• תפריט
מוסף 25.07.2013

אדם בעקבות הגנום שלו: שנת הבריאות שלי

ביום הולדתו ה־40 יצא ארי ליבסקר לעבור את סדרת הבדיקות המקיפה והמעודכנת ביותר שמאפשרת הרפואה, בניסיון לברר מה באמת מצבו הבריאותי ומה צופן לו העתיד. המסע התארך לשנה עמוסה בעשרות בדיקות, ממצאים מטרידים, ניתוח מניעתי אחד ולבסוף מיפוי גנטי שניפץ סופית את אשליית הנעורים וגרם לו להרהר מחדש בחייו

ארי ליבסקר 10:0825.07.13

אני לא מצליח להדחיק. אני משכיב את הילדה ומתיישב מול הטלוויזיה בציפייה לקרוס, כמו בכל יום. אבל היום לא. העייפות הכרונית שהשתלטה עליי מאז הולדת בתי התפוגגה. אני מזפזפ. נעצר בסרט דוקומנטרי על מחלותיו של אדולף היטלר. מתברר ששנינו סבלנו מאותן בעיות בקיבה. בערוץ אחר זוג מתנשק. אני מיד חושב על הלשון שלי. כל תמונה שנשקפת מהמסך גורמת לי לחשוב על מחר.

  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • עתיד. מבחנות עם הדם שלי. בדרך לפענוח גנטי. הכל כתוב, הפתגם אומר. אבל מי חשב שיום אחד נוכל לקרוא, צילום: עמית שעל
    עתיד. מבחנות עם הדם שלי. בדרך לפענוח גנטי. הכל כתוב, הפתגם אומר. אבל מי חשב שיום אחד נוכל לקרוא
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • מאמץ. "אתה יכול מהר יותר?" האחות שואלת. "יאללה, בואי נבדוק לאיזו מהירות המכשיר הזה יכול להגיע", צילום: עמית שעל
    מאמץ. "אתה יכול מהר יותר?" האחות שואלת. "יאללה, בואי נבדוק לאיזו מהירות המכשיר הזה יכול להגיע"
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • סבל. תופרים את הלשון אחרי הסרת הגידול. אני חושב על פרויד שחלה בסרטן הפה וסבל 15 שנות ניתוחים, צילום: עמית שעל
    סבל. תופרים את הלשון אחרי הסרת הגידול. אני חושב על פרויד שחלה בסרטן הפה וסבל 15 שנות ניתוחים
    |
    צילום: עמית שעל
  • פחד. מה שהחל כמסע עיתונאי בעקבות חידושי הרפואה ומבט אישי על אמצע החיים הפך לעימות עם פחדים, צילום: עמית שעל
    פחד. מה שהחל כמסע עיתונאי בעקבות חידושי הרפואה ומבט אישי על אמצע החיים הפך לעימות עם פחדים
    |
    צילום: עמית שעל
  • כאב. בבדיקת קולונסקופיה אני פוגש את אחד מבכירי המשק, שלא מאמין שגם לקולונסקופיה אני בא עם צלם, צילום: עמית שעל
    כאב. בבדיקת קולונסקופיה אני פוגש את אחד מבכירי המשק, שלא מאמין שגם לקולונסקופיה אני בא עם צלם
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל
  • מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר, צילום: עמית שעל
    מוסף שנת הבריאות שלי ארי ליבסקר
    |
    צילום: עמית שעל

כשאני כותב את השורות האלה אני נשבע כמו שנשבעתי לקרוביי: אם ימצאו אצלי משהו, איזה סיכוי גבוה למחלה ניוונית, איזה כתב אופציה על המוות שממתין בתוך כל אחד ואחד מתאי גופי, אני קם ועוזב הכל. אני נעלם לאי טרופי או לאחת מבירות העולם ומבלה שם את מה שיישאר מחיי. כשאמרתי את זה קרוביי גיחכו ולא האמינו. האמת, גם אני לא. אחרי הכל המידע שאקבל מחר הוא רק הסתברויות, לא גזר דין. אבל הסטירות המצלצלות שקיבלתי בחודשים האחרונים שינו את הגישה שלי. כעת אני בטוח שמחר אדע משהו שאני לא ערוך לדעת. זה מגרד את קצה תודעתי ולא מרפה.

 

מחר ב־12:30, בקומה ה־33 במגדל אריסון באיכילוב, אתוודע לרשימת נקודות התורפה שעלולות לסיים את חיי בטרם עת. הן יוקראו לי מדו"ח מיפוי גנטי מקיף שנערך לי, ושמכיל מידע שלא אני ולא אף אחד מרופאיי יודעים כרגע. הדו"ח הגנטי שלי יחתום שנה של בדיקות רפואיות מתקדמות שהתחלתי בהן סמוך ליום הולדתי ה־40, בלי שתיארתי לעצמי לאן אגיע. מה שהחל כמסע עיתונאי בעקבות חידושי הרפואה ומבט אישי על רגע סמלי באמצע החיים הפך לעימות עם פחדים שלא ידעתי שיש לי. הכל כתוב, הפתגם אומר, אבל מי חשב שיום אחד נוכל לקרוא.

