה של אנורקסיה, כביטוי לחוסר הלימה, לדיספוריה מגדרית מה שנקרא. במרכאות כפולות איכשהו זה 'עזר' לי לשלוט בגוף ולעצור את הגדילה וגם להיבדל חברתית, לא לקחת איזשהו תפקיד".

 

זה בעצם להעלים את הגוף.

"כן, זה להחליש אותו ממש. הייתי מאוד פיזי, עסקתי המון בספורט, אבל הייתי עסוק בלספור קלוריות. אגב, מאז אני שונא לספור, אפילו בסריגה אני פשוט לא מסוגל לספור".

 

האנורקסיה שלו, שהחלה בכיתה ט', אובחנה כשהיה בן 16, והוא היה במעין אשפוז ביתי בהשגחתה של אמו. "היא טיפלה בי ואני שמח שמאוחר יותר יכולתי לעזור לה עם ההתמודדות שלה עם הטרנסג'נדריות שלי, כי זה דור שמסרב ללכת לטיפול או לקבל עזרה מבחוץ", הוא אומר. המוטיבציה שלו להתמודד עם האנורקסיה נבעה מההבנה שכדי לקחת הורמונים ולעשות את השינוי הוא צריך להיות בריא. הוא אפילו ניסה להתגייס לצבא: "הפסיכולוג שלי צייד אותי במכתב המלצה שמעיד שאני בן אדם מוכשר מאוד, ושבסך הכל אני מעוניין שיפנו אליי בלשון נקבה, ושבאופן הדרגתי אני אקח הורמונים. אני חושב שזה טיפול מאוד מינורי לעומת מצבים אחרים כמו סוכרת למשל, זה הרבה פחות מיינטננס, אבל צה"ל סירב ובתוך שנייה מצאתי את עצמי מחוץ לצבא עם פרופיל 45 על סעיף בריאותי. אחר כך, כשהצטרפתי לקבוצת תמיכה של טרנסג'נדרס, כבר הבנתי איך מתגייסים לצבא: פשוט לא אומרים להם כלום, ואז מתחילים את התהליך בתוך הצבא. אחרי שנכנסים הם כבר לא יכולים להוציא אותך".

 

אחת היצירות של האמן גיל יפמן - שמיכה לתינוק צלב קרס אחת היצירות של האמן גיל יפמן - שמיכה לתינוק צלב קרס

 

מרכז הסברה בשמלה

 

את ההורמונים התחיל לקחת בבצלאל, ובסיום לימודיו היה נראה שהוא בסופו של התהליך. אני זוכרת את יפמן אז: בחורה יפה, שהציגה סדרה של ציורי דיוקנאות עצמיים ותצלומים המתעדים את השינוי הגופני שלה. ב־2002 השינוי הזה עמד גם במרכז תערוכה משותפת עם האחות רונה במוזיאון הרצליה: תיעוד מרתק, אמיץ ובועט של תהליך ההתבגרות שכל המשפחה נאלצה לעבור. באחת העבודות הזכורות, שתיהן נשענות עירומות על עץ ונראות כתאומות.

 

אז מה קרה אחר כך? עשית ריוויינד?

"זו בפירוש ההגדרה הכי לא מתאימה, כי אני לא רואה התפתחות כרצף לינארי, בטח ובטח שלא על ציר מגדרי, שכולל כל כך הרבה גוונים. למעשה מספר המגדרים כמספר האנשים, הווריאציות כל הזמן משתכללות".

 

ובכל זאת לקחת הורמונים, עברת תהליך, והפסקת.

"כן, כי האמנתי באמת ובתמים שנולדתי למגדר ולמין הלא נכונים. זה מסע לגילוי עצמי, וככל שהתקדמתי לכיוון הנשי וחייתי בתור אשה 24/7 יכולתי גם להכיל יותר. למשל איבר מין זכרי אצל אשה הוא לא אותו איבר מין זכרי כמו אצל גבר. אוקיי, זה פאלוס, אבל פתאום הוא נראה לי כמו משהו אחר. הכל מוזר, הכל זר".

