• תפריט
מגזין נדל"ן יולי 2016

שיק בשוק

מאיה בן־דוד ואורי בן־צבי הם זוג בחיים, אבל מעצבים לגמרי בנפרד. דווקא טייוואן הוציאה מהם פרויקט ראשון משותף: סדרת רהיטים מינימליסטית לשוקי האוכל הליליים, שמבוססת על שרפרף מתכת פשוט

סיגל נמיר 09:5720.07.16
לא בכל יום מצליח מעצב ישראלי לחדור למציאות אחרת, ליומיום שונה, וליצור משהו שישתלב וייטמע בו באופן אורגני. מאיה בן־דוד ואורי בן־צבי הצליחו לרשום הישג יצירתי שכזה עם Street Eats, סדרת רהיטי מתכת פשוטים ומינימליסטיים שמיועדים לשוקי אוכל הרחוב של טייוואן. העיצוב שלהם נבחר לתחרות העיצוב Asian Design Award, ויוצג בסוף ספטמבר בשבוע העיצוב החגיגי של טאיפיי, בירת העיצוב העולמית ל־2016, וזוכה לשבחים מפרגנים מכלי תקשורת בטייוואן ובדרום קוריאה, ואפילו במגזין הרשת הבינלאומי "דיזיינבום". "זו היתה חוויה מספקת ומרגשת מאוד", הם מספרים, "כי שום דבר לא היה מובן מאליו: פרויקט מחקר תחום בזמן קצר, עם אילוצים טכניים רבים ואילוצים בתקציב, בחומרי הגלם, באפשרויות ייצור. ודווקא בזכות כל האילוצים האלה הרהיטים יצאו כמו שהם — לא מורכבים, לא מנייריסטיים, פשוטים ומדויקים".

 

בן־דוד ובן־צבי, זוג בחיים, הם מהבולטים שבמעצבי הדור הצעיר בארץ. שניהם מרצים באקדמיות לעיצוב: היא בתוכניות לתואר שני בעיצוב של בצלאל ו־HIT, הוא במחלקה לעיצוב תעשייתי של HIT. ביומיום הם עובדים איש־איש במסלולו: בן־צבי, שהשלים תואר שני במכון המלכותי לטכנולוגיה במלבורן, אוסטרליה, הוא בעליו של יוביקו (Ubico), סטודיו לעיצוב רהיטים באמצעות שימוש חוזר בחלקי עץ תעשייתיים ופרטי נגרות. בן־דוד, שהשלימה תואר שני באקדמיית איינדהובן שבהולנד, מתרכזת בפרויקטים אישיים של עיצוב חוקר וקונספטואלי, ובמקביל משתפת פעולה עם חברות תעשייתיות; בין היתר היתה שותפה לפיתוח קולקציית "סרוגים" של כתר פלסטיק, ובימים אלו היא מפתחת קולקציה של תכשיטי אופנה כחלק משיתוף פעולה בין IOTA, פרויקט חברתי המבקש לרתום את ייצורם של חפצי עיצוב להגדלת מעגל הפרנסה של יחידים וקבוצות, לבין Metalace, החברה של המעצבת טלילה אברהם המציעה מגוון מוצרים מתחרת מתכת. לאחרונה היא גם אצרה (יחד עם יונתן הופ) את התערוכה המצוינת "פועל יוצא", שעסקה בסוגיית הייצור הקרמי המקומי כיום.

