חתונת הזהב

הפריים מושלם: ארבע אחר הצהריים בגואה, הטובורג קפואה ומרירה. מאחור שדות אורז בירוק ובצהוב. במרחקים הגבעות של סאליגאו עולות מהים מכוסות בג'ונגל עבות ומעליהן שמים בכחול שלו. התאומות הקטנות של ספי ברגרסון, אווה ואמבר (2.5), הצליחו סוף סוף למצוא את אבא שאותו חיפשו בכל הווילה הפורטוגזית הישנה והטובה שלהם, והן יושבות עליו, אחת על כל ברך, ונהנות מריקוד הבריזה. אח, אנו נאנחים, כמה שהחיים קשים, ושתי ציפורים עונות בסלסול ערב.

אם ברגרסון (46) לא ייזהר, תכף כל השאנטי הזה יעלה לו לראש. אבל בינתיים הסכנה הזאת אינה נשקפת. אחרי כעשור בהודו, תשע שנים בדלהי הבירה ושנה בגואה הרוגעת, הוא עסוק מאי פעם וגונב את השאנטי במנות קצובות. היום הוא בבית אחרי שבוע צילומים "מחוץ לתחנה", כמו שאומרים בהודו, מחר הוא כבר נוסע שוב. כשיחזור ינוח יומיים, יאכל את הג'חנון של שפי (36), אשתו, יבלה יום בים עם התאומות והבכורה ליאה (11), וייסע שוב: עוד חתונה, עוד פגישות עם המו"ל של ספרו הבא, עוד סדנה לצלמים, כולל צילום חתונות פוטוג'ורנליסטי, התחום שברגרסון הוא הכוכב והחלוץ שלו בתת־היבשת. "ככל שאני מצליח, הביטחון העצמי שלי, שאף פעם לא היה ממש נמוך, מתעצם", הוא אומר, "וככל שהביטחון מתעצם ההצלחה גדלה. זה לא משהו שאפשר לזייף. זאת מין קלישאה כזו, אבל מתברר שזה ממש עובד".

אחרי שבע שנים רזות, ברגרסון, צמחוני צנום עם נוכחות סמכותית, טועם בשנתיים האחרונות את טעם השומן. ספרו "אוכל רחוב הודי", שיצא ב־2010, נהפך לקלאסיקה, בהודו ובחו"ל. באנגליה זכה בפרס הצילום לספר האוכל הטוב של השנה, בצרפת היה מועמד סופי לספר האוכל הטוב בעולם, בארצות הברית הכתיר אותו "הניו יורק טיימס" כאחד מעשרת ספרי האוכל הטובים של השנה. "ב־50 מתכונים, לא יותר, ובפחות מ־200 עמודים ברגרסון, בהישג נדיר, מצליח להראות לנו איך אנשים אוכלים, לא רק מה הם אוכלים", כתבה ג'וליה מוסקין, כתבת האוכל הידועה של העיתון. אגב, זה לא ספר האוכל הראשון שצילם: לפני שעזב את ישראל להודו וכמעט חזר "עם הזנב בין הרגליים", הוא צילם את "ספר העוגות שלי" ו"ספר המרקים שלי" (כנרת) הקלאסיים של חנה שאולוב.