 

סבונים אורגניים (סבונאצים). "סבון שמציע ניקוי עמוק יותר, לא רק של הגוף אלא גם של המצפון" סבונים אורגניים (סבונאצים). "סבון שמציע ניקוי עמוק יותר, לא רק של הגוף אלא גם של המצפון"

 

החצי־חצי הזה נתפס בדרך כלל כשלב בתהליך.

"כן, אבל הוא גם יכול להיות הנקודה המוגמרת, נקודה שלמה. למה לא? אם אפשר גם וגם למה להסתפק באו/או?".

 

ובחרת בסופו של דבר לחיות כגבר.

"אני לא חושב שבחרתי. אני חושב שבמידה מסוימת בחרתי לא לבחור. נגיד בחרתי להפסיק את הטיפול ההורמונלי כי לא רציתי לסמוך על תרופות שמופקות משתן של סוסות, וזה פחות היה לי הכרחי. יש אנשים שצריכים את זה, הם חייבים את ההלימה הזאת בין המין למגדר, זה מה שמאשר אותם, חברתית, אישית, זה נותן להם שקט וזה בסדר. בחברה המערבית, שזקוקה לחלוקה מאוד ברורה, בינארית, קשה להתנהל עם נראות אמביוולנטית כזו או אחרת כי אנחנו נדרשים להגדיר את עצמנו, וגם העברית היא סקסמניאקית כמו שאמרה יונה וולך, ואנחנו עדים למכבש הזה שפשוט מונע מהיצירתיות שלנו לנבוע ולפרוץ ומעביר אותנו מכלא גברים לכלא נשים, גורם לנו להבין שאנחנו צריכים להסתפק במועט, כי זה מה יש ויהיה בסדר וכל זה.

 

"טרנסג'נדרים בישראל ובכלל בעולם מניפים את הלפיד, הם בשר התותחים של כל הקהילה הגאה ושל האנושות כולה. הם פורצים קדימה, מאירים את הדרך, בזכותם אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו זכר או נקבה בדרכון ובתעודת זהות. הנראות הזאת היא חשובה ואני גם חוטא לדבר הזה. אין לי את תעצומות הנפש כמו שהיו לי אז, וואללה, לשים שמלה ולצאת לרחוב ולהיות מרכז ההסברה לכמה זמן. אולי בגופי ועל בשרי קצת תש כוחי מלהיות נייר הלקמוס החברתי הזה, אבל בתוך המרחב שלי, החדר משלי הזה, הסטודיו משלי הזה, העולם הפנימי שלי לא חדל להיות כאוטי ומבולבל במובן הכי טוב של המילה. שייכות באה מבפנים החוצה, לא הפוך. כן, אוקיי, אז זה מעטים מול רבים. גם בתרבות. זה לא אומר שהם לא צודקים".

 

יפמן בימיו כטרנסית מתוך עבודה של אחותו רונה יפמן יפמן בימיו כטרנסית מתוך עבודה של אחותו רונה יפמן צילום: רונה יפמן

 

איך אתה מגדיר את עצמך כיום?

"נראה לי מולטי, אם אפשר לקרוא לזה כך. מולטי מגדרי, מולטי מיני".

 

איך לגעת במי ששונא אותי

 

יפמן אמנם התעייף מללבוש שמלה ולתפקד כמרכז ההסברה, אך לא התעייף, כאמור, מלקרוא תיגר, כמו באותה עבודה שבה עטה תפילין וטלית על גופו העירום. "בתקופה שבה יצרתי אותה, ב־2006, ניסיתי קצת לברוח מהאמנות והתחלתי ללמוד תדמיתנות ברוממה, בקורס של משרד העבודה", הוא מספר. "ליד המקום שבו למדתי היה בית ספר דתי והתלמידים ממש רדפו אותי על היותי הומוסקסואל. בחודשים שלפני גם התרחשו מצעד הבהמות (נגד קהילת הלהט"ב) והדקירה הראשונה של ישי שליסל (שתקף משתתפים במצעד הגאווה בירושלים). הייתי בכל האירועים האלה, והעבודה הזאת נוצרה כתגובה להם. הכנתי תלבושת של קדשה מקרטון ונייר ביצוע שנראים כתשמישי קדושה, ונשענתי על הטקסט 'היה ערב הקיץ' של ביאליק, נכס צאן ברזל כזה, ערש תרבות, שיר מאוד ארסי ואירוני שלמדתי לבגרות וראיתי אותו קורם עור וגידים יום יום בירושלים.

 

"זה בעצם שיר שמבקר את צביעותה של החברה החרדית בזמנו של ביאליק, ומאוד רלבנטי גם להיום. איך האדם המאמין יוצא במאווייו הגדולים לחטאיו הקטנים, מחכה לצאת השבת כדי לרעות עם זונות. הכוכבים נהפכים לסרסורים בגנים הציבוריים, וכל הדבר הזה מתגלגל בחזרה הביתה ומכתים את הבית. כל מה שניסיתי לעשות זה להוריד את קדושתם של אותם חפצים שמקודשים יותר מחיים של אנשים, שנחשבים בזויים ובעצם לא ראויים. הזעזוע הזה בדיוק אמור לייצר הרמוניה וחשיבה מחודשת, גבוהה יותר ונגישה יותר".

 

יפמן בתוך העבודה "טומטום". "אברהם ושרה היו כנראה גם טומטומים, ורק אחרי שגילו את איברי הרבייה שלהם הם הצליחו להביא ילדים" יפמן בתוך העבודה "טומטום". "אברהם ושרה היו כנראה גם טומטומים, ורק אחרי שגילו את איברי הרבייה שלהם הם הצליחו להביא ילדים"

 

ברור לך שכל דבר שנוגע לשילוב בין תפילין לגוף עירום הוא חומר נפץ.

"נכון, אבל באיזשהו אופן לא היתה לי ברירה, הייתי חייב לעשות את העבודה הזאת, זה היה צו השעה מבחינתי. אני בפירוש לא עושה פרובוקציה לשם פרובוקציה. בכל התנגשות יש פוטנציאל, בכל משבר יש הזדמנות לדיבור מחודש. אני רועה בכל מיני שדות, שוב, זה חלק גם מהאופי שלי כאמן, קשה לי עם הגבלות ומגדרים וגבולות וגדרות, ובעצם אני קורא תיגר על כל אלה ולא מפריד את האמנות בתור איזו בועה אסקפיסטית של המציאות הישראלית, אפילו להפך. זה מרחב ביטוי מאוד חופשי שדווקא מעודד דיאלוג, עם כל הפרובוקציות שהוא כביכול מייצר. אני אומר פרובוקציות כביכול, כי מה שאולי פרובוקטיבי לאדם אחד לא פרובוקטיבי מבחינת מישהו אחר. בסך הכל נקודות המבט הן שונות, אז באמת הכל עניין של לבוא בדיאלוג, שזה לא עניין פשוט. יותר קל לרדוף מישהו מאשר לדבר איתו".

 

אתה בעצם משתמש באמנות ככלי פוליטי.

"נכון, לעתים אני משתמש באמנות גם ככלי פוליטי ומשתדל להימנע מפופוליזם ופרובוקציות ריקות. אבל מאוד מאוד נבהלתי מהתגובות לעבודות שלי, וכמה שידעתי שמדובר בבערות לא יכולתי להזדהות כל כך עם האלימות שהיתה בתגובות האלה. אבל הן גם הביאו אותי למקום שבו כן חשוב לי לצאת אל קהל אחר. ניסיתי לדמיין איזה סוג של עבודה אני יכול אולי לייצר שתלהיב את אותם אנשים שכל כך שונאים את העבודה שלי, ואני מחפש דרכים לעשות את זה. אני מאוד מקווה שיום אחד אגע בציפור נפשם".

 

כשאווה בראון מאשימה גברים

 

דווקא התערוכה בסדנת ההדפס בירושלים, זו עם לוחות השנה של הנאציות בתנוחות "מפתות", עברה בשקט מפתיע. אולי לא הזדמן אליה העיתונאי שיצית את האש, ואולי החברה הישראלית התבגרה ביחסה לשואה, פיתחה סובלנות גם לשפה הביקורתית של הדור הזה, "השלישי", שגדל על הטקסים הממלכתיים אבל אינו מתייחס לשואה בחרדת קודש, או רק בחרדה מפני מה שעלול לקרות.

 

חלק מאחת היצירות ב"סידור עבודה", לוח שנה פורנוגרפי בכיכובן של נאציות. "לשים את המפגעות בתור קורבנות זה לומר: השיטה אשמה, לא האינדיבידואלים" חלק מאחת היצירות ב"סידור עבודה", לוח שנה פורנוגרפי בכיכובן של נאציות. "לשים את המפגעות בתור קורבנות זה לומר: השיטה אשמה, לא האינדיבידואלים"

 

אל השואה הגיע יפמן "בדלת האחורית", כפי שהוא מגדיר זאת, דרך חברו האמן יריב ספיבק, שהביא לו את הצמר שנותר אחרי שאמו נפטרה. "היה שם צמר צהוב שממנו התחלתי פתאום לסרוג טלאי צהוב, ונורא נבהלתי מזה, אמרתי אוי ואבוי מה אני עושה, הכי לא בא לי שואה וזו כזו קלישאה ולמה להיכנס לנישה הזאת בכלל ומה זה הפאתוס הזה וכו'. במקביל עלה גם סיפור נוסף שקשור לאבא של ספיבק, ניצול שואה שקיבל פיצויים כנפגע רדיפות של הנאצים: בפורים 1996 הוא היה בדיזנגוף סנטר בזמן הפיגוע, ראה את כל הזוועות מתרחשות לנגד עיניו, ניגש למשרד הפנים בבקשה לקבלת פיצויים לנפגעי טרור שהם הציעו ונתקל בסירוב. הם אמרו לו: תקשיב, אתה כבר מקבל פיצויים, אתה צריך לבחור או שואה או טרור, אתה לא יכול גם וגם. וזה בדיוק חיזק לי את הקשר בין ניצוֹל לניצוּל והתחלתי לסרוג שמיכה לתינוק שעשויה מצלבי קרס בצבעי כחול־לבן. אבל הרגשתי שדווקא להישאר בכחול־לבן זה לא פייר וזה חד־ממדי, עם כל הכבוד לציונות למה רק הם, אז פתחתי את הפלטה לכל הצבעים וזה פתאום נהפך למין שמיכה צבעונית כזאת, בכל צבעי הקשת, שבעצם מכסה על משהו יותר אפל. כך בעצם נולד חדר תינוקות שעבר מטמורפוזה מושגית ופורמלית ומתייחס לקשרים החבויים שבין שואה, ינקות, מיניות, כלכלה, ניצוּל ומוות".

 

הקשר שבין מיניות, כלכלה ומוות עמד גם במרכז תערוכת לוחות השנה, שנוצרה בשיתוף פעולה עם הארגון האמריקאי "זכרו את הנשים", שהקימו חוקרות שואה כדי להעמיק ולהרחיב את הידע וההבנה בכל הנוגע לקשר בין מגדר לשואה. "הן עזרו לי מאוד במחקר לתערוכה, היו מין מדריכות רוחניות ושימשו גם איזון מצפוני", הוא אומר. "זה מאוד חשוב עם נראות כמו שלי: זכר, לבן, ישראלי, שמייצר לוח שנה של נשים פתייניות סטייל 'פיראלי'". גם את הסופר וניצול השואה ק. צטניק, הוא מציין בהקשר זה, חוזר אל המפגש איתו בתיכון כחוויה מכוננת ואל ספרו "בית הבובות", המגולל את סיפורה של דניאלה, אחותו של ק. צטניק, שנלקחה לבית הבושת באושוויץ. "זה היה רק אחד מתוך מערכת שלמה של בתי בושת שהוצעו כבונוסים לעובדים מצטיינים במפעלי תעשייה מחוץ למחנות. כלומר המין והכלכלה והמוות כבר שזורים זה בזה".

