• תפריט
מוסף 15.12.2016
האדר מוסף שבועי 15.12.16

להחיות את ים המוות

הארגון הישראלי־ירדני-פלסטיני אקופיס רוצה לשנות את התוכנית ההיסטורית של תעלת הימים הישנה ולהחליף אותה ברעיון פשוט, אך מהפכני: להפוך את המוביל הארצי על פיו ולהזרים מים מותפלים מהים התיכון לכנרת, וממנה לנהר הירדן ולים המלח ההולך ומתייבש. הממשלה הירדנית כבר נתנה אור ירוק לשיקום הירדן הדרומי. עכשיו נותר רק לשכנע את הישראלים להפוך את המוביל הארצי

ארי ליבסקר 11:1517.12.16

תחנה ראשונה

מערב ים המלח

 

30 שחייני אקסטרים מרחבי העולם מזנקים למים המלוחים וגורמים לצליחת הכנרת להיראות כמו משחק ילדים. על פניהם מסיכות ענק, שכמו נלקחו מסרט אסטרונאוטים דל תקציב, והיו חיוניות לאתגר. טיפת מים אחת שהיתה חודרת לתוך עיניהם היתה יכולה לגרום לצריבה מסוכנת, ובליעת המים היתה עלולה להביא למחנק ולסכנת מוות. בכל כמה דקות השחיינים נעצרים כדי לשתות מים ולהרטיב את פניהם מחשש להתייבשות. אבל המאמץ השתלם. הם הצליחו לעשות את מה שאיש לפניהם לא עשה - לשחות את 16 הקילומטרים מצדו הירדני של ים המלח לצדו הישראלי.

 

המשחה החריג הזה, שהתקיים לפני כחודש, לא היה סתם עוד אתגר לכוח הסבל האנושי של חובבי אקסטרים. היתה לו מטרה חשובה: לעורר מודעות להיעלמותו של ים המלח, שבכל שנה נסוג בכ־1.2 מטרים. מאחורי היוזמה המועצה אזורית תמר, המשרד לשיתוף-פעולה אזורי והארגון הישראלי־ירדני-פלסטיני אקופיס, שמציע מתווה מהפכני להצלת ים המלח: במקום היוזמה המדשדשת להקמת תעלת הימים בין ים סוף לים המלח, אקופיס מציע להפוך את המוביל הארצי על פיו, ולהוביל מים מותפלים מהים התיכון לכנרת, וממנה במורד הירדן עד לים המוות. “הרעיון של הזרמת מים מהכנרת לנגב הוא טכנולוגיה ישנה ששייכת לכלכלה הישנה”, מסביר מנכ”ל אקופיס גדעון ברומברג (במשותף עם מונקת’ מאהר, המנכ”ל מהצד הירדני), “התפלה כבר מזמן נהפכה לנגישה, ומדינת ישראל היא מהמובילות בעולם בתחום”.

 

המשחה שיזמה אקופיס להגברת המודעות לנסיגת ים המלח. 30 שחייני אקסטרים שחו 16 קילומטרים בתנאים קיצוניים המשחה שיזמה אקופיס להגברת המודעות לנסיגת ים המלח. 30 שחייני אקסטרים שחו 16 קילומטרים בתנאים קיצוניים צילום: איי פי

 

כריית המחצבים, האקלים השחון וייבוש הירדן חתכו יותר מ־30 מטר במפלסו של ים המלח מאז שנות השישים, וכיום הוא עומד על 246 מטר מתחת לפני הים. עקב כך קו החוף נסוג משמעותית, בייחוד בחלקו הצפוני, והתפתחו מדרונות תלולים בחוף המערבי והמזרחי. גם קו החוף הדרומי עתיד לסגת באופן ניכר עד שבמזרח ים המלח יצוץ אי. הנסיגה גרמה גם להיווצרות מספר רב של בולענים, המהווים סכנה לבני אדם, לבתי גידול ולשימושים מסחריים. הם גורמים גם לנזקים בתשתיות ובאדמות חקלאיות ומגבילים את השימוש בקרקע. לפי מחקר של המשרד לאיכות הסביבה, המכון הגיאולוגי והמכון הירושלמי למחקר ארץ ישראל, ים המלח זקוק להזרמה של 800 מיליון קוב בשנה, אחרת מצבו יידרדר לאסון אקולוגי חמור.