ספי ושפי ברגרסון עם הבנות אווה, אמבר וליאה בביתם בגואה צילום: Sephi Bergerson

האייפון של ברגרסון מצלצל. זאת העורכת הראשית בשלוחה ההודית של הרפר קולינס, מהוצאות הספרים המובילות בעולם, שתפרסם השנה את הספר הבא שלו, "חתונות מסורתיות בהודו המודרנית" (שם זמני). כן, ברגרסון הוא גם צלם חתונות. אחרי שנים שבהן חי בעוני, אחרי שעזב את הצילום וחזר בעל כורחו, אחרי שרעיון מבריק אחד סלל לו את הדרך, ברגרסון נהפך בשנתיים האחרונות לאחד מצלמי החתונות המועדפים על עשירי הודו, ראש צוותי הצילום בחתונות שעולות מיליוני דולרים, והאיש שמתעד, בעין חדה ומדויקת, את המפגש המורכב בין אהבה בעידן האינטרנט, מסורות עתיקות והרבה כסף. התוצאה מעוררת השתאות. בשנה שעברה מגזין הכלות המוביל בעולם, "בריידס" מבית קונדה נאסט (המו"לים של "ואניטי פייר", "הניו יורקר" ו"ווג"), אפילו הכתיר אותו לאחד מעשרת צלמי החתונות הטובים בעולם.

חתונה של 4 מיליון דולר, חתונה של ארבעה אנשים

אנחנו נפגשים עם שובו מעיר הארמונות אודייפור שבמדינת רג'סטאן, שם צילם חתונה של בני זוג שהוריהם היגרו לקניה, התעשרו והחליטו, כמו רבים אחרים, לחתן את ילדיהם במולדת. "הם רצו כנראה לחזור כמנצחים", אומר ברגרסון. "בהערכה גסה החתונה עלתה לפחות 4 מיליון דולר, אבל אולי גם הרבה יותר. הייתי כבר בחתונות באודייפור, בארמונות והמלונות המפוארים של העיר, חתונות מדהימות. אבל זאת התנהלה בכל המקומות בו־זמנית. זה היה לגמרי, אבל לגמרי, אובר דה טופ. היא נמשכה ארבעה ימים בשישה לוקיישנים, שכל אחד מהם הוא מהמפוארים בהודו. צריך להבין שהחתונות בהודו לא מתחילות בחמש ונגמרות ב־11 בלילה. אם הן מתחילות ביום רביעי הן יכולות להיגמר ביום ראשון. אבל מסיבת הסנגיט למשל, האירוע המסורתי והנינוח בדרך כלל שבו הנשים מתאספות לשיר ולרקוד - מה שהם עשו מזה בחתונה הזאת! הם שכרו לכבוד זה את ארמון הנשים של הארמון המרכזי בעיר, מבנה מדהים עם חצר ענקית. היתה שם הפקת תאורה לא נתפסת ביופייה, והביאו להקה יקרה מאנגליה, הפתעה לכלה - התכוונו להביא לה את שאקירה, אבל אי אפשר היה לעמוד בדרישות האבטחה שלה אז ויתרו על זה. היו 400 אנשים רק למסיבת הסנגיט, וכל מנה עלתה אלף שקל. אם במסיבה הזאת הוציאו 400 אלף שקל על האוכל בלבד, איך אפשר להעריך את העלות של כל החתונה?".

ג'לבי (בצק מטוגן מתוק) בדרך אל השוק בג'ייפור, מתוך "אוכל רחוב הודי" צילום: ספי ברגרסון

ברגרסון, שהיה אחראי על הצילום הדוקומנטרי של הזוג וגם ראש צוות הצלמים (אחד הובא מאנגליה כדי לצלם את הפורטרטים, אחד מניו יורק כדי לעזור לברגרסון לתפוס את הרגעים החשובים), ממשיך ומספר על 40 אלף סחלבים שהובאו מבנגקוק עם צוות שלם שליווה אותם, רק כדי לקשט את רחבת טקס הכלולות בלילה פאלאס, אחת המלונות היפים בהודו. "הסטים היו ברמה של הופעה של U2, בחיי", הוא אומר, "זה היה הלם תרבותי".

לא כל החתונות שהוא מצלם נראות כך. מבין השתיים־שלוש שהוא מתעד בחודש הרוב הן אמנם חתונות פאר, אבל "כנראה הייתי עד ליותר סוגי חתונות הודיות מכל אדם אחר על הפלנטה", הוא מחייך, ונזכר בחתונה של זוג מגרמניה שהתחתן בגואה. "האורחים היו האמא של החתן והסבתא של הכלה. זהו. אחרי הטקס ירדנו לים ומצאנו מסעדה נחמדה על החוף. מבחינתי זאת היתה חתונה הרבה יותר מרגשת מהחתונה באודייפור".