 

מעולם לא עברתי ניתוח. אין לי רגישויות, אני לא נוטל תרופות, אני אוכל הכל כולל הכל, גם מה שלא צריך. לא שברתי עצם בגופי, התוספתן והשקדים עדיין במקום. רק שלוש פעמים בחיי הובילו אותי לחדר מיון: פעם כמתבגר עם כף יד מדממת אחרי קרב עם ערסים בשכונה; פעם בגיל 30, כשנפלתי מהאופנוע ופצעתי את הרגל; ופעם אחת לפני שש שנים, כשבאמצע סרט קולנוע חשתי כאבים בחזה ונסעתי עם הדייט למיון. רופא צעיר ומותש עשה לי אק"ג ושאל אם עשיתי משהו חריג באותו יום. נזכרתי שבצהריים הרמתי ספה. הרופא אמר שיש לי התכווצות שרירים. הדייט הביטה בו בהערצה. בקיצור, תמיד ידעתי שאני בריא, ושאזכה לשיבה טובה.

 

 

לכן הרעיון לעבור בדיקות מקיפות ולפרסם את תוצאותיהן לא הרתיע אותי. זה היה לפני שנה, קצת אחרי שמלאו לי 40. 40 זה באמת גיל סמלי, בעיקר כשאתה אב טרי שמעולם לא התבונן קדימה או לאחור, ובטח לא פנימה. כשהצצתי בדפי ביטוח הבריאות שלי ראיתי שממילא מגיעה לי סדרת בדיקות של "סקר מנהלים": בדיקות ראייה, שמיעה, נשימה, לב, רנטגן, מיצים ונוזלים, שעל כולן כבר שילמתי בפוליסה, אז למה לא.

 

והיה גם העניין עם אמי, שכמה חודשים לפני כן, בעת ביקור בביתה, הבחינה שאני הולך לשירותים יותר מדי פעמים לטעמה. היא שאלה אותי אם זה כך כל יום ואמרה: "אתה חייב לראות רופא". סירבתי, אבל כבר ידעתי שמדובר בקרב אבוד מראש, כי מרגע שעניין צף אצלה בתודעה ההצקות לא ייפסקו. הדרך היחידה להוריד אותה מעליי אז היתה לקבוע תור לגסטרולוג, לשמוע שהמועד הקרוב הוא בעוד חמישה חודשים ולשכוח מהעניין. אבל הפעם ויתרתי על כל מאבק. כשאתה גדל לאמא פולנייה ממילא מחצית מהדברים שאתה עושה בחייך נעשים רק כדי שיעזבו אותך כבר.

 

זה נראה כל כך מיותר בהתחלה. שאלון ארוך שבו שללתי בזחיחות כל מחלה אפשרית. זה המשיך בבדיקת דם מחויכת, שבאמצעה חשתי פתאום סחרחורת קלה שפגה כשהביאו לי מים ומשהו מתוק. זמן קצר אחר כך כבר הזעתי על הליכון בחדר הסמוך, כשלצדי אשה שמצמידה מדבקות ג'ל לחות לחזי השעיר. "אתה יכול מהר יותר?", היא שאלה בדיוק כשהסחרחורת החלה לחזור. במאמץ רב צעקתי: "יאללה, בואי נבדוק לאיזו מהירות המכשיר הזה יכול להגיע", והוספתי בגאווה: "הפסקתי לעשן לפני שלוש שנים, אחרי 23 שנה".

 

כן, איזו גמילה זו היתה.

זה קרה במעלה הר תלול במערב טורקיה. סחבתי שני תיקים ושני אוהלים, אחד שלי ואחד של היפי בן 55 עם בעיות גב. חיפשנו יחד מחנה ריינבואיסטים שנחבא באחת מקרחות היער. ואז, כשעצרנו להפסקת סיגריה, פתאום לא הצלחתי להחדיר את העשן לריאות. כאילו הן נסתמו. באותה תקופה נסעתי הרבה לחו"ל ומכל נסיעה חזרתי עם שלושה פאקטים פטורים ממס. קצת אחרי טורקיה נולדה בתנו, וזוגתי טוענת שהיא הסיבה האמיתית שזרקתי מהבית סיגריות בשווי 6,000 שקל. יש בזה מן האמת, אבל אני חייב משהו גם להר החנק בטורקיה.

 

התחנה הבאה היתה רופא פנימי. התלוצצנו. המשקל שעליו טיפסתי הראה את המספר 103 ק"ג. הרופא הרגיע אותי ואמר שעל פניו לא צריך לדאוג, רק לרדת קצת. אחר כך רופאת עיניים מבוגרת שמחה לבשר לי שאני מהווה סכנה לציבור הנהגים והולכי הרגל וזקוק למשקפיים. היא גם התרשמה שאני נראה תשוש. "יש לי ילדה בת שנתיים וחצי", אמרתי. תם הסקר.

 

 צילום: עמית שעל

 

בשמונה בבוקר כעבור שבוע הטלפון צלצל. פקידה מסקר המנהלים הודיעה לי שיש לי כבד שומני. לאחר שתיקה מעיקה שאלתי אותה איזה כבד היא מצפה שיהיה לי. היא ענתה שאני צריך להמשיך את הבדיקות. כבד שומני הוא מצב שבו שיעור השומן בכבד עולה על 10%, פי שניים מהרגיל. לכמעט כל אדם שלישי יש כבד שומני, ועד לאחרונה התופעה לא נחשבה מסוכנת. היום כבר יודעים שכבד שומני הוא שלב מקדים למחלות כבד סופניות והשתלות כבד.