 

הפריטים בשימוש באחד משווקי הלילה בטאיפיי. "לזה התכוונו: לרגע שבו שני אנשים יכולים לעצור, להשעין את הדברים שלהם על הרהיט, ולפטפט בזמן שהם אוכלים" הפריטים בשימוש באחד משווקי הלילה בטאיפיי. "לזה התכוונו: לרגע שבו שני אנשים יכולים לעצור, להשעין את הדברים שלהם על הרהיט, ולפטפט בזמן שהם אוכלים" צילום: Gareth Moon

 

דירות קטנות, חללים קטנים, מנות קטנות

את הפרויקט המשותף הראשון שלהם יחד עשו דווקא בטייוואן. "שנינו נהנים מאוד מחוויית הזרות, מצב שמחדד אצלנו את החושים ומעורר יצירה". כך, כשבנם אסיף היה בן שבעה חודשים בלבד, הם הוזמנו לשהות בת שלושה חודשים באחד מכפרי האמנים של טאיפיי. אבל אם המילים "כפר אמנים" מעלות תמונה של קוטג'ים טובלים בירוק ובשקט, המציאות בטאיפיי היתה הפוכה: כפר האמנים האמור הוא בניין משרדים בלב העיר, ומכיל חללים פתוחים המשמשים כחלל עבודה ולינה כאחד, וגלריה בקומת הקרקע. המתחם שייך לעירייה, והיא זו המתקצבת ומפעילה אותו.

 

טייוואן זוהתה במשך שנים עם יצרנות. "הטייוואנים היו היצרנים של העולם לפני היפנים ולפני הסינים", מספר אורי. "בשנות השמונים הכל היה 'מייד אין טייוואן', ובתי הספר לעיצוב שם התמקדו בתעשייה".

 

כל זה השתנה בשנים האחרונות, מספרת מאיה: "הטייוואנים התחילו מהלך של השקעה ממוסדת ביחצון ובקידום מעצבים מקומיים בעולם. דוגמה אחת כזו היא פרויקט Yii שעשה חייס באקר, מבכירי המעצבים ההולנדים וממקימי סטודיו דְרוּך דיזיין, עם המכון לחקר הקראפט הטייוואני, שבו ביקשו המעצבים לשמר את מלאכות הייצור המסורתיות ובמקביל לפתח דיאלוג יצירתי בין אמני הקראפט המקומיים לסצנת העיצוב הבינלאומית. מעצבים צעירים, שהתמקדו בעבודות אישיות ודקורטיביות ובסדרות קטנות יחסית, התחילו לצאת ולהציג בשבועות עיצוב ובתערוכות בעולם. כיום, בכל שנה משלימים 20 אלף סטודנטים בטייוואן לימודי עיצוב תעשייתי".

 

הצעת המחקר שבן־דוד ובן־צבי שלחו למארחיהם — משרד התרבות הטייוואני ומנהלו של שבוע העיצוב הטייוואני בן צ'ו — דיברה על פרויקט שיתמקד בחוויית אכילה חברתית. "זו היתה הצעה 'על עיוור', בלי להכיר שום דבר מטייוואן", מספר אורי. "חשבנו שזו נקודת מפגש מאוד טובה לנו, כי פה בישראל אנחנו לא עובדים ביחד".

ההצעה נפלה על אוזניים כרויות: כשהגיעו לטייוואן, הם גילו סצנה מאוד חזקה של שוקי לילה. "רחובות שלמים בתוך הערים הופכים משעות אחר הצהריים לשוקי אוכל", מספרת מאיה. "התושבים המקומיים מגיעים עם עגלות, פורסים זה לצד זה שורות של דוכנים, תולים פנסי נייר ומכינים את האוכל במקום".

 

"שוקי הלילה צמודים לשכונות מגורים", מפרט אורי. "זה מתחיל מזה שטאיפיי מאוד צפופה, הנדל"ן מאוד יקר, ברוב הדירות אין מקום למטבחים גדולים, אין הרבה מקום לבשל וההורים עובדים, כך ששוק הלילה פותר בעיה, מה עוד שהמחירים שם מאוד נמוכים. אנשים מגיעים לשוק אחרי העבודה, ויותר מאוחר כבילוי, ותוך כדי הליכה הם מנשנשים. השווקים משרתים חתך רחב מאוד של האוכלוסייה: זה מתחיל ב־16:00, עם תלמידי בית הספר שמסיימים יום לימודים, ואחריהם אנשים שמסיימים יום עבודה, וסטודנטים, ומשפחות, ויותר מאוחר רואים זוגות, ובשעות הקטנות מגיעים בלייני הלילה". 

