ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
אילן שבתאי
אילן שבתאי  
צילום: מיקי נועם אלון
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    נשיכת מכחול

    האספן אילן שבתאי היה דמות מפתח משפיעה ומרגיזה בעולם האמנות המקומי. הוא קנה את כל העבודות של אמנים כדי שאחרים לא יקנו, כיוון אוצרים, בנה כוכבים ונפטר מאחרים. עד שנעלם, לפני שמונה שנים. עכשיו הוא חוזר, נחשף לראשונה, מתריס כתמיד, ומספק הצצה נדירה לכמה מאלפי העבודות במחסן שלו

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    עד היום רבים בעולם האמנות לא יודעים מיהו אילן שבתאי (61), מהאספנים החשובים שפעלו כאן עד לפני כמה שנים. "העדפתי להישאר מאחורי הקלעים, היה לי נוח להסתובב בגלריות בלי שיבלבלו לי את המוח", הוא מספר, "והמצחיק הוא שהם היו מדברים איתי עליי. היו אומרים 'יש איזה אילן אחד בירושלים', וככה הייתי יודע מה חושבים עליי".

     

    ומה חשבו עליך?

    "שאני גאון, שאני מטורף, שאני רגיש ברמות שהם לא נתקלו בהן, ושאני יודע לזהות את האמן לפני שהוא יודע לזהות את עצמו".

     

    בשמונה השנים האחרונות, עקב מחלת הסרטן של אשתו רבקה ומותה לפני שלוש שנים, עזב שבתאי את הזירה. אבל כולם זוכרים אותו; "אדם קשה ולא נעים" הוא התיאור השכיח. "אני חד כתער, אני יכול להגיד דברים איומים בפנים, אני יכול להגיד לאמן שיחליף מקצוע", הוא מגיב. כולם, בכל מקרה, מסכימים שיש לו כישרון נדיר לזהות את האמן שיכבוש את השוק ויכולת נדירה לא פחות להביא אמן למקום הזה.

     

    אילן שבתאי בביתו בירושלים, על רקע "בית על ההר" של אורי ריזמן. "את רואה את הגבעה בציור? מתישהו אני אוכל לקנות את הגבעה במחיר שאני אמכור את הציור"
    אילן שבתאי בביתו בירושלים, על רקע "בית על ההר" של אורי ריזמן. "את רואה את הגבעה בציור? מתישהו אני אוכל לקנות את הגבעה במחיר שאני אמכור את הציור" צילום: מיקי נועם אלון

     

    אוֹרי ריזמן, למשל. האמן מקיבוץ כברי שמת ב־1991 נחשב בעשור האחרון השם החם במכירות הפומביות בארץ. אין כמעט אספן שלא מחפש ציור שלו, אבל כאלה קשה מאוד להשיג. הביקוש גבוה, המחירים גבוהים מאוד (במרץ נמכרה בבית המכירות מונטיפיורי העבודה "בית על גבעה" ב־166 אלף דולר), וההיצע אפסי. כי כמעט כל העבודות נמצאות אצל שבתאי, במחסן בירושלים, והוא שומר עליהן מכל משמר. "ריזמן יהיה האמן הישראלי הראשון שעבודותיו יעברו את המיליון דולר, ואני מאמין שאזכה לראות את זה עוד בחיי", הוא אומר בראיון הראשון בחייו, שבו הוא מצהיר על כוונתו לחזור לעולם האמנות. "הייתי עסוק בטיפול באשתי ובמוות שלה וזה אילץ אותי לפרוש. בצוואה שלה היא כתבה: 'אילן, תחזור לאמנות, תחזור לעצמך'. בלי עולם האמנות אני ריק".