 

בשלב הזה סגרתי את הדפדפן, לחוץ. הטלפון הראשון היה לאמי, לבשר לה את בשורת האיוב על כבדי השמנוני. כשועלת מחלות ותיקה היא שמרה על קור רוח. "זה כלום", היא אמרה. "גם לי מצאו את זה פעם. אתה רק צריך דיאטה. כמו בפעם האחרונה שעשית. תרזה עוד פעם". אמרתי לה שהבדיקות הראו גם על הרבה סוכר בדם, 103 מ"ג לדציליטר, וקצה הקו התקין הוא 110. "נו ברור", אמרה אמי, "אתה אוכל המון פירות. פשוט תפסיק לאכול פירות והכל יסתדר".

 

טוב, זה רק התיאבון שלי. מאז שהפכתי לאב אני מוצא את עצמי אוכל בלי הפסקה, וכבר עליתי 17 ק"ג. אבל לאמא היתה עוד אג'נדה, מלבד ניסיונות ההרגעה. בעזרת ניסיונה העשיר כנודניקית כפייתית היא השיגה לי בקופת חולים תור, מכל הדברים בעולם, לרופאה גסטרולוגית. לפני הפגישה היא סיפרה לי, בפעם הראשונה, שסבי שעל שמו אני נקרא ואותו מעולם לא הכרתי מת כחודשיים לפני לידתי מסרטן המעי הגס. היא סיפרה לי את זה כאשר בישרה לי שהיא מתכוונת להצטרף לפגישה.

 

אחרי שהרופאה פירטה את הסיבות שבגללן הגעתי אליה היא שאלה: "בן כמה אתה, אם מותר לי לשאול?". השבתי, והיא אמרה: "האם בגילך המתקדם אתה מגיע עם אמא שלך לכל מקום? אני יודעת מה אמא רוצה, היא רוצה שתעבור בדיקת קולונוסקופיה". קולונוסקופיה היא צילום המעי הגס במצלמה קטנה שמחוברת לצינור המוחדר לפי הטבעת.

 

הרופאה אמרה שבגילי אין צורך באקט הפולשני הזה, שעלול להסתבך. "אתה צריך קודם לעבוד בשיטת האלימינציה ולשלול אפשרויות", היא אמרה. אמי התרגזה והזכירה לרופאה שרק אחרי שהתעקשה שלאבי יעשו קולונוסקופיה מצאו לו פוליפ. הבנתי שבין השתיים יש מערכת יחסים מתוחה. הבנתי גם שלאבי היה פוליפ שלא ידעתי עליו. פוליפ הוא תחילתו של גידול שיכול להפוך לסרטני. הרופאה בשלה: "בנך מספיק מבוגר כדי להחליט לבד. אני אתן לו זימון לעוד חמישה חודשים, אבל רק כי אני יודעת שזו את ושלא תרפי. חשוב לי לומר שאני לא ממליצה לו על הבדיקה".

 

בחמשת החודשים הבאים החלטתי לקחת את העניינים בידיים. חידשתי את המינוי לחדר הכושר. הפסקתי לבלוע מדי יום חבילת ופלים בשלושה וחצי שקלים של "המותג". השלתי 9 ק"ג ממשקלי. אשקר אם אומר שנהניתי אפילו לרגע. סבלתי מכל שנייה. אבל כשהגיע הסתיו, ואיתו מועד הבדיקה, החלטתי לוותר עליה. שוב, חשתי בריא כשור.

 

המסע נמשך בביקור במרכז למניעת סרטן באיכילוב. אחרי בדיקות אולטרסאונד שאישרו את עניין הכבד השומני, המלצה לרדת ל־85 ק"ג, בדיקת דם שהראתה שמצבי השתפר, ובעקבותיה חזרה שלי לעולם הקינוחים, כבר הרגשתי בבית. כמו מח"ט משופשף ששב אל הטנק, ישבתי בזמן שאורולוג בדק את האזורים האינטימיים בגופי, ולבסוף אישר שכפי שחשבתי מצב הפרוסטטה שלי נהדר.

 

שמח וטוב לב נכנסתי לבדיקה אצל רופא שמתמחה בסרטן הלסת והפה. בזמן שחרצתי לשון חשבתי על פרויד, שחלה בסרטן הפה כתוצאה מעישון סיגרים. פרויד הסתיר בהתחלה את דבר הגידול, הזניח את הטיפול בו, ובסופו של דבר נאלץ לסבול 15 שנות טיפולים והסרה של לסתו העליונה. ובכולן הוא לא ויתר על הסיגרים. כשהתיישבנו בחזרה הרופא אמר שיש לי על הלשון נקודה חשודה שצריך להסיר. בדיוק כמו שיש נקודות מסרטנות על העור, יש כאלה גם בחלל הפה. הוא לקח אותי למראה וערך היכרות ביני לבין הנקודה, פיברומה שמה. כבר הכרנו מקודם, מן הסתם. זכרתי שהיא הופיעה יום אחד, אחרי שנכוויתי ממאכל חם. שאלתי אותו אם ייתכן שכך היא נוצרה, והוא אמר שכן. שאלתי אותו אם זה פוטר אותי, והוא אמר שלא.

 

קור הרוח עזב אותי. אם הנקודה תתגלה כסרטנית, הובהר לי, יצטרכו להסיר לא אותה אלא חלק מהלשון עצמה. יצאתי מהחדר מתנדנד. למה דווקא הלשון, מכל האיברים שבעולם. אם כבר להסיר משהו אז עדיף מהרגל, מהמעי הגס, אפילו מהפרוסטטה.