דוסה (קרפ) בדוכן במומבאי, מתוך "אוכל רחוב הודי" צילום: Sephi Bergerson

הביקוש לעבודה שלו גובר, הוא אומר, ככל שההודים נחשפים יותר למערב ומספרם של החיים בחו"ל או הנישאים לזרים עולה. "אפילו אם המשפחה מסורתית והחתונה בשידוך, הם מכירים את מה שעדכני בעולם ורוצים גם. כשהתחלתי עם זה הייתי ממש היחיד בכל הודו, עכשיו יש גם אחרים". אלה שרוצים־גם אינם תמיד עשירים. ברגרסון מסרב לרמוז אפילו אילו סכומים הוא גובה, ומודה ש"בהחלט קרה שהגעתי לחתונה ושאלתי את עצמי איך הם יכלו להרשות לעצמם אותי. הייתי פעם בחתונה פשוטה מאוד במקום מרוחק מאוד, והחתן אמר לי בביישנות שמה שהוא שילם לי עלה לו יותר מכל שאר החתונה".

חתן וכלה מחפשים טבעת בחלב ופרחים. משחקים כאלה נועדו במקור לשבור את הקרח בין בני זוג שנפגשים לראשונה בחתונה צילום: Sephi Bergerson

גם לאלה הוא מסביר שלא מדובר בצילום חתונה רגיל. בין אם מי שיוצרים עמו קשר הם בני הזוג הצעיר, הוריהם או מפיקי החתונה, במקרה של חתונות הענק, ברגרסון מדגיש בפניהם את האג'נדה שלו: "אני בא לספר את הסיפור של החתונה, של הזוג, לתת להם תיעוד דוקומנטרי. אני לא מצלם, אף פעם, דודים ודודות בפוזה סביב השולחן. קרה כבר שהגיעו אליי בגלל השם שלי, אבל ביקשו שאצלם כמו פעם, ואז אני מציע להם לקחת את הצלם המקומי, שיודע לצלם בסגנון שהם רוצים. קורה שממש מנסים לשכנע אותי, אבל אני הרי לא צלם חתונות - אני צלם דוקומנטרי ששמח לצלם גם חתונות בסגנון המסוים שלי". 

כך, לכל חתונה הוא ניגש לא רק כמי שמצלם בעבור המשפחה אלא כמתעד אנתרופולוגי, שמנסה ללכוד בצילומים את העושר האדיר של הטקס הזה. "הספר הוא בעצם חיפוש אחר תשובה לשאלה מה זה חתונה הודית", אומר ברגרסון, "והתשובה היא שאין דבר כזה. אין בין החתונות השונות - חתונה בודהיסטית בלדאק, חתונה מוסלמית בהיידרבאד, חתונה נוצרית בקרלה - אפילו פרט אחד או מנהג אחד משותף חוץ מהעובדה שהן בהודו, ויש גם כאלה שאפילו לא בהודו. אופן השידוך, מעורבות המשפחה והקהילה, המאכלים, הבגדים, הטקס, כולם שונים. נהייתי בעצם חוקר, וזה מרגש כי אני לא יודע עוד כמה זמן כל החתונות המדהימות האלה ימשיכו להתקיים".

המסיבה שסיימה חתונה של הודי וצרפתייה, שנישאו בכנסייה והמשיכו לחגיגה מסורתית צילום: ספי ברגרסון

ואתה מצליח ליהנות גם מהאוכל?