     

    נכנסתי לסטודיו, קניתי הכל

     

    שבתאי נולד בקטמון הישנה בירושלים, שבה הוא חי גם היום, לנהג מונית ועקרת בית. "היינו חמישה אחים ולא היה לנו כלום", הוא מספר. "אבא שלי היה בנאדם עצבני ואלים שנלחם על החיים שלו. היתה לו יכולת קליטה לא רגילה, אבל הוא לא ידע לעשות עם עצמו יותר מדי ותמיד הסתכל עליי כתימהוני. רציתי להיות אמן, צייר. הייתי עושה דברים ואבא שלי היה משמיד לי אותם".

     

    אז שבתאי הלך לעבוד במס הכנסה, במשרד העבודה ובסוף כסוכן ביטוח. "ידעתי למכור טוב כי אמרתי לאנשים את האמת. אבל זה שעמם אותי. אחרי כמה שנים אמרתי לאשתי: 'אני רוצה ללכת לעשות משהו שאני מאמין בו יותר, אמנות'. לפני כן הייתי קונה אבל לא התייחסתי לזה כאל מקצוע וכמקור פרנסה". לעידודה של רבקה היה חלק גדול באספנות שלו, הוא אומר, "הייתי יוצא לצוד בשבילה".

     

    "החצר האחורית" של אמנון דוד ער
    "החצר האחורית" של אמנון דוד ער צילום: מיקי נועם אלון

     

    בתחילת שנות השמונים פתח בירושלים את גלריה אלון. בשש שנות קיומה הוצגו בה תערוכות של מיטב האמנים המקומיים, והיא זכתה להערכה רבה. "יום אחד אבא שלי אסף תייר ממוזיאון ישראל", מספר שבתאי, "והוא ביקש שיסיע אותו ל'גלריה אילן שבתי', הוא שיבש את השם, שהמליצו עליה במוזיאון. אבא שלי נסע לכתובת ורק כשהגיעו הוא אמר: 'רגע, זה הבן שלי'. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הבין מה אני עושה. 

     

    "כשהגלריה פעלה הצטמצמנו בבית בהכל. חיינו מהמשכורת של אשתי ומהגרושים שהייתי מרוויח בגלריה. מהכסף שחסכתי כסוכן ביטוח קניתי תערוכות שלמות, הרבה אמנים בכלל לא ידעו שאני זה שקנה. תמיד אמרתי שאם אני מאמין במשהו והוא נכון לי, אז בעתיד מישהו אחר גם ירצה את זה". בשנים ההן שבתאי נהפך לשם דבר, וגם האוצרים המרכזיים התייעצו איתו. "שש שנים קניתי וקניתי וקניתי, ובשלב מסוים הבנתי שאין לי מה לתרום יותר כגלריסט, כי יש גלריות הרבה יותר חזקות ועשירות. מיציתי וסגרתי. בסופו של דבר את הכסף עשיתי מהעבודות שקניתי. כשהייתי צריך לקנות בית מכרתי שלושה־ארבעה ציורים. זה הספיק". מאז הוא מתפרנס מייעוץ לאספנים ("גם ייעצתי לעיריית אשדוד בחינם, לגבי הקמת מוזיאון מונארט, והמלצתי על יונה פישר לתפקיד האוצר") ומכר מעט מהאוסף, "כ־3%-5%. לא עסקתי במסחר".

     

    "החומה הסינית" של גבריאל כהן. "העבודה האהובה עליי"
    "החומה הסינית" של גבריאל כהן. "העבודה האהובה עליי" צילום: מיקי נועם אלון

     