 

בהמתנה לגסטרולוגית. "בגילך אתה עוד מגיע עם אמא לכל מקום?", הרופאה שואלת בהמתנה לגסטרולוגית. "בגילך אתה עוד מגיע עם אמא לכל מקום?", הרופאה שואלת צילום: עמית שעל

 

הביקור הלך והידרדר. הוא כלל גם פגישה עם רופאה פנימית, שבה כבר התלוננתי בפה מלא על מצבי הבריאותי. אם כבר לא בריא, אז חולה עד הסוף. סיפרתי לה שאני הולך כל הזמן לשירותים. פתאום גם הבנתי שיש לי הרבה כאבי בטן. היא הפנתה אותי לבדיקות כלליות, בדיקת רגישויות ובדיקה במרפאה למחלות אקזוטיות בתל השומר, כי אולי חטפתי חיידק בביקור שהיה לי באפריקה. שיטת האלימינציה. "הכי חשוב להיות מבסוט", היא אמרה, "הדתיים אומרים שצריך להיות בשמחה תמיד, כי אם יש לך מחלה אז דאגה לא תשפר את מצבך. המחלה תמיד תישאר שם".

 

אז אולי עדיף לא לבדוק ולא לדעת, שאלתי אותה. "יש דברים שאפשר למנוע, כמו סרטן הערמונית או סרטן השד, שאני תכף אבדוק לך אותו, כן, גם לגברים יש את זה. אבל יש מחלות שאי אפשר לטפל בהן, ואולי עליהן עדיף לא לדעת. ואני ממליצה לך לעשות מיד קולונוסקופיה". פתאום, אחרי חודשים של התנגדות, לא היה דבר שרציתי בו יותר.

 

חיים ומוות ביד הלשון, והגיע הזמן לחרוץ את גורלה של הלשון שלי. ההמתנה לביקור הבא שלי במרפאת הפה והלסת באיכילוב עברה בהדחקה טוטאלית. רק כשנכנסתי לחדר, שנראה בדיוק כמו זה של רופאי שיניים, התחלתי לרעוד. "על פניו, לפי הצבע, אני רואה שלא מדובר בגידול סרטני", אמרה הרופאה שבחנה את לשוני. "אבל בכל זאת אני מתעקשת שתעבור את הניתוח". למה, אני שואל. "כדי להסיר ספק".

 

כעבור שבוע מצאתי את עצמי שוב בכיסא רופאי שיניים, כשאחות נחושה עם מבטא רוסי תופסת לי את הלשון בחוזקה כשבידה גזה, ופרופסור נחוש מנסר את לשוני. חלל פי התמלא דם, ואחרי שנוקה נשארתי עם תפרים בלשון, שאיתם הסתובבתי כשבוע ימים. בשבוע הזה לא הצלחתי ללעוס כמעט כלום בלי שהתפרים יסתבכו בין שיניי ויזכירו לי את כאבי ההחלמה של השעות הראשונות. עדיין כואב לי כשאני נזכר בזה, אבל לפחות החשש מסרטן בלשון הוסר.

 

וכמובן, הקולונוסקופיה. הדבר המשמח בהכנות אליה הוא שיומיים לפניהן מותר לאכול בורקס וטוסט עם גבינה מותכת, ללא הפסקה וללא רגשי אשם. הדבר העצוב הוא שמסיבת הטרנס הזאת נגמרת כשמקבלים את כאב הבטן מהמשלשלים ומשני החוקנים שצריך לעבור. הוראות ההכנה לבדיקה דרשו שאגיע אליה עם מלווה, כי אחרי הבדיקה אהיה מטושטש מההרדמה. בחרתי לתת את הזכות לאמא שלי. מגיעה לה קצת נחת מהילד.

 

בתור לבדיקה ישבה אשה דתייה וקראה תהילים, דבר שקצת הגביר את הלחץ. בכניסה לחדר האחיות פגשתי את אחד מבכירי המשק שמופיע באופן קבוע בטוריי. הוא לא האמין שגם לבדיקת קולונוסקופיה אני בא עם צלם. הוא סיפר לי שזאת הפעם החמישית שהוא עובר את הבדיקה, והסוד נגד כאבי בטן הוא לקחת את המשלשלים עם משככי כאבים. הדבר האחרון שאני זוכר אחרי שהחדירו לי לווריד את חומרי ההרדמה היה חיוכו של הפרופסור, שהחזיק בידו את הצינור הדקיק. התעוררתי בחדר ההתאוששות עם כאב בטן בלתי רגיל. הפרופסור הסביר לי שהוא נאלץ לנפח לי את המעי כדי לאפשר חדירה נוחה יותר. האחות הציעה שאנסה לפלוט אוויר בנפיחה. ניסיתי וכשלתי. היא השכיבה אותי על הבטן ודחפה לי צינור לישבן, סובבה קצת כה וכה ואמרה שלדעתה אני בכלל לא שמן כמו שאמרתי קודם. בסוף האוויר השתחרר.