"אני אף פעם לא מוותר על האוכל. אוכל החתונות הכי טעים שאכלתי היה בחתונה של טאמיל ברהמינים. כמקובל בחתונות רבות בהודו, הם מגישים את האוכל על עלה בננות, ו־20 אנשים עברו עם דליים מלאים באורז ותבשילים צמחוניים שונים, מחלקים עוד כף מתבשיל אחד ועוד כף מתבשיל אחר, עד שבסוף אתה מפוצץ. כששבעת, אתה פשוט מקפל את העלה, זורק אותו לערימת העלים שהפרות יאכלו ושוטף ידיים. האוכל הזה טעים בהרבה מהאוכל היקר בחתונות עם מצרכים ושפים מחו"ל".

אתה מספר המון על חתונות, ואף מילה על אהבה.

"בחתונה הפשוטה ההיא בגואה ראיתי הרבה אהבה. ככל שהחתונה גדולה ומפוארת יותר יש פחות מקום לזה. רבים היום כבר מתחתנים בנישואי אהבה ואפילו המשודכים השתדכו ברצון, אבל כל הטקסים והפאר והרשמיות והמחויבות מעייפים אותם ומקפיאים אותם, וקשה להרגיש את האהבה".

אז מה המצפן שלך כשאתה מצלם אירוע כזה?

"מה שאני הכי מחפש זה את המבט. אני יכול לחכות גם חצי שעה למבט הזה, בשקט ובסבלנות. והנה, פתאום, באמצע הטקס האינסופי היא מרימה אליו את עיניה והוא קולט אותה, והם כאילו לבד בעולם והם אומרים זה לזה בעיניים: 'הנה, אנחנו סוף סוף מתחתנים', וקליק - הנה הרגע שחיכיתי לו".

כלה טמילית מקבלת מתנות מקרובות משפחתו של החתן, כולן בסארי חגיגי צילום: Sephi Bergerson

לא להיקבר בחובות ומשכנתה, לא לברוח עם זנב בין הרגליים

גם ספי ושפי ברגרסון התחתנו, כאילו במקרה, בחתונה בסגנון הודי, לפני 12 שנה. את הבגדים והקישוטים הם קנו בטיול בהודו, והמורה ליוגה ומדיטציה של ספי חיתן אותם בטקס אזרחי בלב תל אביב. אבל המעבר לתת־היבשת לא עלה אז על דעתם. "חזרנו הביתה מהחתונה מאושרים ומרוצים מאוד, הסתכלנו זה על זה ושאלנו 'אוקיי, אבל מה עכשיו?'. זאת היתה תקופה קשה, אמי מתה, היה קשה בארץ מבחינה כלכלית, לא היתה הרבה עבודה. לא חשבנו על העתיד יותר מדי ולא היו לנו תוכניות של ממש, חוץ מלחיות ולאהוב ולהיות שמחים בתוך הרגע".

לברגרסון, בוגר מכללת הדסה בירושלים, היה סטודיו לצילום ברמת גן, עיר הולדתו, והוא עסק בעיקר בצילום מסחרי, צילם קטלוגים, הכין לוחות שנה לחברות גדולות, עבד עם יחצנים גדולים. ובכל זאת, לדבריו, הוא תמיד הוציא יותר ממה שהרוויח ושקע בחובות גדולים. "בלילה ההוא, אחרי החתונה, דיברנו לראשונה על העתיד. מה מחכה לנו? משכנתה־בית־ילדים־חובות? זרימה ללא שליטה בנהר החיים? היה ברור לשנינו שזה לא מתאים לנו. אמרתי לשפי שבכלל לא התכוונתי בעצם להיות צלם סטודיו ולהתביית והיא קיבלה את זה. אבל אז נשאלה השאלה - אם כל זה לא, מה כן? וזאת שאלה גדולה, כי כשאתה מחליט שאתה חופשי בעצם כמעט הכל פתוח".

בן לשבט הראג'פוט בבגדי חתונתו צילום: ספי ברגרסון

היה לכם ברור שאתם רוצים לעזוב את ישראל?

