• תפריט
29.3.12

אבי הטביע בי את המשפט: "אדם אינו רשאי לעבור את העולם בלי להשאיר חותם"

פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה, פרופסור מחקר בפקולטה לרפואה בטכניון: "כשקיבלתי את הנובל הלכתי לספר להורים בבית העלמין בחיפה. זה היה מאוד עוצמתי"

הוריי בלומה ויצחק, ילידי פולין שעלו ארצה כילדים בגלל אנטישמיות, התגוררו בחיפה ושם הכירו. אבי היה עורך דין ואמי מורה לאנגלית, שבזכותה רכשתי את האנגלית בגיל צעיר. אף על פי שבבית ראיתי ספרי חוק ועריכת דין, אהבתי תמיד היתה נתונה לטבע. הכרמל היה בשוליים האחוריים של הבית, ובכל הזדמנות התגנבתי לשם. אני זוכר שייבשתי צמחים בספר התלמוד הבבלי של אחי, שכמעט התפוצץ כשראה רקפות ודרדרים מתייבשים בתוכו, אבל מבחינתי זה היה ספר מצוין כי הוא היה נורא כבד.

 

1955. אהרן צ'חנובר, בן 8, עם הוריו יצחק ובלומה וסבתו אסתר לובשבסקי (יושבת), חיפה 1955. אהרן צ'חנובר, בן 8, עם הוריו יצחק ובלומה וסבתו אסתר לובשבסקי (יושבת), חיפה

"הוריי מתו צעירים, אמי מסרטן כשהייתי בן 10 ואבי ממחלת לב כשהייתי בן 15. נותרתי יתום בגיל צעיר מאוד, ומי שגידלו אותי היו אחות אמי מרים וישניאק ואחי הגדול יוסף. בתחילה הגבתי בסטייה קשה לרחוב, פעם אפילו הסתבכתי כשגנבתי כפכפי גומי בחוף הים, אבל מהר מאוד חזרתי לעצמי ונעמדתי על רגליי. בגיל 18 הלכתי ללמוד רפואה כעתודאי, ובאמצע הלימודים החלטתי לעבור למחקר. זה לא מצא חן בעיני אחי, שחשב שאם אגמור לימודי רפואה יוכל לסיים את האפוטרופסות עליי, והוא אמר לי: 'מה אתה רוצה לחקור, חקרו כבר הכל'. עד היום אני זוכר שזה הצחיק אותי.

 

"אבי הטביע בי את המשפט: 'אדם אינו רשאי לעבור את העולם בלי להשאיר חותם'. הכוונה לא היתה 'לקבל פרס נובל', אלא פשוט לעשות משהו, לא סתם להתגלגל בעולם ולעשות כסף. משפט נוסף שאבי תמיד אמר וכילד לא הבנתי היה 'העולם קטן ולכן התנהג יפה, כי בכל מקום מישהו יכיר אותך'. זה כל כך נכון לחיי היום - העולם קטן בהרבה מ־7 מיליארד אנשים שפוגשים באקראי. ככה זה כשכל הזמן מסתופפים באותו חוג חברתי.

 

"אבי הצהיר שרגלו לא תדרוך לעולם על אדמת פולין ואני הבנתי את זה כצוואה, אך הפרתי אותה - אני מדבר עם מדענים איראנים ומצרים וממשיך להגיע לפולין, כי מדענים משתפים פעולה בכל מקום, הם לא מכירים בגבולות של שפה ופוליטיקה. אני פותר את הקונפליקט בכך שאני מדען שמסתכל אל העתיד, אני לא יכול לחיות על קומפלקס השואה.

 

"אני מרגיש מאושר מעצם זה שבחרתי בעיסוק ש־40 שנה לא שעמם אותי לדקה, ומההזדמנות שניתנת לי לחשוף את סודות הטבע ולהפוך אותם לתרופות ולמוצרים לתועלת האדם. כשקיבלתי את הנובל הלכתי לספר להורים בבית העלמין בחיפה. זה היה מאוד עוצמתי, אבל פרסים באים והולכים, אני לא חי לפי זה. חגגתי יום, חגגתי יומיים, ובסוף חזרתי למקום שאני אוהב, למעבדה בטכניון".

בטל שלח
    לכל התגובות