 

הרופא מאתר פיברומה חשודה על הלשון. אם כבר להסיר, אני מעדיף מהרגל, אפילו מהפרוסטטה הרופא מאתר פיברומה חשודה על הלשון. אם כבר להסיר, אני מעדיף מהרגל, אפילו מהפרוסטטה צילום: עמית שעל

 

מותש מבדיקות וטיפולים, הגעתי כעבור כמה ימים לסקר מנהלים אחר שנקבע לי, במכון רקנאטי לרפואה מונעת בבית החולים בילינסון. שוב בדיקות דם וסיבולת. אופטומטריסט הסביר לי שאני דווקא לא חייב משקפיים בנהיגה. גולת הכותרת היתה רופאת העור שזיהתה כתם שמש קצת חשוד מעל העפעפיים, וכמעט גרמה לי לאבד את ההכרה. אם הכתם סרטני, הטיפול המונע הוא כמובן הסרה של חלק מהעפעף. למזלי בבדיקה המעמיקה יותר נמצא שהכתם בסדר. היא צילמה אותו ואמרה לי לעקוב אחרי גדילתו.

 

בשיחה המסכמת של סדרת הבדיקות פרופ' משה גרטי הודיע לי בחגיגיות שאני סובל מהתסמונת המטבולית. מבעד לסחרחורת הבנתי שהאינסולין בגופי לא עובד כמו שצריך ובעתיד אסבול מלחץ דם גבוה. גופי נמנע מלייצר את הכולסטרול הטוב HDL, מייצר בשפע את הכולסטרול הרע LDL, ומצטיין בכולסטרול המכוער, הגליצרידים. הפרופסור ניסה לנחם אותי, ואמר שרוב האנשים שיוצאים מהמשרד שלו בפעם הראשונה מגלים שיש להם משהו. שאלתי אותו אם יש חדש בעניין הכבד השומני שלי, והוא אמר שהוא לא בכלל לא הבחין שיש לי כבד שומני, אבל אם יש לי אז הוא אבחן את הסיבות להיווצרותו. "אני צריך להתמודד עם הגנטיקה שלך, אבל איני יכול לשנות לך אותה. אפשר רק ליצור לך סביבה שתאפשר לך לחיות יותר שנים".

 

הגנטיקה שלי. פעם הייתי בטוח שבדיקות גנטיות זה רק שם נרדף לבדיקת מי שפיר. כמו הבדיקה שווידאה שבתנו לא נושאת את מחלת טאי זקס שמקננת בגנום הליבסקרי. אבל מזמן זה כבר הרבה יותר.

 

הדנ"א שמצוי בתוך כל תא של כל דבר חי וצומח הוא מן מפרט טכני שכתוב, במקום באותיות, ברצף של מולקולות. אם כל מולקולה היתה אות אורכו היה כמעט 40 אלף ספרים. לכל בני האדם יש אותו דנ"א. הספר שלי ושלכם זהה, פרק אחרי פרק, משפט אחרי משפט. מלבד שגיאות הכתיב. איפשהו בעומק הספר שלי כתוב "ג'ינג'י" ואצל אחר "שחרחר", אצלי 1.87 מטר ואצל אחר 1.70 מטר. אני אוסף המוטציות שלי.

 

אגוס. "מיפוי גנטי הוא המרְאָה החדשה" אגוס. "מיפוי גנטי הוא המרְאָה החדשה" צילום: נמרוד גליקמן

 

בעשור האחרון מתבררות המשמעויות של עוד ועוד "שגיאות כתיב" בספרים. מחקר מגלה שמוטציה אחת נפוצה אצל אנשים שלקו בדלקת מסוימת, או שאחרת נפוצה אצל אנשים שבקושי לוקים באיידס.

 

"וזה ישנה את פני הרפואה", אומר לי פרופ' איתן פרידמן, מומחה לגנטיקה רפואית ומנהל היחידה לאונקוגנטיקה בבית החולים שיבא תל השומר. "לאסוף את המידע הגנטי עצמו אין בעיה. האתגר הוא הפענוח. אנחנו עדיין לא מבינים מה כל גן עושה. אני מניח שבחמש השנים הקרובות יכולת הפענוח תשתפר משמעותית. הורים שהילד שלהם יעבור ריצוף גנטי יקבלו כל כמה שנים תובנות חדשות על הילד.

 

"כבר היום מה שיודעים על הגנים עוזר לזהות סיכונים למחלות קשות ולטפל בהן לפני שהן מתפרצות. לא מזמן מצאנו במקרה אצל גבר מוטציה גנטית שקשורה בתסמונת שגורמת לדום לב פתאומי. בירור גילה שהוא אכן סובל מהתסמונת. היום האיש מסתובב עם קוצב לב. כריתת השדיים של אנג'לינה ג'ולי זה אותו הסיפור".

 

בשנים האחרונות מחירי הסריקות הגנטיות יורדים, וצצות חברות שמתמחות במיפוי גנטי. כעת אבחון גנטי אישי, ו"רפואה מותאמת אישית", שבה מתאימים אורח חיים וטיפולים לפי הדנ"א במקום לפי המלצות כלליות, מתחיל להיכנס לביטוחי בריאות בעולם. המומחים שמבהירים שהתחום עדיין צעיר גם אומרים כי הם מצפים להתקדמות מהירה. ד"ר דיוויד אגוס מאוניברסיטת דרום קליפורניה, מייסד את אחת מחלוצות המיפוי הגנטי Navigenics, אמר בעבר בראיון ל"מוסף כלכליסט": "המצאת המראה נתנה לאנשים מודעות למראה החיצוני שלהם. מיפוי גנטי הוא המראה של העתיד. היום אין דרך להראות לכל אדם מה בדיוק קורה בגופו כשהוא מעשן. אבל כשאוכל להגיד לך 'בוא תראה את הסרטן שיתפרץ אצלך בקרוב', אני מבטיח לך שתפסיק".