    בתקופת הגלריה גם הכיר לראשונה את עבודותיו של ריזמן. "נכנסתי לגלריה הלל בירושלים, ראיתי ציור עם פרצוף מוזר וקניתי אותו. למחרת באתי ושאלתי: 'יש לך עוד דברים מוזרים כאלה?', והגלריסט אמר: 'יש לי עוד שניים, אני לא יודע מה לעשות איתם'. אמרתי לו: 'אני קונה הכל'. התחלתי לחפש מי זה. צלצלתי ליונה פישר, חבר טוב שלי (ואז אוצר בכיר במוזיאון ישראל), ואמרתי לו: 'תראה, יש איזה אמן שמדבר אליי, יש איזו אמת בציור שלו'. הוא אמר: 'עדיף שתקנה את מיכאל גרוס' (יש הנוטים להשוות בין יצירתם של השניים - ד"ג). אמרתי לו: 'מיכאל גרוס תקנה אתה'. ב־1982 הגעתי לכברי, נכנסתי לסטודיו של אורי ואמרתי שאני רוצה לקנות את הכל. בקיבוץ עשו ועדה והחליטו למכור לי. קניתי כל מה שיכולתי, כי לא יכולתי לחיות בלי זה. הרגשתי כאילו הוא גנב לי את המקצוע, אם הייתי מצייר הייתי רוצה לצייר כך. כל עולם האמנות צחק עליי".

     

    כמה קנית?

    "38 ציורים, כ־25 דולר לציור, זה היה התמחור של הקיבוץ. קניתי גם כל מה שהסתובב בשוק, מאספנים - הם חשבו שזה שווה 50 דולר, אני הצעתי 100 - ובגלריה גורדון. שלחתי חברים שיקנו בשבילי, לא רציתי שיידעו שזה אני. כבר התחילו ריכולים שיש לי עין טובה ולא רציתי שיתחילו לקנות אותו ויפריעו לי לאסוף. שילמתי אפילו עמלות לחבר'ה שקנו לי, 50%. הם הביאו לי ככה עוד 25 עבודות. כל מי שרצה להיפטר מעבודה של אורי ריזמן המשוגע, ככה קראו לו, בא אליי".

    אומרים שהגעת לקיבוץ עם משאית והערמת עליה את כל הסטודיו.

     

    "הגעתי עם חבר ושתי מכוניות. קשרנו את הדברים על הגגות ונסענו 40 קמ"ש מכברי עד ירושלים".

     

     "דיוקן אילן מוגש בצלחת" של סיגל צוברי
    "דיוקן אילן מוגש בצלחת" של סיגל צוברי צילום: מיקי נועם אלון

     

     

    ריזמן היה בכלל מעורב בעסקה?

    "בטח. כשלקחתי את הציורים אמרתי לו: 'תבחר אחד או שניים שאתה לא יכול להיפרד מהם, אני משאיר לך אותם מתנה'. הוא בחר את הפורטרט של אשתו וציור נוף קטן. חיבקתי אותו ואמרתי לו: 'אורי, אני מבטיח לך שעוד השנה אני עושה לך תערוכה במוזיאון ישראל'. חשבתי שהם צריכים לתת לו את המקום שלו, וכך היה. פניתי לאוצר יגאל צלמונה ואמרתי לו: 'אני רוצה עכשיו תערוכה לאמן שאני חושב שהוא מעניין, תבוא ותראה. אם אתם לא מציגים אותו במוזיאון כל זמן שהוא חי ושפוי, בתקופה הטובה שלו, לא תראו את הדברים יותר'. הם ידעו שאם אני אומר אני עומד במילה שלי. סוגר ואין. זה גרם למוזיאון לעשות תערוכת בזק. אגב, המוזיאון קנה ממני אז עבודה ושילם תמורתה סכום ששילמתי תמורת כל העבודות. עד היום אני שומר את הקבלות. אחר כך תרמתי למוזיאון פורטרט שלו".

     

    אומרים שגם כשריזמן היה מאושפז עוד החתמת אותו על עבודות לא חתומות.

    "הכל אגדות. כיוון שאני לא מדבר אנשים מספרים לעצמם סיפורים. כשאורי מת לא הייתי בארץ, הייתי בלונדון שנה וחצי".