"היה לי ברור שנקעה נפשי מישראל, מהפוליטיקה ומחוסר הפרגון ומהציניות, מש"ס, לא יכולתי לסבול את זה יותר. אבל לאן? בטוח שלא לארצות הברית, היא לא מתאימה לנו בכלל. אולי פריז? אולי פראג? אולי דרום אפריקה? כל שם שעלה נפל מסיבה כזו או אחרת, עד שמישהו זרק את הרעיון של הודו וסוף סוף נפל האסימון. ממילא כבר הרגשתי כאן בבית, ממילא כבר הייתי צמחוני".

אבל הוא גם היה עייף מעבודת הסטודיו ורצה להפסיק לצלם. בני הזוג החלו לחשוב איך לארגן את הנסיעה ומה למכור להודים. בשלב ראשון החליטו לסגור את החובות, והעריכו שזה ייקח להם שנתיים וחצי. "לא רצינו לעזוב עם הזנב בין הרגליים", הוא אומר, "רצינו לעזוב בצורה מכובדת". הם ויתרו על הדירה היפה בצפון תל אביב, מכרו את האוטו, צמצמו בהוצאות. ברגרסון, שנבחר אז ליו"ר התאחדות הצלמים בישראל, החל למכור את הציוד בסטודיו. "כל הסטייט אוף מיינד השתנה מיד", הוא אומר, "נהיה אוויר, היה כיף לא נורמלי. הידיעה שאנחנו לקראת הסוף שחררה אותנו". גם את העבודה שלו. הוא בדיוק צילם אז את הספרים של שאולוב, "הלב שלי כבר היה בהודו ואולי בגלל זה הייתי כל כך משוחרר, היה לי פחות אכפת.

"כשהיינו אומרים לאנשים שאנחנו עוברים להודו", נזכר ברגרסון, "הם היו אומרים: 'וואלה, מתי?', היינו עונים שבעוד שנתיים והם היו מהנהנים ואומרים 'אה, כן, בטח, בעוד שנתיים'. אבל האמת היא שעבדנו בדיוק לפי התוכנית. חוץ מכמה דברים עם ערך סנטימנטלי נפטרנו מהכל. וכשלא נשאר לנו דבר חוץ ממזרן, נסענו לנמל התעופה, עם כל רכושנו בארבע מזוודות ותינוקת בת עשרה חודשים. יצאנו עם גב זקוף, משפחה יפה, אוהבת, מנצחת. כולם אמרו לנו 'וואו, איזה אומץ!', אבל האמת היא שעפנו כמו פקק מבקבוק שמפניה".

ואז?

"ואז נחתנו בדלהי והלכנו למלון בקונוט פלייס (הכיכר המרכזית) עם תינוקת וארבע מזוודות, הסתכלנו זה על זה ושאלנו: 'אוקיי, אבל מה עכשיו?'".

מורות בטיול בקניאקומרי, הנקודה הדרומית ביותר בהודו צילום: Sephi Bergerson

שנים ארוכות של עוני ורגע אחד של הברקה

הערב יורד על הכפר פארה שבמחוז ברדז. מהמקדש ההינדי הקרוב עולים צלילי פעמונים וחליל, ומהשדות שיחות אקראיות של ציפורים. אחר כך, כשכולם ירצו לישון, אולם השמחות הקרוב ינגן מוזיקת דיסקו מערבית בווליום מלא. ריחות של גללי פרה נשרפים, בושם המוגרה (היסמין), תבשילי הקוקוס החריפים מהמטבחים הסמוכים. ואנחנו נזכרים פתאום במאיר בנאי ("תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם"), וברגרסון שולף את האלבום מתוך ספריית המוזיקה והווידיאו האימתנית שלו. המוזיקה מציפה אצל ברגרסון זיכרונות שנראים כל כך רחוקים, קלושים: עבודת הנעורים ככרטיסן בקו 5 כדי לממן קניית עדשה למצלמה; הרגע שבו ישב בלבנון, חייל בסיירת שקד, והבין שהוא רוצה להיות צלם; הדירה ברחוב מטודלה בירושלים בזמן הלימודים במכללה. והנה הוא מגיע שוב לנחיתה בדלהי.