אותי זה שכנע. לרגע אפילו שכחתי את הפחד.

 

במשרדו של פרופ' נדיר ארבר, מנהל המרכז המשולב למניעת סרטן באיכילוב, יש קיר שלם מכוסה בתעודות הסמכה והוקרה. את שיחתנו הוא בחר דווקא לפתוח בתלונות על בעיות התקצוב של המרכז שלו. הוא טען שאם מרכזי אבחון מוקדם היו חלק מסל הבריאות, משרד הבריאות יכול היה לחתוך עשרות מיליוני שקלים שמושקעים כיום בטיפולים אגרסיביים ויקרים אחרי שהסרטן מתפרץ.

 

במשרדו של פרופ' ארבר (משמאל) עם הסטודנטים לירון יופה וגרשון צלינגר וד"ר נעם שומרון. מתעדכן בנקודות התורפה הגנטיות שלי במשרדו של פרופ' ארבר (משמאל) עם הסטודנטים לירון יופה וגרשון צלינגר וד"ר נעם שומרון. מתעדכן בנקודות התורפה הגנטיות שלי צילום: עמית שעל

 

"נפגשתי עם כמה שרי בריאות. אף אחד מהם לא רצה לשים כסף על רפואה מונעת", אמר לי ארבר. "דני נוה אמר לי 'אני רוצה להיות ראש ממשלה, תוחלת החיים של שר בריאות זה 11 חודשים, לכן אני לא אעזור לך, אין לי אינטרס לעשות את זה גם אם זה יפעל תוך שנה־שנתיים'. הייתי גם אצל ליצמן. הוא אדם די חכם. לא הסתכל עליי. התרכז במשהו על השולחן שלו, שזה היה די מעליב, ובסוף הוא הרים את הראש מהשולחן ואמר 'אין לי כסף'. אמרתי לו שמה שאני מציע יכול לחסוך כסף".

 

מהצד של ארבר, רפואה מותאמת אישית היא משהו פחות זוהר ממונולוג של גילה אלמגור. כל אדם, אם ירצה או לא ירצה, ימות ממחלה כלשהי. זיהוי של המחלות האלה בשלב מוקדם, וזיהוי של גנים שמעידים על סיכוי גבוה במיוחד לחלות בהן, יעזור להוסיף שנות חיים. אותי זה לא עודד. המכון שלו מחפש אצל אנשים את סוגי הסרטן שאפשר למנוע. סיפרתי לו שסבי מת מסרטן במעיים בגיל 74, ודודתי מתה מסרטן בראש בגיל 46. סרטן ראש אי אפשר לגלות באבחון, אמר. אבל לא לדאוג, זה נדיר.

 

צל הטראומה של מות דודתי עדיין איתנו. אחרי שלושה שבועות של כאבי ראש הובלנו אותה למיון, ורק אחרי ויכוחים שכנענו את הרופאים לעשות לה בדיקת סי.טי. הגידול אובחן, אבל היה מאוחר מדי. היא מתה באותו השבוע. "אדם שיש לו סרטן בשלב מוקדם מרגיש הכי טוב בעולם. הוא יכול לטפס על האוורסט ולצאת עם בר רפאלי. כשהתסמינים מופיעים זה כבר מתחיל להיות מאוחר", ארבר אמר. לפי הסטטיסטיקות, כ־10% מהנבדקים במכון יוצאים עם הבשורה שיש להם משהו. אני מתפלל, באמת, שלא אהיה אחד מהם.

 

החלק שלי בבדיקה היה לתת דם. בזה אני כבר מומחה. לא מתעלף, לא מסתחרר. אבל בזמן שהדם הזדחל מתוכי בצינורית, הלבטים הזדחלו פנימה. מה אם במקום לגלות שאני בריא, או שאני בסכנה וזקוק לניתוח מונע, יגלו משהו שלא אני ולא הרופאים היינו רוצים לדעת? נזכרתי במכר שלי, שאביו גילה בבדיקות שיש לו מחלה סופנית ונותרה לו חצי שנה לחיות. תנצל אותה היטב, הרופאים אמרו לו. זה לא עזר. זו היתה חצי השנה הנוראה בחייו, כולה חרדות, סידורים ותחושת החמצה. כמו אסי דיין בסרט "מר באום", שמתבשר שנותרו לו 90 דקות לחיות, ומבזבז את כולן על הסידורים של הסידורים. בזמן שהדם יוצא מוורידי אני יודע שאם אגלה שאני עומד למות, אני לא אספיק לעשות כלום. הדאגה למשפחה שלי, הסידורים וההתארגנויות, המרדף אחרי אני לא יודע מה בדיוק. גם באי הטרופי שאליו הייתי בורח לא הייתי מספיק להירגע לפני המוות. כשהושטתי את היד אל המחט עדיין האמנתי שזו רק משימה עיתונאית, רק ניסוי. כעת אני מבין שזו הצצה שאולי אני לא מוכן אליה.