     

    האגו זה הפילגש של השכל

     

    שבתאי עבד באופן דומה גם עם אמנים אחרים, ויצר מצב שהוא האספן הבלעדי של עבודותיהם. הוא קנה כל ציור שלהם, במחיר נמוך יחסית, ובתמורה אפשר להם ליצור בלי לדאוג לפרנסה. כך עבד למשל עם גבריאל כהן, אילן ברוך, פסח סלבוסקי, סיגל צברי, דניאל אלנקווה וישראל הרשברג. גם הרשברג, מקים הסדנה לציור ורישום בירושלים, נהפך עם השנים לאמן מבוקש שעבודותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים, ושבתאי זוקף לזכותו את הגילוי וההצלחה שלו.

     

    "יום אחד פסח סלבוסקי לקח אותי להכיר אמן אמריקאי שלא ידע מה לעשות עם עצמו. זה היה ישראל הרשברג", מספר שבתאי. "הוא אמר לי שהוא היה נורא רוצה להצליח ולמכור, והתחלתי לקנות אותו. יום אחד הוא ביקש לצייר אותי, וכשצייר ראיתי בסטודיו ציור בתהליך של לשון של פרה. לפני כן הוא צייר ציור של טבע דומם שעבר את ועדת הרכישות של מוזיאון ישראל. באתי ליונה פישר וליגאל צלמונה ואמרתי להם: 'תשמעו, יש לו ציור יותר מעניין, פשוט נחליף בין הציורים', וכך היה. פישר גם הראה את הציור לגילברט לויד, הבעלים של גלריה מרלבורו בלונדון, אחת החשובות בעולם, ולקח את הרשברג להיות אמן הגלריה".

     

    שבתאי, לדבריו, לא רק היה אחראי לחיבור של הרשברג לפישר וללויד, אלא גם ליווה אותו כמה שנים בקניית עבודות (ארבע בסך הכל, כשהרשברג מצייר כל ציור כחצי שנה) ובהקמת הסדנה שלו. אלא שמאז סר חנו של הרשברג בעיני שבתאי. "הוא בעיניי יותר רסטורטור מאמן. הוא הצליח אולי להעמיד כמה אמנים קטנים (במסגרת הסדנה, שהיה לה חלק חשוב בצמיחת הז'אנר הפיגורטיבי בשנים האחרונות - ד"ג), אך הוא היה עוין כלפי מי שהתמרד וניסה להיות יותר מעניין ממנו, כמו דניאל אלנקווה, שגם אותו גיליתי והיום גם הוא עובד עם מרלבורו. היום אין לי ציורים שלו, נפטרתי כמעט מהכל. בשלב מסוים איבדתי את האמון בו. הוא חשב שאפשר לקחת את האיש שהוביל אותו, למחוק אותו ולהתנהג כאילו הוא לא קיים יותר".

     

    אז מכרת את הציורים של הרשברג כי הפסקת להאמין בו או כדי לנקום בו?

    "הפסקתי להאמין לו. אני לא חושב שבציור שלו יש חופש מחשבתי. זה פטפוט, וחבל, כי הוא יכול היה להגיע רחוק יותר. אם הוא היה עוזב את האגו - האגו זה הפילגש של השכל - הוא היה חוזר להיות צייר. הוא שכח מאיפה הוא בא, את הבית הקטן שהוא גר בו ברוממה, שממנו צמח. אני אף פעם לא אמכור את הבית של ההורים שלי, אני הולך לבקר שם כדי לזכור מאיפה באתי, זה שומר לי על השפיות. ברגע שאתה שוכח מאיפה באת אתה לא מגיע לשום מקום. אי אפשר לבנות בניין על האוויר. צריך יסודות".