"ההתחלה היתה קשה באופן בלתי רגיל. ניסינו כמה דברים שלא הצליחו, ולא מצאנו דרך להתפרנס". הם ניסו לייצר ולמכור מנורות מיוחדות, ונכשלו. אחר כך המשיכו את מה ששפי, אמנית ובשלנית, התחילה בארץ - ייצור ושיווק שמיכות רכות במיוחד לתינוקות. ההזמנות מאירופה הגיעו, אבל בלי גב כלכלי איתן הם נאלצו לוותר גם על האפיק הזה.

"ובינתיים קיבלתי הרבה הצעות מהארץ בעקבות ההצלחה של הספרים של חנה שאולוב, אבל היה לי ברור שסיימתי עם הצילום. היינו עניים נורא. לא יכולתי לפתוח חשבון בנק או להוציא כרטיס אשראי כי היתה עלינו הוראת עיקול בביטוח לאומי. הוויזה להודו עמדה להסתיים, ולא היה לנו מספיק כסף לקנות כרטיסים חזרה לארץ". מהדירה הצנועה שבה גרו הם עברו לדירה קטנה עוד יותר, דירת חדר על הגג בשכונת ניזמודין בדלהי - ונשארו עם 400 שקל ביד.

צילום של ספי ברגרסון צילום: ספי ברגרסון

"שלחו לי את משטרת התיירים, בטח חשבו שאשלם שוחד אבל אפילו אם הייתי רוצה לא היה לי מה לשלם", אומר ברגרסון בחיוך, ואז מרצין: "היו תקופות שלא היה ברור מאיפה נשיג את הארוחה הבאה. היינו כל כך עניים שלא יכולתי אפילו לקנות לשפי ג'ינס ליום ההולדת. הנעליים שלה נקרעו ולא היה לנו כסף לנעליים חדשות.

"שאלתי את שפי מתי אדם נכנע, מתי הוא אומר: 'אוקיי, לא הצליח לי, אני מקבל את עצמי וחוזר לארץ'. ושפי ענתה לי, ומבחינתי זהו הדבר החשוב ביותר בכל הסיפור שלנו: 'תקשיב לי טוב — אני באתי אחריך, אחרי החלום שלך, באתי אחריך כי אתה מוכשר וחזק ואני מאמינה בך. אני לא חוזרת לארץ ככה, עם הזנב בין הרגליים. קודם תצליח, אז נדבר'. בלעדיה כבר הייתי חוזר. מה שעשיתי עשיתי בזכותה".

מחוסר ברירה, ברגרסון החליט לחזור לצילום. הוא התחיל עם ארגונים הומניטריים, "יוניסף שילמו לי 300 דולר ליום עבודה, מה שנראה לי המון. היום זה ממש לא סכום מבחינתי, אבל בימים ההם זה נתן לנו את היכולת לשרוד. פה ושם היתה לי איזושהי הצלחה, והתחלתי להאמין שבסוף תהיה הצלחה גדולה. ובאמת הכל נפל למקום במכה אחת".

זה קרה כשהבזיק אצלו, ברגע אחד, הרעיון להוציא ספר על אוכל רחוב, "האוכל הכי נפלא בהודו". "ובעקבות ההצלחה שלו נהייתי נינוח, ואיך שנהייתי נינוח העבודות התחילו להגיע מכל כיוון. האנרגיה שלי התחילה להיות יותר טובה, ובאנרגיה אי אפשר להעמיד פנים. הרגשנו שינוי לטובה בכל תחום של החיים, ושפי נכנסה להיריון עם התאומות שלנו. אנחת הרווחה היתה גדולה".

