שנתיים לאינפלציה השלילית: המרוויחים, המפסידים והסכנות

אם לא יקרה משהו מאוד יוצא דופן, 2016 תסתיים עם שיעור אינפלציה מאוד נמוך, איפשהו בין 0% ל־0.2%. על פניו זו בשורה מצוינת לישראלים שכורעים תחת יוקר המחיה. אם זה המצב, אז למה קשה מאוד למצוא מי שישמח על כך שמתחילת השנה האינפלציה עומדת על 0%, אחרי שנתיים של אינפלציה שלילית, המעידה על ירידת מחירים. למעשה, למה בכלל מוגדר לבנק ישראל יעד אינפלציה של 1%־3%, אם המטרה היא להוריד את יוקר המחיה?

1.מה רע באינפלציה שלילית?

אין מדינה מערבית בעולם שאין לה יעד אינפלציה כלשהו, ובכולן הוא עומד סביב 2% בשנה, אם כיעד מוגדר ואם כטווח של 1%־3% בשנה, כמו שהגדירה הממשלה לבנק ישראל מאז 2003. יציבות מחירים במשק נדרשת כדי לתת ודאות ויכולת תכנון כלכלית לציבור הרחב, ליזמים ולמשקיעים. אינפלציה שדוהרת למעלה מביאה לשחיקה של השכר ומגדילה את יוקר המחיה, אבל גם אינפלציה שמתחת ל־1% מהווה בעיה. כי מתחת ל־1% נמצא 0%, וב־0% משהו מתחיל להשתבש. על פי התיאוריה הכלכלית המקובלת, אם אינפלציה של 0% נמשכת לאורך זמן היא עלולה לגרום לירידה בשכר ולרוב מלווה במיתון.

על פי התחזית שפרסם אתמול בנק ישראל לאור נתוני ספטמבר, הצפי בשוק ההון הוא שהאינפלציה הנמוכה תישאר איתנו לפחות עוד 12 חודשים ותעמוד על 0.7% בתקופה הזו. כל עוד זה יקרה, גם הריבית של בנק ישראל, שעומדת כיום על 0.1%, תישאר נמוכה, ולא צפויה לעלות עד אמצע 2017. בהתאם, יהיו כמה דברים במשק הישראלי שימשיכו לעלות — לפחות כל עוד ההיצע שלהם לא יגדל בצורה דרמטית — והכוונה היא למחירי הדירות.

2. מי הרוויח מהמצב בארץ?

נשים את התיאוריה הכלכלית בצד. כשהמחירים יורדים, בוודאי במדינה יקרה כמו ישראל, זו בשורה חיובית. לא רק זה, אלא שכאשר מנתחים את ההשפעה של האינפלציה השלילית בשנים 2014־2015 יחד עם ה־0% אינפלציה מתחילת השנה הנוכחית רואים שהמרוויחים הגדולים היו 20% האנשים העניים ביותר בישראל - החמישון התחתון. המחיר של סל המוצרים הממוצע שלהם — המזון, שכר הדירה, התשלום לקופת החולים, למעון של הילד, הדלק לאוטו וכדומה - ירד בתקופה הזו ב־1.9%. לשם השוואה, לאותם 20% שמוגדרים כחמישון האמצעי, המעמד הבינוני־נמוך, מחיר סל המוצרים הממוצע ירד ב־1.2%, ובחמישון העליון שמרכיב את המעמד הבינוני־גבוה והגבוה, סל המוצרים ירד בחצי אחוז בלבד.

יש שתי סיבות עיקריות לפער הזה. האחת היא שמחירי המזון שצורכים במשפחות העניות — וגם במעמד הבינוני־נמוך — ירדו יותר מאשר מחירי המזון שצורכים במעמד הגבוה. אלו ירדו ב־2.3% לחמישון התחתון, ב־2.6% לחמישון האמצעי וב־1.6% לחמישון הגבוה, ככל הנראה משום שבחמישון הגבוה צורכים יותר מוצרי מותרות שהמחיר שלהם נקבע בעיקר על פי עומק הכיס של הלקוחות הפוטנציאליים.