 

תחנה שנייה

שפך נחל חרוד

 

לא דמיינתי לעצמי שהירדן יכול להיות כל כך מסריח. זה הדבר הבולט ביותר שתופס אותך במקטע שמחבר את נחל חרוד עם נהר הירדן. מה שאמור להיות מקור מים חיוני לתושבי האזור מלא, רובו ככולו, במי ביוב מזוהמים שמגיעים מבריכות הדגים בעמק בית שאן ובעמק יזרעאל. בשנים האחרונות, בלחץ התושבים ובעקבות הסכמים עם הירדנים החלה רשות המים להזרים למקטע הצפוני של הירדן 9 מיליון קוב של מים בשנה. אבל ההשפעה שלהם נגמרת הרבה לפני הנקודה בנהר שבה אנחנו נמצאים.

 

חממות בעמק הירדן המזרחי. נסיעה לאורכו של העמק מגלה כפרים המושתתים על חקלאות פרימיטיבית של מחרשות הרתומות לסוסים, וערים מוזנחות שנראות כמו הכפרים חממות בעמק הירדן המזרחי. נסיעה לאורכו של העמק מגלה כפרים המושתתים על חקלאות פרימיטיבית של מחרשות הרתומות לסוסים, וערים מוזנחות שנראות כמו הכפרים צילום: עמית שעל

 

בשונה מתעלת הימים, שנועדה להציל את ים המלח, התוכנית של אקופיס אמורה להחיות את כל מסלולו של נהר הירדן. הפתרון שלו מורכב משלוש נקודות עיקריות. הראשונה היא הזרמת מים מותפלים. אקופיס מציע למקם באזור מפרץ חיפה מתקני התפלת מי ים, שיוזרמו משם לכנרת דרך המוביל הארצי, וממנה לנהר הירדן. לפי הערכות הארגון, עד 2050 יהיה ניתן לשחרר כך לנהר הירדן כמות עצומה של 400 מיליון קוב בכל שנה כתוצאה משילוב הזרמה מהכנרת, יובלי הירדן וכמו גם קולחין מטופל מממרכזי האוכלוסייה הגדולים.

 

סגן השר לפיתוח איזורי איוב קרא. שוקל את ההצעה סגן השר לפיתוח איזורי איוב קרא. שוקל את ההצעה צילום: אלכס קולומויסק

הנקודה השנייה שאקופיס מבקש לפתור היא טיהור המים. לשם כך התוכנית שלו מציעה להעביר את מגדלי הדגים למערכות חסכוניות יותר ולא מזהמות, שגם יסייעו להם להתמודד עם היבוא הזול של דגי אמנון וקרפיון. מי השפכים של בריכות הדגים יעברו טיפול וניקוי ויוזרמו בסביבות החיבור של נחל חרוד לירדן.

 

ככל שהירדן מתקרב לים המלח, המים הופכים מלוחים יותר, בין היתר בזכות מעיינות מים מלוחים שזורמים אליו. ולכן הנקודה השלישית בתוכנית עוסקת בשמירה על רמת המליחות במים. מדובר באתגר לא פשוט עם השלכות אקולוגיות מהותיות. כך למשל, הבנק העולמי מצא כי התוכנית המקורית של תעלת הימים להזרים מים מים סוף לים המלח היתה גורמת להיווצרות גושי גבס בים המלח ולהפרדה בין שתי שכבות של מים: מי מלח כבדים בתחתית, ומעליהם מי ים סוף הקלים.

 

הפתרון של אקופיס לבעיה פשוט. בהתפלת מי הים התיכון בראשית התהליך נוצרת תִמְלַחַת — מים במליחות הגבוהה מזו של מי ים. ככל שהירדן יתקדם במסלולו לעבר ים המלח, יוזרמו אליו מינונים הולכים וגדלים של מים מלוחים, שישמרו על רמת המליחות הנדרשת לכל מקטע.

 

אם היוזמה של אקופיס נשמעת כעוד תוכנית שתישאר רק על הנייר, הרי שרק לפני שבועיים הודיע מתכנן רשות המים באזור הצפון אהוד קיטאי כי הרשות בוחנת תוכניות שונות להזרמת מים מותפלים או מי מאגרים מהמרכז לכנרת כדי להתמודד עם התמעטות הגשמים בשנים האחרונות.

 

תחנה שלישית

הגדה המזרחית של הירדן

 

נסיעה בשטח הירדני, בכביש המוביל ממסוף הגבול בבית שאן לעבר צפון־מזרח ים המלח, המקביל לכביש 90 אצלנו, ממחישה את הפערים בין ישראל לירדן באופן חד. הכביש דו־סטרי, אך מלא מהמורות ובורות. לאורכו ניתן להיתקל בכפרים המושתתים על חקלאות פרימיטיבית של מחרשות הרתומות לסוסים, ובערים קטנות שנראות כמעט כמו הכפרים. מדי פעם חולפים על פני מרכז מסחרי מוזנח, עם מבנים בעלי שתי קומות ללא טיח וללא גימור. על מדרכות אין מה לדבר. על גגות הבתים ניצבים מכלים שחורים לאגירת מים, שמוזרמים כאן רק פעם בשבוע.