     

    "דיוקן אילן שבתאי" של ישראל הרשברג. "הוא יותר רסטורטור מאמן"
    "דיוקן אילן שבתאי" של ישראל הרשברג. "הוא יותר רסטורטור מאמן" צילום: מיקי נועם אלון

     

    יונה פישר לא זוכר ששבתאי המליץ להחליף את העבודות של הרשברג מאחורי גבה של ועדת הרכישות של מוזיאון ישראל. הוא גם לא זוכר שהמליץ לשבתאי לקנות את גרוס. אבל הוא כן מדבר על החשיבות של שבתאי בענף. "יש לו זכויות", הוא אומר. "לא הייתי צריך את אילן בשביל להכיר את ריזמן אבל הוא בהחלט אחראי במידה רבה למיתוס שריזמן נהיה. ואת הרשברג הוא בהחלט גילה".

     

    הנזק של האספנים החדשים

     

    במחסן שבו נמצא האוסף בירושלים הצטברו עם השנים אלפי עבודות. שבתאי אינו יודע את מספרן המדויק או את שוויין. "בפנטזיה האוסף שווה 10 מיליון דולר, אבל אולי כשאמכור אותו אתבדה". מדובר באסופת עבודות שנבנתה מסוף שנות השבעים ועד לפני שמונה שנים, אז שבתאי פשוט הפסיק לקנות. מאז השוק לא הפסיק להשתנות. רוב האספנים בני זמנו - ובראשם עמי בראון, שמת, ויוסי חכמי - הפסיקו לרכוש, והוא מתגעגע אליהם. "חסרים אנשים שיודעים להסתכל בגובה העיניים, כמו עמי, שהיה בנאדם פשוט, מאוד לבבי, מאוד ברור ומאוד עשיר". בני ה־40 וה־50, הוא אומר, לא אספו אמנות, והדור הצעיר הורס לדעתו את השוק. "הרומנטיקה נעלמה. אנשים התחילו לעסוק בזה כמסחר, והמסחר באמנות זה הדבר הכי פחות מעניין. פעם היו יושבים, מראים ציור, מדברים על אמנות, וכך היתה נעשית מכירה. למשל, הבנאדם שהכי אהבתי להראות לו אמנות היה מטאטא רחובות. כל יום בעשר וחצי הוא היה מטאטא ליד הגלריה. הייתי קורא לו, הוא היה שותה כוס קפה, מסתכל על ציור של ריזמן ומביע את דעתו, 'זה מעניין, רק חסר פרות על הדשא'.

     

     "דוד" של מאיה ישראל. "היא הדבר הבא"
    "דוד" של מאיה ישראל. "היא הדבר הבא" צילום: מיקי נועם אלון

     

    "היום שולחים דימויים במחשב. יש זילות. מעט אנשים רואים אמנות, הרבה אנשים שומעים אמנות. הם שומעים בשיחות סלון שיש אמן שכדאי לקנות כי המחיר שלו יוכפל בתוך שנה ובטוחים שאפשר לעשות כסף קל. אז הם קונים, מחכים שנה, מחכים עוד קצת, רואים שהמחיר לא עולה ומוציאים למכירה. כך הם פוגעים באמן ובמחיר. הם לא בריאים לעולם האמנות.

     

    "יש אופנה נוספת, שמחפשים אמן שמת, עושים לו תחיית המתים, קונים בכמויות מאיזה עיזבון, מרימים לו את המחיר באופן זמני ומלאכותי וזה נופל בחזרה. כך היה לדוגמה עם צבי מאירוביץ ופנחס אברמוביץ. אנשים קנו, אחרי שנה ניסו למכור ולא הצליחו. גם בתי המכירות השתתפו בחגיגה האיומה הזאת, כי הם נתנו לכל דבר להיכנס ולא עניין אותם באיזה מחיר".

     

    אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שבשנים האחרונות האמנות הוכיחה את עצמה כאפיק להשקעה.

    "זה נכון שהאמנות ניצחה את הנדל"ן, אבל אני לא חושב שאמנות נזילה כמו נדל"ן. אי אפשר לחכות לפירות מיידיים. אמנים ואספנים איבדו את הסבלנות. הכל צריך להיות כאן ועכשיו. אני אף פעם לא הסכמתי למכור לאדם שרצה קישוט לבית, ולא במחיר שאפשר ללכת למחרת למכירה פומבית ולעשות כסף קל".