פריטים מסדרת Street Eats . "רצינו להשתלב במקום בדנ"א של המקום, לא להצניח אמירה משלנו" פריטים מסדרת Street Eats . "רצינו להשתלב במקום בדנ"א של המקום, לא להצניח אמירה משלנו" צילום: Chong Kok Yew

 

 

"הכלים פשוטים וזהים בכל הדוכנים. הרבה פעמים אלה פשוט שקיות", אומרת מאיה. "האוכל נקרא שייאוצ'י (Xiaochi), 'חטיפי' אוכל רחוב, ומורכב מהמון דברים קטנים: משהו מטוגן, מוקפצים, סוגים של באנים, שיפודי טופו. הרבה פעמים קונים ביחד כל מיני מאכלים וחולקים את המנות".

 

עיצוב טוב מזמין: שימושים בלתי צפויים

במשך שישה שבועות הם הסתובבו בשוקי הלילה, ראו, נשמו, ספגו, צילמו וניתחו. ככל שהם צברו יותר שעות שוק, הם החלו להבחין במה שהם מכנים "המיני־ארכיטקטורה של שוק הלילה": מקנה המידה של השוק כולו ועד לזה של העגלות. את העגלות הם ראו כמעין פסי ייצור של מפעלים בזעיר־אנפין: "לכל מאכל יש ארכיטקטורה שמתאימה לו", מפרט אורי. "בכל העמדות של הבטטות, לדוגמה, יש חבית, יש מטרייה ויש עגלה, שהיא אולי טיפה משתנה".

 

מהמקום הזה הם התקדמו לגיבוש רעיונות עיצוביים. באופן לא שגרתי למעצבים, הם חשו שככל שהאובייקטים ישתלבו בטבעיות וייטמעו בשוק, כך הם יהיו מוצלחים יותר. "התפיסה שבבסיס כל הרעיונות הללו היא שאנחנו רוצים לשמר את הדנ"א של המקום: לזרום איתו, להיות בתוכו, לייצר איזושהי התערבות עיצובית שהיא בתוך המארג הקיים, ולא להציג אסתטיקה אחרת או להצניח אמירה משלנו", מסבירה מאיה.

 

ההתכווננות שלהם התמקדה בחוויית האכילה החברתית. מכיוון שהשוק מאוד צפוף, ואין מקום לפתרונות גדולים שתופסים שטח יקר ערך, הם ביקשו לאתר את ה"בין לבין", אותם הרווחים שבהם אפשר לייצר ערך מוסף לחוויית האכילה. "קניתי את המזון", מסביר אורי, "ועכשיו השאלה היא איך אני נהנה ממנו, גם אם זה לחמש דקות".

התוצאה היא Street Eats, רהיטים לאכילה משותפת של שייאוצ'י שמתבססים על שרפרף מתכת פשוט שנמצא בשימוש נפוץ בשווקים. בן־דוד ובן־צבי רכשו כמה שרפרפים, למדו את המבנה, ההיגיון והשפה העיצובית שלהם, והוסיפו להם מיני תוספות לפי סיטואציות שזיהו בשווקים. את אבות־הטיפוס הראשונים הם ייצרו בין הכיריים של החדר ששימשו לחימום מוטות הברזל, לבין סדנת העבודה הפתוחה של אוניברסיטת דאטונג, ואת התוספות הדגישו בצבע ספריי צבעוני. המחברים הראשונים היו ליפופי מסקינג טייפ, אולם אלה הוחלפו עד מהרה במחברים בהדפסת תלת־ממד.