 

העיירה הירדנית משארי. על גגות הבתים ניצבים מכלים שחורים לאגירת מים, שמוזרמים כאן רק פעם בשבוע העיירה הירדנית משארי. על גגות הבתים ניצבים מכלים שחורים לאגירת מים, שמוזרמים כאן רק פעם בשבוע צילום: עמית שעל

 

עמק הירדן המזרחי הוא בעל חשיבות עצומה לכלכלת ירדן. מדובר באסם התבואה של המדינה, שבו מגדלים את רוב יבוליה, הנשלחים למטרופולין של עמאן, שם מתגוררים רוב תושביה. בצד הזה של העמק מתגוררים 600 אלף איש, רובם בעוני מחפיר, עם שיעור אבטלה של כ־40%. והמצב רק החמיר עם הגעתם למדינה של כ־2 מיליון פליטים מסוריה, שמתגוררים בערי פחונים ובאוהלים.

 

התוצר הגולמי של עמק הירדן, משני צדיו, הוא כ־4 מיליארד דולר, אך כחצי ממנו משויך לצד הישראלי, אף שהוא מהווה רק 18% מאוכלוסייתו. אקופיס שואף לפתור גם את המצוקה הזאת באמצעות שיקום הנהר. להערכתו, אם התיירות והחקלאות יתרחבו, התל"ג יוכל לטפס עד ל־73 מיליארד דולר. זאת, בין היתר, באמצעות ניצול שטחי המדבר הנמצא בסמוך לעמק הפורה והקמת חברות אנרגיה סולרית, שימכרו חשמל לישראל.

 

מפעלי ים המלח. כריית המחצבים והאקלים השחון מעלימים 1.2 מטר בשנה ממפלס הים מפעלי ים המלח. כריית המחצבים והאקלים השחון מעלימים 1.2 מטר בשנה ממפלס הים צילום: חיים הורנשטיין

 

תחנה רביעית

צפון מזרח ים המלח

 

מהמרפסת של מלון קראון פלאזה הירדני רואים בקלות את גבעות הנגב. ברומברג ומאהר מסתובבים בין אורחיהם כמו צמד חתנים נרגשים. הכנס שאותו ארגנו בנוכחות ראשי המועצות משני צדי הירדן רשם הישג משמעותי. סעד אבו-המור, מזכ”ל רשות עמק הירדן הירדני, הודיע בו כי ממשלתו החליטה לאמץ את המתווה של אקופיס לשיקום הירדן ולהצלת ים המלח. בנאומו הוא גם הדגיש כי לפני עשר שנים התנגד לרעיונות כאלה, אך עם הזמן הוא השתכנע כי המתווה הוא הפתרון הטוב ביותר, והצליח לשכנע גם את הקבינט הירדני.

 

“אנחנו בני מזל שיש לנו את אבו-המור”, אומר לי מאהר, ”בהתחלה התייחסו אלינו כלא רלבנטיים בהרבה מקרים, אבל ככל שהזמן עובר, יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו יותר הגיוניים מאשר חולמים“.

 

החוף המזרחי של ים המלח החוף המזרחי של ים המלח צילום: עמית שעל

 

אבל בזמן שירדן כבר השתכנעה באשר למתווה שיקומו של הירדן הדרומי, הממשלה הישראלית עוד סקפטית לגבי הרעיון של אקופיס. אפשר להבין את זה. אחרי הכל, הרעיון של תעלת הימים התחיל לזוז רק לאחרונה, כמעט עשור אחרי שהגו אותו שמעון פרס ויצחק תשובה. בשנה שעברה הצליח סילבן שלום, השר לפיתוח הנגב והגליל דאז, להביא לחתימת הסכם היסטורי בין ישראל לירדן, בזכות מתווה פחות גרנדיוזי לתוכנית, שקבע כי צינור אחד לעומת ארבעה צינורות יונח ויוביל מים למתקן התפלה לעכבה ומשם תועבר התמלחת לים המלח.

 

במסגרת ההסכם, ישראל היתה אמורה לקנות מים ממפעלי ההתפלה ולספק אותם לערבה ולאילת, ובתמורה היא התחייבה לספק מים לצפון הירדן מהכנרת. לפני שבועיים נחתם הסכם בין חמש חברות בינלאומיות שעלו לשלב הסופי של הקמת מפעל ההתפלה וצינור המים. הצפי הוא שבסוף 2017 יחלו בעבודות, ושב־2020 מפעל ההתפלה ייחנך וצינור הובלה של התמלחת לים המלח יוביל כ־325 מיליון קוב בשנה.