 

מעט מהדם שהקזתי. בהתחלה עוד קיבלתי סחרחורת מעט מהדם שהקזתי. בהתחלה עוד קיבלתי סחרחורת צילום: עמית שעל

 

גם אצל סרגיי ברין, מייסד גוגל, זה היה רק ניסוי. אשתו אן ווג'יסקי הקימה את 23andME, חברה מתוקשרת שמנסה להפוך את המיפוי הגנטי לתחביב, מעבר לשימושיו הבריאותיים. החברה של ווג'יסקי שולחת לכל המעוניין מבחנה הביתה, והמעוניין יורק לתוכה, שולח בחזרה, ומקבל בתוך כמה שבועות רשימה פיקנטית של תכונות, מידע על אילן היוחסין וקצת מידע בריאותי. הכל על סמך ניתוח של קבוצה נבחרת של גנים מהכרומוזום שלו. התשובות לא מלוות בייעוץ רפואי. החוויה היא העיקר.

 

כשברין ירק ב־2006 למבחנות של 23andME הוא חשב שהוא רק עוזר לפיילוט של החברה של אשתו. אבל המיפוי גילה אצלו משהו. ברין בן ה־33 גילה שהוא נושא את הגן LRRK2 שקשור לפריצת פרקינסון בגיל צעיר, ושסיכוייו ללקות במחלה עומדים על 50%. באוגוסט ברין יהיה בן 40, הגיל שממנו נפרדתי השבוע. הוא מממן מכיסו בדיקות חינם לכל מי שהתגלה אצלם פרקינסון סוג 8, ובשש השנים האחרונות מאגר הדנ"א ההולך וגדל של 23andME משמש גם כמאגר מידע שבו המכון הלאומי לחקר הגנום האנושי בארצות הברית מחפש תבניות שאולי יביאו לפריצת דרך במניעת המחלה. "קצב המחקר הרפואי נחשב לקפוא לגמרי לעומת מה שאני רגיל אליו באינטרנט", ברין אמר לפני שלוש שנים למגזין "Wired" בכתבה "החיפוש של סרגיי", "עכשיו אנחנו אוספים הרבה מידע, ואם נמצא תבנית, אולי זה יוביל לאנשהו".

 

אבל אני לא סרגיי ברין. אני גם לא ניר טויב, הבמאי הדוקומנטרי שהכרתי קצת, מהנהוני שלום במסדרונות ערוץ 1. לפני ארבע שנים אובחן אצל טויב סרטן ריאות קשה, והוקצבו לו שלושה חודשים לחיות. הגובתו היתה, פחות או יותר, להביא את הרפואה המותאמת אישית לישראל. הוא התעקש לעבור בדיקות גנטיות עוד לפני שאלה הוצעו לציבור, רופאים מהדסה סייעו לו לבדוק את המוטציה המסוימת שלו ואת תכונות הגידול הייחודי שהולידה. הוא מת בפברואר השנה, אחרי ארבע שנות מאבק. אני טיפוס שונה.

 

סרגיי ברין. מירוץ מול הפרקינסון סרגיי ברין. מירוץ מול הפרקינסון צילום: איי פי

 

למוטציה שאני צריך להתפלל שלא ימצאו אצלי קוראים APC. ארבר אומר שהיא נפוצה יותר אצל יוצאי אשכנז, ואם יש לי אותה אז זכיתי בסיכוי של כמעט 100% לחלות בסרטן המעי הגס, ועד אז אצטרך לעבור בדיקות קולונוסקופיה שנתיות כל חיי. אם זו המוטציה הפחות משמעותית K1307I , הסיכוי לסרטן המעי יגדל רק פי שניים ביחס לאוכלוסייה, ואם זו E1317Q, אז פי שלושה. היא דווקא נפוצה יותר בקרב יוצאי עדות המזרח, ולא היה לי ברור למה בכלל לחפש אותה. אבל לך תדע מי היה אביך האמיתי.

 

"צריך גם לשים גבול אתי לבדיקות הגנטיות", ארבר אומר. "אפשר לגלות מחלות שלהן אין תרופה, ולא לכל אדם יש היכולת הנפשית לעמוד בכך. ההצצה לתוצאות עשויה להיות חוויה לא פשוטה".

 

בתקופת הבדיקות שיתפתי בגילויים הרפואיים מכרים אקראיים מחדר הכושר ובתור בבית המרקחת. גיליתי שבקרב בני גילי אני לא לבד. זה סובל מגליצרידים, ההיא רגישה לגלוטן, ההוא לא מפרק לקטוז, כולם אוכלים בריא ומי שלא עושה יוגה לפחות הולך על חוף הים. אחת סיכמה את העניין כך: "חשבתי ששיחות קופת חולים יתחילו רק אחרי הפנסיה. כנראה טעיתי".

 

בדיקת העיניים שהזימה את הטענה מהבדיקה הקודמת, שלפיה אני אימת הכביש בדיקת העיניים שהזימה את הטענה מהבדיקה הקודמת, שלפיה אני אימת הכביש צילום: עמית שעל

 

פרופ' ארבר חיכה לי בחדר עם עוד ארבעה אנשים. חשתי סחרחורת. הם דיברו אליי ולא הצלחתי להבין על מה. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה קופסת העוגיות על השולחן. כל מה שרציתי היה רק עוגייה אחת. ארבעת האנשים היו קולגה של ארבר, ד"ר נעם שומרון מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב שחוקר ביטויי גנים, ושלושה סטודנטים מהמעבדה שלו. הם יודעים עליי דברים שאני עדיין לא יודע.