הם עזבו את דירת החדר הקטנה, והצעות גדולות החלו להגיע - למשל, לצלם במשך יותר מ־200 יום בעבור אחת מרשתות המלונאות המפוארות בהודו, "משהו שהיה שם את המשפחה על פלנטה אחרת לגמרי מבחינת מצבנו הכלכלי". אבל אז המיתון היכה גם בהודו, וההצעות האלה נגוזו. בדיוק אז ביקשה ממנו חברה לצלם את החתונה של אחותה, שהגיעה מניו יורק להתחתן במלון פאר בהודו. "מיד הבנתי שיש לי פה רעיון לספר, והמו"ל של ספר האוכל שלי התלהב מאוד. וגם הבנתי שאני יכול לבקש מהזוג מחיר של צלם מניו יורק ולא צלם הודי. אחר כך עשיתי עוד חתונה, ועוד אחת, ופתאום היו בוכטות. בחיים לא חשבתי שאני יכול להיות צלם חתונות, ואפילו זלזלתי בכל העניין, אני מודה. אבל ראיתי שאף אחד, ממש אף אחד, לא מצלם בהודו חתונות בסגנון דוקומנטרי, והבנתי שגיליתי נישה. והנה קרה הקסם: מכיוון שכבר לא הייתי רעב, יכולתי להרשות לעצמי להתחיל לסרב לדברים. ואז נהיה לי שם של יקר ואקסקלוסיבי, ורמת העבודות עלתה ועלתה, עד שנשארתי עם החתונות האקסקלוסיביות ממש".

הרוח נחנכת באש, אבל הכסף קונה לה זמן

בישראל, הוא אומר, זה לא יכול היה לקרות לו. "אי אפשר להשוות את רמת העבודה כאן ושם. פה אם יש פרויקט אז הוא ענק, ורוצים אותו מיליון אנשים מוכשרים אש שמוכנים גם לעשות אותו בחינם. לעבוד מדלהי זה בעצם לעבוד בעולם, כי השוק כאן הוא בינלאומי וענק. יש לי לקוחות בתאילנד, ניו יורק, אוסטרליה, אנגליה, והם אוהבים את הפרספקטיבה המסוימת שלי, של מערבי שחי בהודו הרבה שנים, הם רוצים שאני אביא את עצמי ובגלל זה שוכרים אותי. בארץ אין את המקצוע שאני עושה כאן - אם זאת העבודה שעשיתי לארגונים שונים, או פרויקטים מסחריים שיוצא לי לעשות, וגם חתונות בקנה מידה הזה. החיבור שאני עושה בין דוקומנטרי לצילום סטודיו מסחרי ואמנותי מנצל את היכולות שלי באופן שלא היה אפשרי בארץ. לא הייתי יכול להתפרנס שם. מקסימום להכניס תמונה ל'את' או 'לאשה' תמורת 200 דולר וקרדיט. הם אף פעם לא יגידו ספי, בוא, קח שמונה עמודים ותעשה משהו מגניב.

"הבעיה בארץ", הוא מוסיף, "היא לא ברמה או בכישרון של הצלמים, הבעיה היא בלקוחות שלא נותנים לצלמים להגיע לחלקיק מהפוטנציאל שלהם. גם בענף הפרסום, גם בעיתונות, הלקוח לא רוצה לצאת מהמשבצת שהצליחה בעבר: אותו הפורטרט עם אותה התאורה על אותו נייר מחורבן של אותו האיש יושב ברפת. הכל במונחים של 'סוס מנצח לא מחליפים', אין ניסיון לחדש, אין מקום לחתרנות, או שאתה משתלב או שלא. בהודו מעריכים את הניסיון להביא משהו אחר, ושלא כמו בישראל הפרגון והכבוד בין הקולגות ההודים שלי הוא עצום".

לאחר כמה דקות שקטות הוא מוסיף: "בסך הכל אני מחובר לישראל, אה? הדברים שאמרתי לך כואבים לי למרות הבוטות. בביקור הקודם חשבתי עד כמה הייתי רוצה להתגעגע, להרגיש נוסטלגיה. כמה טוב היה לרצות לחזור". בינתיים, הגעגועים, הנוסטלגיה והרצון לחזור אינם.