 

המטרה העיקרית עכשיו של אנשי אקופיס היא לרתום את הממשלה הישראלית לתוכנית שלהם. איוב קרא, סגן השר במשרד לשיתוף פעולה אזורי, מסר ל”מוסף כלכליסט” כי הוא רואה במתווה של אקופיס חלופה שיש לדון בה בהקשר של שיקום נהר הירדן, אך מסייג כי “צריך להמתין ולראות כיצד יגיב ים המלח למי התמלחת שיגיעו אליו ממפעלי ההתפלה. אם ייווצר מצב שעלול לגרום לאסון, יהיה אפשר לחסום את הבריכה הדרומית שאליה יוזרמו המים“.

 

סכר אלומות סכר אלומות צילום: עמית שעל

 

תחנה אחרונה

מפעלי ים המלח

 

הבעיה העיקרית שניצבת בפני הצלחת התוכנית היא הגורם המרכזי שאחראי להידרדרות מפלס הים — מפעלי ים המלח מהצד הישראלי והירדני, ששואבים ומאדים מהים כ־370 מיליון קוב בשנה בבריכות האידוי. "הם לא משלמים עבור המים שהם לוקחים, וזו חוצפה", טוען ברומברג.

 

מימין: מונקת' מאהר וגדעון ברומברג, מנכ"לי אקופיס. “יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו יותר הגיוניים מאשר חולמים" מימין: מונקת' מאהר וגדעון ברומברג, מנכ"לי אקופיס. “יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו יותר הגיוניים מאשר חולמים" צילום: עמית שעל

 

לדבריו, לא ניתן לייצב את נסיגת הים ללא הפחתת האידוי. "אנחנו לא רוצים לסגור את המפעלים, אנחנו מבינים את החשיבות שלהם לנגב וגם בצד הירדני, אבל צריכים למצוא להם תמריץ שיגרום להם למצוא פתרונות לבזבוז המים. ישראל מובילה בפיתוח טכנולוגיה של ממברנות המפרידות בין המלחים למים, ומשתמשים בה בעיקר להתפלה. אתה ואני משלמים 7 שקלים לכל קוב מים שאנחנו צורכים, ואיש לא קם ומתרעם על כך שלמפעלים זה בחינם — על חשבוני ועל חשבונך. אנחנו רוצים שהממשלה תחייב אותם לשלם על המים".

 

מכיל נמסר: “חברת מפעלי ים המלח משלמת למדינה את תקבולי המדינה הגבוהים בישראל ובעולם בגין הפקת אשלג ומהווה מקור פרנסה לעשרות אלפי משפחות. המים שמהם מופק האשלג מוזרמים בחזרה לים המלח בתהליך מוסדר, ואחוז מסוים מהם מתאדה בתהליך טבעי. עיקר האחריות לנסיגת המפלס שייכת לכל אותם מתקני מים שהוקמו בארץ ובמדינות השכנות במעלה נהר הירדן, השואבים מים לשתייה וחקלאות ומונעים כניסת מים לים המלח".

 

מהו אקופיס?

הארגון הסביבתי שנולד בהסכם השלום עם ירדן

 

גדעון ברומברג הקים את אקופיס מזה"ת ב־1994, חודש לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, כדי למסד ארגון אזורי בלתי ממשלתי, המשותף לישראל וירדן, שיפעל לפיתוח סביבתי וכלכלי בר־קיימא. הוא כינס בטאבה אנשי סביבה מישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית ומצרים (שלה היתה זרוע באקופיס עד 1998, שנסגרה בלחץ ממשל מובארק). הנציג הירדני שהגיע למפגש היה הירדני הראשון שחצה מישראל למצרים.

 

כיום הארגון פועל משלושה משרדים ראשיים בתל אביב, בית לחם ועמאן, ופעיל ביותר מ־40 קהילות בישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. הארגון מונה כמאה עובדים ומגלגל מחזור פעילות שוטף של 3.5 מיליון דולר, שמתבסס על תורמים מוסדיים ופרטיים, ובהם הסוכנות USAID מארה"ב, SIDA משבדיה.

בראשות הארגון עומדים שני מנכ"לים משותפים: ברומברג (53) מהצד הישראלי, מונקת’ מאהר (57) מהצד הירדני ונאדר חטיב מהצד הפלסטיני.

בטל שלח
    לכל התגובות