 

תחילת הפגישה היתה מרגיעה. תוצאות של ריצוף גנטי מכילות תיאורים של המוני מוטציות, אבל רובן מעידות על סיכונים זעירים. יש לי נטייה גנטית לצרעת, אבל הסיכוי הוא פחות מאחד למיליון. אני כנראה אקבל צרעת לפני שאזכה בלוטו, אבל רוב הסיכויים ששניהם לא יקרו לעולם. הם מצאו אצלי הרבה מוטציות כאלה. כולן, כך אמרו, מוטציות סבירות שמתאימות לגניוס הישראלי. שאלתי אותם איך הצליחו למצוא מאגר מוטציות שאופייני לישראלים בלבד, כי אנחנו הרי מדינה צעירה, וכור היתוך לצאצאים מהרבה ארצות. שומרון מיהר לתקן ואמר שהכוונה למוטציות גנטיות שמתאימות ליהודים אשכנזים. מתברר שעל האשכנזים יש יותר נתונים גנטיים, כיוון שהם נוטים יותר לעבור ריצוף גנטי.

 

שומרון אמר: "כאשר מגלים גנים שמעלים סיכון למחלה מסוימת, המשמעות היא שכדאי ללכת לבדיקות תכופות או לעשות פעולה מונעת. בינתיים אנחנו יכולים לומר לך שיש לך בעיקר נטייה להשמנה גנטית". נרגעתי, אבל החלטתי לוותר על העוגייה. "בכל מקרה אתה תהיה שמן כי זה גנטי", אמר ארבר, "אז קח איזו עוגייה". ואז הוא הרצין לרגע, ואמר שנמצא אצלי גן המתקשר עם גידולים במערכת העיכול. וזה כבר עניין יותר רציני. למעשה, הוא אמר, תידרש לי פגישה נוספת בעוד שבוע.

 

בזמן הקולונסקופיה. אחרי חודשים של התנגדות, לא היה דבר שרציתי בו יותר בזמן הקולונסקופיה. אחרי חודשים של התנגדות, לא היה דבר שרציתי בו יותר צילום: עמית שעל

 

היום זה היום. הפגישה האחרונה באיכילוב, המפגש עם תוצאות הסריקה הגנטית, שמומנה עבור העיתון בידי חברת הביטוח הפניקס. אני יוצא מהבית ושתי מילים לא יוצאות לי מהראש: ענת גוב. היא מתה מסרטן המעי הגס. שבוע לפני יום הולדתה ה־59. היא לא ערכה בדיקות מוקדמות. בשלב הזה אני כבר יודע שיש לי שם איזשהו גן, איזושהי מוטציה, ואני יודע שהגן הזה יכול איכשהו להשפיע על הקיבה. אין לי מושג מה אני עומד לשמוע.

 

דלתות המעלית נפתחות בקומה 33. עם ארבר ממתין לי הפעם פרופ' פרידמן, והוא משוחח איתי, פשוטו כמשמעו, על הסרטן שיהיה לי יום אחד.

 

הוא מתעניין בפוליפ שמצאו אצל אבי בקולונוסקופיה השגרתית ושואל על הסרטן של דודתי. במיפוי הגנטי, התגלו אצלי 99 מוטציות שכולן היו חסרות משמעות, ועוד 56 מוטציות שהעידו כי אני עלול ללקות במחלות מסויימות, אבל שהסיכון לכך הוא אפסי או קרוב לסיכון שבאוכלוסייה הכללית.

 

"אבל מצאנו אצלך גם פגם גנטי בשם NSH6, שמעלה משמעותית את הסיכוי לסרטן המעי הגס. הסיכון עדיין נמוך ולא מחייב פעולת מניעה מיידיות. במקרה שלך, כיוון שיש לך היסטוריה משפחתית, אני ממליץ לבדוק אם הגן קיים אצל אביך. אם כן אני ממליץ על קולונוסקופיה אחת לשלוש שנים". פרידמן גם מפרט בפניי סוגי תרופות שאני רגיש אליהן ולא ידעתי."אתה יודע", הוא אומר, "אם היו עושים מיפוי גנטי, לאריק שרון הוא לא היה מקבל את האירוע המוחי השני. מיפוי היה מגלה שהוא רגיש למדלל הדם שנתנו לו. היו יכולים למצוא תרופה או מינון שאיתם לא ידמם".

 

השבוע חגגתי 41,
אבל התבגרתי בהרבה יותר מאשר שנה. כשיצאתי למסע חשבתי שאני בן 20, חסין ממחלות, אולי קצת עייף בגלל הילדה, אבל גם זה היה בסדר כי גם את אבהותי לא באמת הצלחתי להפנים. כעת אני יודע שיש לי נטייה לסוכרת, בעיות ראייה, עור שצריך להגן עליו אם אני לא רוצה לאבד עפעף ב־15 השנים הקרובות, ורומן מלא תהפוכות, ואני מקווה שממושך, שצפוי לי עם המעיים. זו חוויה משונה, להפנים את זה שגם אם נשארת ילד סורר, הילד תקוע במכונה לא משומנת. אני מבוגר.

 

מצד שני, גם התבדה אצלי החשש הגדול לשמוע את תאריך ושעת הפטירה שלי. ארבר ופרידמן הסבירו לי שהרפואה עוד לא שם ועדיין רב הנסתר על הנגלה, ושהאינפורמציה של המיפוי גנטי עוד תעבור הרבה עדכונים. אבל הם הבטיחו שאם תימצא אצלי מוטציה קטלנית חדשה אקבל הודעה על כך בהקדם.

בטל שלח
    לכל התגובות