אולי ההצלחה מאפשרת את זה, אולי הפן הרוחני החזק בחיים של ברגרסון. "עוד בארץ למדתי מדיטציה ויוגה, ואין ספק שהמעבר להודו היה קשור חלקית לחיים הרוחניים שלנו. אבל אני רוצה להסביר למה אני מתכוון כשאני אומר דרך רוחנית. המטרה הרוחנית לדעתי היא ללמוד לחיות נכון בקרב האנשים, עם רגליים על הקרקע, ולעשות את הדברים שהם מחויבי המציאות בלי לשכוח שהקדוש ברוך הוא לא שם אותנו כאן במקרה: שכל מה שקורה לנו קורה בכוונה תחילה ומסיבה טובה".

זוג סיקי אחרי חתונתו בניו דלהי. בני הזוג נוהגים לשבת על במה מוגבהת, והאורחים מגיעים לברך אותם שם בזה אחר זה צילום: Sephi Bergerson

וקל יותר להיות מחובר בהודו?

"היצירה עצמה, ללא ספק, היא השראה ומתנה אלוהית, ולכן קל לי להיות מחובר מבחינה רוחנית כאן, כי כאן המקום שבו אני יוצר. גם העובדה שהנושא הרוחני הוא במרכז מעייניהם של מאות מיליוני אנשים כאן עושה את שלה. בארץ מבינים את המושג גורו כדבר מסוכן, כאן ההפך הוא הנכון - חברה ללא מדריכי דרך לחיים טובים נתפסת כמסוכנת".

ומה קרה לרוחניות שלך בעקבות ההצלחה?

"לפעמים נדמה שקל יותר להיות מחובר כשהמצב הכלכלי טוב: אתה יותר רגוע, יש יותר פנאי למחשבות מעבר להישרדות, יש לך אפשרות לחקור, ללמוד, ופשוט יותר זמן לעשות את הדברים שמקרבים אותך, למשל מדיטציה. מצד שני לפעמים נדמה שבתקופות מאוד רזות אתה נדרש לאמונה שלך ביתר שאת, וכתגובה אתה מרגיש את האמת הרוחנית קרוב מאוד ללב".

בדרך לחתונות הראוותניות שאתה מצלם רואים כל כך הרבה עוני קיצוני, שבו המחיר של מנה אחת במסיבה אחת יכול להאכיל משפחות שלמות במשך חודשים.

"בהודו הדברים האלה נראים אחרת. מה שאני רואה זה שחתונה אחת כזאת מפרנסת אלפי אנשים. ככל שהמשפחה מוציאה בחתונה יותר, כך יותר אנשים זוכים להתפרנס".

גם אתה.

"אני זוכר יום אחד, כשהדברים התחילו להסתדר אבל עדיין הייתי קצת בראש הישן של מאבק הישרדות יומיומי, הסתכלתי פתאום על שפי ואמרתי לה: 'טוב להיות אמן, אבל זה לא אומר שאני צריך להיות עני'. מאז שהפנמתי את זה מצבנו השתפר פלאים. ובכל זאת אני חוזר בזיכרוני לשנים הקשות כל כך, וקצת מתגעגע. שפי אגב ממש מתגעגעת. היה כל כך קשה אבל היינו אז נורא רוחניים, נורא מאוהבים. יצאנו מזה אנשים אחרים ממה שהיינו לפני כן, והגדילה הזאת, החניכה באש, היתה מתנה רבת ערך. כיום אנחנו עם ביטחון ואמונה שנצליח בכל מצב ושאין לנו ממה לפחד. כשאני מסתכל על זה עכשיו אני רואה שזאת היתה התקופה הכי טובה של החיים שלי. לא שהייתי רוצה לחזור אליה".