 

פני הנשים שהולבשו על גופות עירומים נלקחו מתיעוד של נאציות אחרי המלחמה, לפני משפט, ולצדן פניהן של אווה בראון ומגדה גבלס. "ההבעה שלהן חודרנית וחמורה, וכך ממקום של נאשמות הן נהפכו למאשימות את המציצן, הגברי, הנצלן".

 

למה יצרת את ההיפוך הזה עם נשים שהן אכן אשמות?

"גם הן קורבנות. כולם. שוב, לשים את המפגעות בתור קורבנות זה בעצם לומר: השיטה אשמה, לא האינדיבידואלים. האחריות חלה על כולנו. אני לוקח דברים מנוגדים, את המקרבנים אני הופך לקורבנות, וזה מייצר איזשהו דיסוננס, התנגשות חזיתית שמתחילה למסמס את הערכים ואת אמות המידה המסורתיות, ואז מתחילים לסדר את הדברים שוב ולהסתכל עליהם מחדש".

 

איך ארגון "זכרו את הנשים" הגיב למוצר הסופי?

"הראיתי להן את זה תוך כדי עבודה. היה להן קשה, הן בפירוש אמרו שזו לא עבודה קלה, אבל הן היו שמחות וגאות בה".

 

הן קיבלו עותק?

"הן לא ביקשו".

 

העבודה על לוח השנה נמשכה שלוש שנים, שבהן יפמן (שגר בתל אביב עם בן זוגו) שהה פעמיים ברזידנסי, מלגת שהות לאמן, בגרמניה. באחת התקופות האלה, בהאנובר ב־2014, הוא גר ועבד בחלל שהיה בעבר חדר מתים בבית חולים יהודי שאליו נאספו וממנו גם נשלחו יהודים למחנות. "הפכו את בית החולים היהודי למין דירות מפונפנות כאלה, והרגשתי נוח עם הקונטקסט ההזוי הזה. בהתחלה היה לי רעיון להכניס מלא מכונות כביסה ומייבשים ולהזמין את כל תושבי השכונה לעשות אצלי כביסה, אבל זה היה קצת טו מאץ' והחלטתי בסוף לעשות חנות מזכרות שואה, כי זה התאים לאווירת הכריסמס. ואנשים קנו".

 

את הסבונים עם צלב הקרס, הציפורניים והשערות הציג לאחרונה גם בגלריה רונלד פלדמן שמייצגת אותו בניו יורק, וקצר שבחים. בארץ עוד לא נמצא מקום שיציג אותם.

 

אתה לא חושב שיש דברים שלא צריך להציג במקומות מסוימים כי הפרשנות שלהם עלולה להיות בעייתית?

"קשה לי לקבוע את זה. במקרה הזה מדובר בבית מתים יהודי שהוסב למעין 'ממוריאל' בשיתוף פעולה גרמני־ישראלי, זה כל כך מתבקש. ורציתי לקחת את הסמלים שמייצגים כל כך הרבה ולהחזיר אותם קצת למקור האבוד שלהם. גם צלב הקרס וגם המגן דוד, עם כל הכבוד, נולדו מאותה משפחה של סמלים דתיים בהודו. אבל זה נכון שאני לוקח סיכון, אני לא עושה דברים פשוטים".

 

אבל צלב הקרס שלך מוטבע בסבון שיש בו שערות וציפורניים.

"יש פה העניין של לקחת צלב קרס וכאיזשהו אקט ילדותי להפוך אותו לסבון, לקחת את החומר נפץ הזה ולנטרל אותו על ידי סוג של נקמה רפלקסיבית. אבל בעודי עושה את זה בגרמניה פתאום המילה 'סבון' צפה באחורי ראשי, הקול של ההורים שלי שאומר לי 'אל תהיה סבון' בלי שאני בכלל מבין למה הם מתכוונים, מה הם רוצים להגיד, ורק אז ירד לי האסימון והבנתי שזה בא ממילת הגנאי שבה כינו הצברים את שארית הפליטה, וזה נהיה סבון שמיועד לשימוש גם שם וגם פה ובעצם מציע ניקוי עמוק יותר, לא רק של הגוף אלא גם של המצפון".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x