• תפריט
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מה יקרה אם נשכח ללכת?

וכמה מחשבה אנחנו משקיעים בהליכה

שיזף רפאלי 07:4119.06.14
אנחנו טסים ושטים, רוכבים, גולשים ונוסעים בשלל מכונות שמחליפות את הדרך הטבעית שלנו לנוע: ההליכה. הסביבה שלנו כוסתה באספלט כדי לתמוך בניוד הממונע, וההליכה הולכת ונעלמת. אם בתחילת דרכה של המדינה נרשמה התרגשות רבה לקראת צעדת ארבעת הימים העממית או לכבוד המצעד הצבאי, כיום הצעידות אינן אלא נוסטלגיה.

גם לפועל "הלך" ולנגזרותיו אין יחסי ציבור טובים במיוחד. הציווי "לך", בהקשר של "לך לך מארצך ומולדתך" או בהקשר של "חוזה לך ברח", מעלה אסוציאציות בעייתיות. מול כל "אגדה מהלכת" חיובית יש מישהו שהלך בדרך כל בשר או שהולך למות, משהו שהולך ופוחת ושמועות המהלכות אימים. שם העצם "הֵלֶך" מרמז על נווד, לאו דווקא בהערכה מצד התרבות שלנו, המקדשת את הישיבה. גם באנגלית, המונח "הולך רגל" (pedestrian) הוא גם מילה נרדפת למשעמם, חסר ברק וייחוד.

 

הליכה היא פעילות גופנית שיש המברכים עליה מבחינה רפואית הליכה היא פעילות גופנית שיש המברכים עליה מבחינה רפואית צילום: שאטרסטוק

 

צעד חשוב בניסיון להתגבר על הדימוי הירוד של ההליכה חל ב־2011 כשהפילוסוף הצרפתי, איש הסורבון פרדריק גרוס, פרסם את ספרו "פילוסופיה של הליכה". הספר היה לרב־מכר בצרפת ולפני חודשיים יצא לאור באנגלית ("A Philosophy of Walking").

 

גרוס, שהקדיש את חייו האקדמיים לחקר כתביו של פילוסוף צרפתי אחר, מישל פוקו, ביקש לתת ממד מעמיק לחשיבה על ההליכה. בין אם מדובר במצעד מחאה, הליכה לקניות, עלייה לרגל או טיול בטבע, גרוס מזכיר עד כמה טבעית ואנושית היא פעולת ההליכה. בעת הקריאה חשבתי על הפופולריות הרבה של שביל ישראל, המסעות המיתולוגיים "מים אל ים", טיילות חוף ועיר שהסיור בהן הפך למסורת, ומסלולי הליכה פופולריים כמו סנטיאגו דה־קומפוסטלה בספרד או הטרקים הנודעים של הודו ונפאל. מה משותף לכל ההליכות האלה, ולריטואלים וההתלהבות המניעים אותם?

 

הליכה היא פעילות גופנית שיש המברכים עליה מבחינה רפואית, אולם גרוס מדגיש היבטים אחרים, פחות גופניים. לדידו ההליכה היא ביטוי לעצמאות והזדמנות לגיבוש הזהות, והיא מאפשרת לחקור את המסתורין של הקיום. "אני הולך משמע אני קיים", הוא אומר.

 

אל התובנה המוכרת שהליכה מאפשרת חשיבה מצטרפות תצפיות ומחשבות רבות של גדולי הפילוסופים. הוגים קלאסיים כמו פרידריך ניטשה וז'אן־זאק רוסו היו ידועים בהליכות שלהם, שנועדו להזמין את המוזה ולאפשר להם להתרכז. עמנואל קאנט, לעומתם, היה יוצא להליכות היומיות שלו כדי להשתחרר מן החשיבה ולהתאוורר.

 

הפילוסופים שמחשבותיהם על הליכות נסקרות בספרו של גרוס הם כולם גברים. לא ברור אם בעיניו כל הפילוסופים הם גברים, או שרק גברים הולכים, או שרק לזכרים יש מחשבות. זווית הראייה הנשית חסרה כאן והיתה בהחלט מוסיפה. ובכל זאת, הספר והתובנות מבריקים.

 

מחד, בני אנוש לומדים ללכת רק לאחר שנה ויותר של ניסיונות, זחילה והתרסקויות. מאידך, מרגע שלמדנו ללכת - איננו שוכחים. למרות היצירתיות הבלתי פוסקת של יצרני נעליים, מהנדסי הליכונים או מתכנתי אפליקציות המיועדות להליכה, זו עדיין ברובה פעולה טבעית ובלתי מתוּוכת. הליכה היא אחת מן הפעולות האנושיות הטבעיות, שטכנולוגיה נוגעת בהן הכי מעט והכי מאוחר.

 

למסתכל מן הצד ומבחוץ, הליכה יכולה להיראות מאוד לא טבעית. תנועותיהם של ספורטאי ההליכה המהירה נראות מעוותות ומוזרות. אבל כמו הריצה, הג'וגינג, שהפכה לתחביב הגובל באמונה דתית יוקדת, כך גם ההליכה רכשה לעצמה קהל חסידים נאמן. אם גם הפילוסופים הספקנים הצטרפו לחצרות המאמינים, אולי הגיע הזמן ללכת?

בטל שלח
    לכל התגובות