     

    אבל אתה עשית כסף מאמנות.

    "אני לא דוגמה. עשיתי את זה כי אהבתי את האמנות. אני נהנה מהאמנות עצמה. אם תשימי לב על קירות הבית אין אמנים מפורסמים מאוד מלבד אורי ריזמן. יש את חנן שלונסקי, מי מכיר אותו בכלל? אמנון דוד ער, פסח סלבוסקי, גבריאל כהן - את רואה פה דברים שהם לא בהכרח המסמרים של האמנות הישראלית, אבל אלה דברים שאני רוצה לחיות איתם".

     

    בית על גבעה של אורי ריזמן
    בית על גבעה של אורי ריזמן ציור: אורי ריזמן

     

    ובכל זאת את ריזמן הפכת למכרה זהב. צפית את הטיפוס במחירים שלו?

    "כן. אני אספר לך סיפור. בתערוכה של ריזמן במוזיאון ישראל אמר לי מיכאל גרוס: 'אתה מציג עכשיו את מה שציירתי 20 שנה קודם, ואתה יודע, המחיר שלי הוא 30 אלף דולר ושל ריזמן 300 דולר'. אמרתי: 'מיכאל, ירית עכשיו את יריית הפתיחה. אני מבטיח לך שכל זמן שאתה חי אתה תראה שהמחיר שלך יהיה 300 דולר ושל ריזמן יותר מ־30 אלף דולר'. ועשיתי את זה. הוא אתגר אותי. באותו היום החלטתי שציור של ריזמן לא יימכר ב־300 דולר ומעכשיו אני רוצה על פורטרט 20 אלף דולר. לא רוצים? שלא יקנו. וקנו".

     

    אז כן מכרת?

    "מעט מאוד ובעיקר מאספנים אחרים, תיווכתי. לא מכרתי מהאוסף שלי כמעט כלום. אני מאוד ברור, אני לא מוכר בכל מחיר. כשבאים העשירים הפלצנים אני מאוד נהנה להגיד להם לא, זה לא למכירה. זה עושה לי כיף כי כשלי לא היה העשירים לא התייחסו אליי. אז אני לא בליגה שלהם. קשה מאוד לקנות ממני ריזמן. אני אמכור אותו תמיד ב־50% יותר מהמחיר שהשיג במכירה פומבית. מכרתי אחד במחיר שיא של 320 אלף דולר וקניתי בית בארצות הברית לבן שלי, שלומד שם.

     

    "את רואה את הגבעה הזאת שבציור של ריזמן?", הוא מצביע על התמונה בסלון ביתו (ראו בעמוד הקודם), ובה הגבעה שעליה יושב קיבוץ כברי, "מתישהו אוכל לקנות את הגבעה במחיר שבו אמכור את הציור. תראי את ואן גוך - הוא צייר את החווה בארל. כמה תעלה החווה, 20 מיליון? כמה יעלה הציור? ואן גוך ניצח".

     

    אורי ריזמן
    אורי ריזמן צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן

     

    איך הצלחת ליצור כזה ביקוש לעבודות שלו?

    "יצרתי מצב שאני לא רוצה למכור, וכך נוצר ביקוש. לא עסקתי בזה. היו אפילו תקופות שרציתי שהמחירים יירדו כדי שאוכל לקנות עוד. ואף פעם לא מכרתי יותר משתי עבודות לאותו אספן. למה? כי ידעתי שבסוף זה ילך לשוק ויפגע במעמד של ריזמן".

     

    ומה דעתך על כך שעמי בראון החליט למכור את כל האוסף, בבת אחת, בבית המכירות בתירוש?