 

 

 צילום: Kashi Digital, יואב גרין, שחר תמיר

 

מצוידים ברהיטים החדשים, הם יצאו לשוק והזמינו את המבקרים לבחון את ההצעות. "בדיוק ירד גשם, ופתאום בא בחור והשעין את המטרייה שלו על הסלסילה של אחד הרהיטים, שזה, כמובן, בכלל לא היה הייעוד שלה", מספר אורי בחיוך. "אנשים, בעיקר אם אתה לא מוביל אותם, משתמשים בדברים באופן שונה ממה שתכננת, ויש הרבה הפתעות. בסופו של דבר, לזה בדיוק התכוונו: לרגע שבו ישבו שני אנשים שיכולים לעצור, להשעין את הדברים שלהם על הרהיט הזה, שתופס מרחב בדיוק בין לבין, ולפטפט שנייה בזמן שהם אוכלים".

 

ארבע סכמות מתוך Street Eats הועברו לייצור על ידי אנשי מקצוע מקומיים: "זאת היתה חוויה נהדרת", מתרגש אורי. "בטאיפיי, למשל, היצרנים העדיפו לעבוד בנירוסטה, כי שם היא חומר הרבה יותר נפוץ ואפשרי מברזל, בין היתר מפני שבחלק גדול מהזמן יורד שם גשם".

 

לב קרוב ועין מרוחקת

העבודה המשותפת, מתברר, שבתה אותם: בקרוב הם ייקחו את אסיף בן השנתיים, יעלו על מטוס וינחתו אי שם בהרי מחוז גיפו (Gifu) ביפן, באחד מסניפי פֵבּ־קפה (FabCafe), רשת מעבדות הייצור הדיגיטליות הבינלאומית, שם הם ישהו כאורחים ראשונים מחו"ל בתוכנית שהות האמן של הרשת.

 

נשמע שהניסיון לעבודה משותפת לא הותיר אתכם מצולקים. זה עבד טוב?

אורי: "המעבר מעבודה אינדיבידואלית לתהליכי עבודה משותפים הוא לא תמיד קל, ואנחנו עדיין בתוכו, מחפשים את הדרך שלנו ליצור ביחד ובמקביל לשמור על עשייה נפרדת".

 

מאיה בן־דוד ואורי בן־צבי. "אנחנו לא מתערבים זה בעבודתו של זה, אבל זה מאוד נוח שיש עין נוספת בבית" מאיה בן־דוד ואורי בן־צבי. "אנחנו לא מתערבים זה בעבודתו של זה, אבל זה מאוד נוח שיש עין נוספת בבית" צילום: עמית שעל

 

מאיה: "מאחר שאנחנו שונים מאוד, התייעצנו זה עם זה הרבה, גם בשלבים הרעיוניים בתחילת הפרויקט וגם בשלבי הביצוע. זו דרך התקדמות מהנה ומאוד מעשירה, ומכיוון שהניסיון השונה שלנו מגיע עם מיומנויות שונות, אפשר לעבוד במקביל ולהתקדם בצורה מפרה מאוד. אורי היה אחראי על ביצוע מודלים, הפעלת מכונות כבדות וסיכון אצבעות, ואני על חידוד פיקסלים; אורי כתב ואני ערכתי; אורי בישל ואני אכלתי. ככה התקדמנו".

 

עד כמה אתם מעורבים זה בעבודתו של זה ביומיום?

"אנחנו נוטים לא להתערב אחד בעבודה השוטפת של השני", הם מסבירים יחד, "אבל היכולת להעלות תהיות ולשתף בנקודות שבהן אנחנו לא סגורים משרתת אותנו היטב. זה מאוד נוח כשיש עין נוספת, מישהו שסומכים עליו שיוכל להביע את דעתו".

 

לפרויקט Street Eats 

cargocollective.com/StreetEats

 

לאתר של מאיה בן־דוד:

mayabendavid.com

 

לאתר של סטודיו יוביקו:

studioubico.com

 

בטל שלח
    לכל התגובות