הסיבה השנייה היא ההוצאה על דיור, שם המשקל העיקרי הוא כמובן על שכר הדירה (ולמי שבבעלותו דירה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבצעת מין חישוב של שכר הדירה שהיה משלם). אלו עלו בחמישון התחתון ב־6.3%, באמצעי ב־7.1% ובעליון ב־7.5%. אפשר להניח שהפער, הלא גדול, מוסבר בכך שהעלייה במחירי הדירות בשכונות בהן מתגוררות משפחות החמישון התחתון היתה נמוכה יותר מבשאר הארץ. בדיקה של המכון לרפורמות מבניות מהשנה שעברה מצאה שכאשר האינפלציה עלתה בשנים 2007־2014, מי שסבלו בעיקר היו המשפחות של העשירון התחתון. מדד המחירים לצרכן עלה ב־21% בשנים הללו, ובעוד בעשירון העליון סל המוצרים הממוצע התייקר ב־19.6%, סל המוצרים של משפחה מהעשירון התחתון התייקר ב־24%. במילים אחרות, מי שמשלמים את מחיר עליית המחירים הם אלו שבעיקר סובלים מיוקר המחיה.

שר האוצר משה כחלון. עליית הריבית תעזור להורדת מחירי הדיור בתנאי שיעמוד במשימת הגדלת היצע הדירות צילום: עומר מסינגר

3.מה בין יבוא לירידת מחירים?

יש לא מעט סיבות מדוע המחירים בישראל ירדו בשנים האחרונות. הורדת המע"מ מ־18% ל־17% באוקטובר האחרון וביטול המע"מ על תחבורה ציבורית בתחילת השנה זו סיבה אחת, אבל גם החלטות ממשלה על הורדות קטנות במחירי החשמל והמים, שאולי עזרו להורדת יוקר המחיה אבל לא פותרות את הבעיות המבניות במשק.

מאפיין אחד בולט בכל הסעיפים בהם נרשמה ירידת מחירים, והופכו במקומות בהם יש עליית מחירים. מדד מחירי המזון לכלל האוכלוסייה ירד מאז ינואר 2014 ב־2.7%, מוצרי הלבשה והנעלה ירדו בכ־16.8% ומחירי הריהוט ירדו בכ־6.7%. בזמן הזה, מחירי הפירות והירקות עלו ב־1.5%, מחירי הדיור עלו ב־7.3%, מחיר שירותי הבריאות עלו ב־1.4% ומחירי החינוך, תרבות ובידור עלו ב־1.3%.

מה שמשותף לקבוצה של המחירים שירדו, היא החשיפה ליבוא. כ־70% מהבגדים שאנחנו לובשים הגיעו לישראל דרך אחד ממעברי הגבול, ובתחום הריהוט מדובר על כמעט 50% ובמזון כ־20%. החשיפה למחירי הסחורות הנמוכים בחו"ל והאינפלציה הנמוכה, ולעיתים שלילית, במדינות איתן סוחרת ישראל, השפיעו לטובה על המחירים בארץ. אפשר רק לדמיין בכמה מחירי המזון היו יכולים לרדת אם היה אפשר לייבא יותר בקלות דגנים, בשר וגבינות שמהווים יחד כמעט מחצית מההוצאה על מזון. לעומת זאת, בירקות ופירות שיעורי היבוא נעים בין 1% ל־5% בלבד, ומטבע הדברים אין יבוא של שירותי בריאות וחינוך.

ומה לגבי שירותי הבריאות והחינוך? אלו הם שירותים ציבוריים שהמחירים בהם נקבעים ברובם על ידי המדינה. כשהממשלה מתמהמהת עם רפורמות שאמורות להוריד משמעותית את ההוצאה על ביטוחי בריאות או לא משקיעה מספיק במערכת הבריאות הציבורית - המחירים עולים.

זה רק עניין של זמן עד שהגלגל יתהפך, והיום הזה מתקרב. מדד המחירים בבריטניה עלה בספטמבר לקצב של 1% בשנה וכבר מדברים שם על חזרה ליעד האינפלציה בסביבות ה־2%. בארה"ב מדברים על קצב של 1.5%. מכאן שגם המחירים בישראל צפויים להתחיל לעלות משמעותית.

כדי לקזז חלק מההשפעות השליליות של עליית האינפלציה המדינה צריכה קודם כל להגדיל את החשיפה ליבוא היכן שאינו קיים, ובעיקר בתחום המזון. חלק מהרפורמות שהממשלה עורכת בתחום, כמו הגדלת המכסות ליבוא בשר וגבינות, הן צעד חיובי, גם אם קטן, בכיוון של פתיחת המשק לתחרות והורדת יוקר המחיה. בנוסף, המדינה צריכה להרחיב את השירותים הציבוריים בתחומי החינוך והבריאות. מה לגבי מחירי הדיור? כשהאינפלציה תגיע, ובנק ישראל יעלה את הריבית, זה אולי יפתור חלק גדול מאוד מהבעיה, בהנחה ששר האוצר משה כחלון באמת יצליח להגדיל משמעותית את היצע הדירות.