    "זה עשה נזק גדול לעולם האמנות. אבל אף אחד לא הציע לו משהו אחר. עמי רצה להקים מוזיאון וזה לא הצליח. כשהיה בריא הוא ניסה למכור את האוסף כיחידה אחת ולא נמצא קונה. אין סיבה שיחזיקו את זה".

     

    יש לו אחריות כלפי האמנים ועולם האמנות.

    "אחרי מותו אין לו אחריות על כלום. זה נכון שהמכירה של האוסף עשתה נזק ענק לאמנות הישראלית, כי אני לא חושב שיש גופים שיכולים לעמוד בקצב ובכמויות שיוצאות לשוק, ובמחיר הנכון. אבל גם אני, למשל, לא חושב שמישהו מהילדים שלי ימשיך את דרכי באמנות. לא יהיה לזה המשך. לכן אני מאוד מבין את עמי. מה רצית שהאלמנה תעשה עם הדברים?".

     

    אולי למכור לאט לאט ולא להפציץ בבת אחת?

    "ומי מבטיח לה שהיא תחיה 20 שנה ותוכל למכור את זה לאט לאט? היא רוצה ליהנות מהפירות עכשיו".

     

    כבר אין לי למי לצוד

     

    גם שבתאי, במקביל לחזרתו לשוק, מתכוון להתחיל למכור חלק מהאוסף שלו, אבל במשורה. "אני לא חושב שהאוסף הזה, שכולל אלפי ציורים, יועיל לילדים שלי. עם זאת אני לא מתכוון לעשות זאת בדרכו של עמי, אלא רק במגע אישי, ולא דרך בתי המכירות".

     

    במכירה האחרונה של מונטיפיורי הצעת עבודה של ריזמן שלא נמכרה בסוף.

    "מדי פעם, כשאני צריך כסף, אני שם עבודות במכירות, אבל בתי המכירות לא פועלים נכון. אין היום בית מכירות בישראל שמחזיק דברים ברמה. רוב הדברים הם ברמה נמוכה ומה שמחזיק את המכירה זה שיש שם איזה ראובן רובין אחד שכולם יבואו בשבילו ועל הדרך יקנו משהו אחר. אמנות רדודה מושכת את האמנות הטובה לרמת מחיר רדודה. גם שיעורי המכירה נמוכים. בית מכירות טוב צריך לעשות פעם אחת בשנה מכירה של 80-50 פריטים ולא מאות, ולברור את העבודות הכי טובות וחשובות. בסותביס יש מיון כזה, והתוצאה היא היצע קטן, איכותי ומדויק".

     

    עכשיו הוא מהמר על שי אזולאי, שממנו קנה שבע עבודות; אילן ברוך, שאיתו עבד בעבר; יובל שאול, "שיכול להגיע רחוק"; ומאיה ישראל, "שהולכת להיות הדבר הבא. גם ערן רשף יכול להיות אמן טוב אם יתנתק ממה שישראל (הרשברג) לימד אותו". הוא גם מתכוון לחזור לביקורי סטודיו ולקנות שם, "כי דווקא עכשיו, כשהשוק במיתון, זה הזמן הטוב ביותר", אבל בינתיים אין לו כוונה להתחייב כלפי אמנים ולרכוש מהם כמות גדולה כבעבר. "אני שומע מאספנים, מגלריות ומאמנים שאני חסר להם", הוא אומר, "אבל עדיין חסרה לי אותה האשה שתרצה שאני אצוד בשבילה. עם מותה של אשתי מתה בי התשוקה. אדם במהותו הוא צייד: אתה הולך לצוד, בא הביתה, אשתך מגישה לך מטעמים ואתה מגיש לה את המנחה שהבאת. כשאין לך למי לצוד, להביא ולהתפאר בהישגים שלך, אין סיבה שתעשה אותם".

     

     


    24 תגובות ל ”נשיכת מכחול“

    (24 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות